על הקשר שבין קיימוּת וביצועי הארגון לאורך זמן

נשלח 3 בספט׳ 2009, 14:09 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 10 בספט׳ 2009, 1:59 ]

כתבה ראשונה מתוך 2 בנושא. בסדרת כתבות אלו נדון בתפיסת הקיימות כהרחבה של פילוסופית הניהול הרזה ("Lean Management") וננסה להניח יסודות לגישה סביבתית ותפעולית משולבת הטובה לביצועי הארגון ולסביבה גם יחד, לאורך זמן. בכתבה זו נסביר את מושג הקיימות בכלל, ובהקשר הסביבתי בפרט.

בשנים האחרונות הפך השיח הסביבתי לנחלת הכול. דומה כי דרכה המפותלת של המודעות הסביבתית,  שראשיתה כתנועת שוליים אנטי-ממסדית ששורשיה נטועים בין השאר בתרבות הביטניקית וההיפית של  שנות ה – 60 בארה"ב, והמשכה בתנועות בעלות גוון פעולה רדיקאלי כגון Greenpeace, הולכת ונסללת היום ללב הקונצנזוס.

ההתחממות הגלובאלית ומשברי האנרגיה, התדלדלות משאבי הטבע, המחסור במים השפירים, בעיית הפסולת, הכחדת זני צמחים וחיות, הצטמצמות השטחים הפתוחים והירוקים, זיהומי האוויר והקרקע, תופעת המדבור ועוד צרות  – כל אלו מונחים אקולוגיים ההופכים מוכרים יותר ויותר לציבור הרחב (גם אם במשמעותם השטחית בלבד).

הצורך ב"להיות ירוק" הוא ברור ואף אופנתי, אם כי המודעות טרם מיתרגמת לשינויים אמיתיים ומקיפים, מסדרי הגודל הנדרשים לשינוי דרסטי של מגמת ההידרדרות  הסביבתית הכללית.

ארגונים עסקיים רבים מזדרזים וממתגים עצמם כ"ירוקים" – תופעה המכונה בעגה הסביבתית "Green Wash" – כלומר, ניסיון שטחי וציני למיתוג  כידידותי לסביבה לצרכי שיווק -  ללא נקיטת פעולות עומק יסודיות, כאלו הנושאות בחובן ערך סביבתי אמיתי. יחד עם זאת, גם בעולם העסקי אנו עדים לניסיונות (ואף להצלחות) לביצוע שינויי גישה מקיפים בדרך בה הארגון מתייחס ופועל בהקשר הסביבתי.

בעולם הדימויים הקולקטיבי, נתפסת התעשייה כגורם אנטי-סביבתי ומזהם. בארצנו הקטנה והצפופה, שנולדה לאתוס ציוני של פיתוח מואץ (והבגד המועדף עליה עד היום הינו "שלמת בטון ומלט"), צברנו  טראומות סביבתיות קשות ורבות: פרשת הקישון, התחלואה המוגברת וזיהום האוויר הכבד באזור מפרץ חיפה, משבר המים, ים – המלח הנעלם ועוד ועוד. רוב הקטסטרופות מקושרות אינטואיטיבית לתעשייה ולארובות עשנות. מה הפלא שאף אחד מאיתנו לא רוצה לגור ליד מפעל?

מצד שני, היום ברור כי השאלה הסביבתית מורכבת הרבה יותר רק מההקשר (הנרחב כשלעצמו) של תעשיה וסביבה. דווקא התעשייה -  שעליה חלות רגולציות סביבתיות נרחבות יחסית – מתייחסת כיום (לרוב ובהכללה) להשפעתה הסביבתית בצורה סדורה. אם לא מתוך רצון אז מתוך הכרח.

בכדי להבין את מושג הקיימוּת והשלכותיו הפרקטיות, יש להבין תחילה את הפילוסופיה ממנה נולד.

 אורח החיים שכולנו מנהלים, ותרבות הצריכה כולה, הם שגורמים לכך שהאנושות צוברת משיכת יתר הולכת וגדלה בבנק המדלדל של אמא טבע. אורח החיים המערבי, הקפיטליסטי, "החלום האמריקאי" -  מגדיר משוואת יסוד ברורה: אני צורך משמע אני קיים. לאסוננו, אורח חיים זה הינו היום השאיפה הגלובאלית של רובה המכריע של אוכלוסיית העולם הגואה, הממהרת לאמץ אותו כמודל רצוי, וזאת למרות שידוע כי בכדי לתמוך ברמת חיים בסטנדרט אמריקאי לכלל האנושות דרושים משאבים טבעיים בהיקף של 4 כדורי ארץ.

תכלית הקיום האנושי והאושר נתפסת כהגדלה מתמדת של המשאבים הכלכליים שברשותו הפרטית של האדם, כי הם המגדירים את יכולתו כצרכן. גודל יכולתו הכלכלית של הפרט מהווה אמת מידה עיקרית לערכו כאדם.

וכך, לדוגמה, נפתחים להם עוד ועוד קניונים ומרכזי מסחר, המציעים מבחר מוצרי צריכה במחירים אטרקטיביים במושגים מקומיים (בעוד שאת העלות האמיתית, זו שהוחסרה ממחיר המוצר הסופי, "משלמים" עובדי הייצור בארצות המקור). למרכזים אלו, הקמים על חשבונם של קמעונאים ויצרנים קטנים בקהילות המקומיות, צריך לנסוע ברכב פרטי הפולט CO2, הם תופסים עוד ועוד שטחים פתוחים, והאנרגיה הנדרשת להפעלתם הנה עצומה. המוצרים הנרכשים ואריזותיהם יהפכו במוקדם או במאוחר לפסולת, וגם אם חלקה הקטן ממוחזר -  הרי שעצם רכישתם מלכתחילה היא שמניעה את הגלגל העצום, שהולך ומאיץ.

בבסיסה של השיטה עומדת תפיסה כלכלית שהיום ברור כי פשטה את הרגל. התפיסה הזו מגדירה את הגדלת היקף מחזור הכסף הכולל כ"צמיחה" המובילה לעלייה ב"רמת החיים".

צמיחה חיובית = ייצור וצריכה של יותר מוצרים ושירותים, שערכם הכלכלי המצרפי גדול יותר.

שיטה זו אינה תקפה עוד, מכיוון שהיא לא מביאה בחשבון משאבים טבעיים.

מים ואוויר נקיים, מזג אוויר וטמפרטורת סביבה מאפשרי קיום, בעלי חיים וצמחים ושאר שותפים במערכת האקולוגית לא נכללים במשוואה הכלכלית – ואינם מיוצגים בה במונחי עלות. גישה זו הייתה נכונה באם היו משאבים אלו בלתי – מוגבלים, או שלא היו מושפעים כלל מהצמיחה הכלכלית. אך מכיוון שהם מוגבלים ביותר (ומתכלים, כאמור, בקצב גובר) הרי שתפיסה זו הנה הרת – אסון.

מה יהיה מחירו של אוויר נקי לנשימה באם האוויר החופשי בחוץ יזדהם באופן בלתי-הפיך ולא יאפשר חיים?

וכמה יעלה ליטר של מי-שתייה לאחר שהמקור הטבעי האחרון למים מתוקים ייבש או יזוהם לעד?

ובכלל, כמה נהיה מוכנים לשלם בעתיד בכדי לשוב לטייל עם ילדנו בשמורת הטבע עם העצים, הנחל וחיות הבר לאחר שכל אלו ייעלמו לעד, חלילה, תחת מדבר שממה? ואיך נגדיר אז את "רמת חיינו"?

רק מעצם המחשבה על משמעות התשובות לשאלות אלו הנקודה ברורה.  גם אם אין לנו (עדיין) מחירון ריאלי מוסכם לליטר אוויר, דונם חורש או מי נחל, הרי שבאם נמשיך להשאירם מחוץ למשוואה אנו נדונים להמשיך ו"לצמוח" לאבדון.

נבואות זעם אקולוגיות ותרחישי אפוקליפסה ליוו מאז ומעולם את האנושות.

ברם, ברור ומוסכם כיום על כל המומחים, כי המידה בה אנחנו כאנושות מכבידים על הכדור הבודד שלנו הולכת ומואצת (הכבדה הקרויה "טביעת הרגל האקולוגית"), כשמנגד הולכת ונפגעת יכולתו של כדור הארץ לספוג את ההשפעה ("קצב ההתחדשות").

המערכות הטבעיות, שאמורות להמשיך  ולספק לנו שירותים ומשאבים טבעיים ("בחינם") כמים ראויים לשתייה, פירוק פסולת והשבתה למחזור, אוויר וטמפרטורה סבירה וכו' פשוט לא עומדות בקצב ובעומס ויכולתן רק מתדרדרת כתוצאה מההכבדה האנושית (כריתת יערות, דייג יתר וכו').

וכך נולדות תופעות סביבתיות גלובאליות כגון אפקט החממה והחור באוזון,  שכולן ביטוי גשמי לאותו אוברדראפט סביבתי – משיכת היתר מהחשבון הטבעי. הבעיה הגדולה היא, עפ"י המומחים, כי מאז אמצע שנות ה–80 (אז עברנו למצב "מינוס" בחשבון) הולכת משיכת היתר וגוברת ומתקרבת לנק' אל–חזור אקולוגית.

בשנים הראשונות של המודעות האקולוגית, תפסו את מוקד ההתעניינות בעיות סביבתיות מקומיות (הגם שהיקפן היה לעיתים נרחב ביותר). הבעיות הנ"ל נגרמו לרוב ע"י תעשייה ותוצריה. זיהום נחלים ואגמים, משבר ה–DDT,  אסונות תעשייתיים (כגון אסון בופאל בהודו  בשנת 1984, קריסת הכור בצ'רנוביל אוקראינה  בשנת 1986) וכו'. כך נצרבה בתודעה "תעשייתי = מזהם". ברם, בעשרים השנים האחרונות, התבררה מעל לכל ספק השפעתה על הסביבה של הפעילות האנושית בכללותה, ולא רק התעשייה כאמור.

התחממות הכדור הגלובאלית והשלכותיה האקלימיות, לדוגמה, היא תופעה כלל עולמית בה כולם נפגעים, בלי קשר לאיזו מדינה פולטת יותר גזי חממה.

אז איך יכול להיות כי למרות שכל האמור לעיל ברור ומוכר, והמודעות הציבורית עלתה לאין שיעור (לדוגמה, סרטו וספרו של אל גור "האמת המטרידה", שזכה להד עולמי נרחב), טרם התחולל השינוי המקיף הדרוש בסולם הערכים האנושי ובדפוסי הצריכה ואורחות החיים?

לשאלה זו ישנם הסברים סוציולוגיים ואחרים רבים (אל גור בעצמו, ספג ביקורת על היותו מטיף מצד אחד ובעל נכסים רבים מהצד השני). אך בשורה התחתונה ובהכללה,  אנחנו כחברה אנושית, עדיין מתנהלים עפ"י אמות המידה הישנות, אלו שמשאירות את הסביבה מחוץ לחשבון.

מתוך התובנות הללו נולדה תפיסת ה"קיימוּת" (Sustainability).

הקיימוּת גורסת כי רק מערכת כלכלית שלא מובילה לכליה בזמן הארוך היא כזו שיש לה זכות קיום.

במילים אחרות, אנו רשאים לצרוך מהכול כאוות נפשנו, בתנאי שאנו לא מקפחים את יכולתם של הדורות הבאים להתקיים ולכלכל את כל צרכיהם כמונו.

צמיחה ופיתוח מותרים כל עוד הם אינם באים על חשבון הילדים, הנכדים, הנינים וכן הלאה – כלומר, לא מכלים משאבים טבעיים בקצב הגבוה מקצב החידוש.

מודל קיימוּת מוכר מספר על כפר דייגים השוכן לחופו של אגם. במשך דורות רבים דגו תושביו דגים בכמות כזו שהספיקה להם למחייתם, אך אפשרה לאוכלוסיית הדגים להמשיך ולהתקיים באגם. עם התפתחות הטכנולוגיה, הריבוי הטבעי בתושבי הכפר, והאצת קצב החיים בעידן המודרני – התגבר הדייג יותר ויותר, אל מעבר לקצב בו יכלו הדגים להתרבות, עד שלבסוף הוכחדו כולם ולדייגים אבד מקור הפרנסה והמזון.

בדיעבד, צריכים היו הדייגים לחשוב מראש על התוצאה ולנקוט פעולות מנע – דייג עפ"י מכסות, תכנית שימור אוכלוסיית הדגים (לדוגמה, רבייה מלאכותית ומבוקרת בבריכות מיוחדות) וכו', כך שניתן יהיה להגדיל את הצריכה באופן אחראי ומתון ללא דילול המקורות הטבעיים לאורך זמן. באם היו עושים כן היו מבטיחים "צמיחה בת – קיימא" – שהינה תכלית הקיימוּת.

 אך כאמור, בהיותם בני-אנוש לא עשו כך וכרתו את הענף עליו ישבו.

מתוך הבנת הלקח אנו מצווים עפ"י הקיימוּת ליישם את העיקרון בכל האספקטים של חיינו. ביחס לסביבה, למשפחה, לקהילה בה אנחנו חיים ועובדים, ולחברה האנושית בכללותה. הקיימוּת גורסת כי למעשה לכל גורם המושפע מאורחות החיים יש מחיר, בין שהוא גלוי ומיידי ובין שהוא נסתר ועתידי, ועל כן יש להביאו בחשבון.

ברור שמודל זה הינו פילוסופי, ומייצג תפיסה אוטופית שאינה ניתנת ליישום כפשוטה רק מתוך הכרת הצורך והרצון הטוב הכלל אנושי.

ברם, ניסיונות רבים נעשים ע"מ לתת לקיימוּת פירושים פרקטיים הניתנים ליישום.

בהקשר הזה ראוי לציין בראש ובראשונה את מדד "טביעת הרגל האקולוגית". מדד זה, כפי שהוזכר מקודם, מנסה לתת כימות להשפעה האקולוגית של פעילות האדם על הסביבה.

באמצעות המדד אנו מחשבים כמה שטח אדמה נדרש ע"מ לתמוך ברמת פעילות אנושית מסוימת. ניתן לחשב מדד זה לאדם בודד, קהילה או ארגון, למדינות ולכלל האנושות. השטח הנדרש אינו רק מרחב מחייה כי אם שטח הכולל גידול מזון, טיהור טבעי של מים ואוויר, הטמנה ופירוק של פסולת ועוד.

מדד נוסף הינו "טביעת רגל פחמנית ((Carbon Foot Print" – כימות של כלל פליטות גזי החממה הנוצרות במהלך מחזור חיים של מוצר או שירות מסוים, לדוגמה משלב כריית חומרי הגלם, השינוע, הייצור, ההפצה, השימוש והסילוק לפסולת בסוף.

מדדים אלו ואחרים, מנסים לתת משמעות של מחיר אקולוגי לפעילות האנושית – כלומר, להאיר את אותו שטח עיוור ממנו התעלמה המערכת הכלכלית עד היום.

הקיימוּת שואפת להביא את המדדים הנ"ל לרמה שתאפשר התחדשות המשאבים הטבעיים בקצב המאפשר קיום אנושי גם לדורי הדורות הבאים.

מדדים אלו מגדירים את ה"מה" – מה צריך לעשות.

ה"איך" מוגדר מכמה תובנות בסיס עקרוניות, ובינן:

  • הפחתת הצריכה – בסופו של דבר זהו התנאי ההכרחי לקיימוּת. אם האנושות ככלל לא תצא ממעגל הקסמים שמכתיבה תרבות הצריכה, שאר הפעולות לבדן לא יספיקו. לדוגמה, תעשיית הבשר הנה אחת מהתעשיות שלהן טביעת רגל אקולוגית עצומה. הפחתת צריכת הבשר תקטין במישרין את טביעת הרגל הנ"ל.
  • שינוי סדרי עדיפויות תרבותיים – ע"מ לתמוך בהפחתת צריכות, קוראת הקיימוּת להשקיע יותר זמן בחינוך, פעילות משפחתית, יציאה לטבע ושאר עיסוקים שהערך בהם הינו איכותי וערכי, ולא חומרני. יש להעדיף אותם על שני המחוללים הגדולים של תרבות הצריכה – צפייה בטלוויזיה ואינטרנט למטרות בידור (וע"י כך חשיפתנו לתכנים פרסומיים ושיווקיים ללא הרף), ותפיסת הקניות כבילוי ומטרה. בנוסף, עידוד וחינוך למחזור, שימוש חוזר, חסכון במשאבים, כבוד לסביבה ולטבע וכו' כבר מהגיל הרך.
  • חיזוק כלכלות מקומיות וצריכה מקומית – ככל שקהילה מסוימת צורכת מוצרים שיוצרו באזור הגיאוגרפי הקרוב לה, בניגוד לצריכת מוצרי ייבוא, טביעת הרגל קטנה.
  • מעבר למערכות ייצור מעגליות (""Cradle to Cradle) – מודל מחזור החיים הליניארי של מוצרי הצריכה עומד בבסיס הבעיה במצב הקיים. מרבית המוצרים שאנו צורכים כיום מתקדמים לכיוון אחד – מחומר הגלם הטבעי עד לפסולת. בעגה הסביבתית מכונה מערכת זו Cradle to Grave – מהעריסה לקבר. בדרכם של המוצרים לאורך מחזור חייהם נוצרות השפעות סביבתיות רבות: דילול משאבים טבעיים בתהליך כריית המחצבים הטבעיים, פליטת גזים וכימיקלים בתהליך הייצור והשינוע, ועוד ועוד – כשלבסוף המוצר עצמו נזרק לפח בסוף השימוש והופך בעצמו לפסולת.
  • עפ"י עקרונות הקיימוּת יש לשאוף למחזוֹר חיי מוצר, בו כל תוצר לוואי של התהליך משמש חומר גלם לתהליך המשך, כולל המוצר ורכיביו בסוף חייהם. תהליך המשך יכול להיות פירוק טבעי של חומרים אורגניים (כדוגמת אריזות מתכלות), או השמשת רכיבים וחומרים לשימוש חוזר כחלקים במוצר חדש.  כך יתקבל למעשה ייצור במעגל סגור שהשפעתו על הסביבה מינימאלית.
  • ייצור נקי ומוצרים ירוקים – בהמשך לסעיף הקודם יש לשאוף לתהליכי ייצור ומוצרים בהם אין פליטות של חומרים מזיקים לסביבה, בייצור או בשימוש. לדוגמה – מוצרי ניקיון המכילים כימיקלים ידידותיים לסביבה, שאינם גורמים לנזק סביבתי מצטבר לאחר השימוש.
  • שימוש באנרגיות מתחדשות והקטנת צריכת האנרגיה – כידוע, רובה המכריע של הכלכלה מונע ע"י אנרגית נפט ופחם. אנרגיה מסוג זה אינה מתחדשת (שכן זמן יצירתה כמחצב טבעי עולה לאין שיעור על הדרישה, והמשאב הינו סופי), וכן היא גורמת לפליטת CO2. הקטנת צריכת האנרגיה מחד, ומעבר לאנרגיות מתחדשות ונקיות (אנרגית רוח, סולארית וכו') הכרחיים ע"מ להבטיח מקורות אנרגיה לאורך זמן ולהקטנת טביעת הרגל הפחמנית וההתחממות הגלובאלית.
  • תכן מוצרים ירוק – תכנון מוצרים כך שיצרכו מינימום אנרגיה בייצור ובשימוש, יגרמו למינימום פליטות (כאמור לעיל), יהיו בֲּרֵי - מִחזור (יתמכו במחזור חיים מעגלי), ויחזיקו מעמד זמן ארוך.
  • בנייה ירוקה – תשתיות בכלל ומבנים בפרט, הנם מגורמי בזבוז האנרגיה הגדולים ביותר (25% - 40% מסה"כ צריכת האנרגיה במדינות המפותחות). בנייה ירוקה מנסה להפחית את השפעת התשתית על הסביבה דרך תכנון נכון ושימוש בחומרים ידידותיים לסביבה, ושילוב חכם של מערכות חוסכות אנרגיה ומים.
  • מודעות לחסכון במים ואנרגיה ברמה פרטית ולאומית – יישום מערכות לטיהור והשבת מים, שימוש חוזר במים (מערכות ביתיות של מים אפורים), פיתוח התחבורה הציבורית והאופניים והעדפתם על פני רכב פרטי, פיתוח מקומות עבודה בסביבה הקרובה, מוּדעות ועוד.
  • תכנון אסטרטגי לקיימות – מעבר לכך שברור שהמשבר הוא כלל עולמי ולכן ההתמודדות צריכה להיות בשיתוף פעולה בינ"ל, הרי שלמדינה יש אחריות מכרעת לתכנון אסטרטגי לקיימות. לדוגמה, פתרון בעיית מצוקת המים באמצעות הקמת מתקני התפלה הוא אולי הכרחי כעת לנוכח עוצמת המשבר הנכחי, אך מאוד בעייתי מבחינה סביבתית שכן מתקני ההתפלה הנם עתירי אנרגיה. כמו בסיפור הדייגים באגם, מבחינת משק המים אנו נמצאים כיום בנקודה, בה התעלמותנו בעבר מהצורך לתכנן וליישם עקרונות קיימוּת הובילה למשבר. וברגע שהמשבר כבר קרה, יש למצוא פתרונות דחופים – ובהכרח נחותים מאלו שיכלו להיות מיושמים אלמלא בחרנו בדרך ההתעלמות בעבר, כשעוד היה זמן לתכנן ולייצר אלטרנטיבות עדיפות.

 

עד כאן בנושא קיימוּת בכתבה זו. בכתבה הבאה נגדיר את מושג הקיימות בהקשר עסקי – כיצד על ארגונים לפעול באם רצונם לאמץ את תפיסת הקיימות מחד, ולהמשיך ולקיים פעילות עסקית מאידך. כמו כן נרחיב על הקשר שבין גישת הניהול הרזה והקיימות, נראה כיצד כלי הניהול הרזה משמשים ליישום קיימות, ונביא דוגמאות לכך שאימוץ הקיימות כגישה עסקית מוביל לתועלות מוכחות לארגונים המיישמים.
 
המאמר נכתב על ידי נדב זיו, מנהל פרוייקטים בחברת אביב ניהול הנדסה ומערכות מידע 
Comments