ירקות מכאן: חווה על גג הסופרמרקט

נשלח 18 ביוני 2011, 6:26 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 18 ביוני 2011, 6:32 ]

הירקות והפירות בארצות הברית עוברים בממוצע 2,400 ק"מ בין היצרן לצרכן. חברה חדשה מנסה לחסוך את העלויות ומציעה להקים חממות על גגות רשתות השיווק. עסק ירוק

רז גודלניק | 16/6/2011 16:30
תגיות: מזון מקומי,חווה חקלאית

מזון מקומי (local food) הפך בשנים האחרונות לאחת התקוות הגדולות של המהפכה הירוקה. הטענה הרווחת היתה שלמזון מקומי יש מספר יתרונות מנצחים שקל להתחבר אליהם כמו טריות, איכות, טעם ובטיחות. במיוחד נכון הדבר במדינה כמו ארה"ב שבה הירקות והפירות עוברים בממוצע 2,400 קילומטר עד שהם מגיעים למדף בסופרמרקט והרבה פעמים האיכות והטעם שלהם הם בהתאם.

חווה על הגג. כולם מרוויחים
חווה על הגג. כולם מרוויחים אתר brightfarms

ואכן המזון המקומי הצליח להפוך לטרנד פופולרי בשנים האחרונות, אבל עדיין לא הצליח לכבוש יותר מחלק קטנטן משוק המזון. ככה זה כשאתה מתחרה במפלצת תעשייתית יעילה ומשומנת שמסתמכת על דלק זול ולא משלמת כלום על הנזק שהיא גורמת לסביבה. כבר היה נראה שאף אחד (למעט אולי וול-מארט) לא יוכל לנצח את המפלצת הזאת ושלנצח רוב האמריקאים יאכלו מלפפונים חסרי טעם, חסות עייפות ושאר ירקות שמטיילים אלפי קילומטרים עד המדף בסופר.

אולם עכשיו כל זה יכול להשתנות והכל בזכות חממות של גידולים הידרופוניים על גג הסופרמרקט ומודל מבריק אחד שאולי יהיה זה שסוף סוף יחסל את המפלצת. על התקווה החדשה מבית היוצר של חברת BrightFarms בכתבה הבאה.

כשהמחירים עולים

למערכת המזון העכשווית בארה"ב בפרט ובעולם המערבי בכלל יש חוליים רבים שתקצר היריעה מלתאר. לא צריך להיות מומחה למערכות מזון בכדי להבין שמערכת שבה ירקות ופירות עוברים בממוצע 2,400 ק"מ בין היצרן לצרכן היא מערכת בעייתית ובודאי ובודאי שאינה בת קיימא. אבל עד היום זה עבד לא רע בגלל שהמערכת הזו הצליחה לייצר ירקות ופירות זולים באיכות סבירה (באמות מידה אמריקאיות צריך לסייג) ומבחינת מרבית הצרכנים זה היה העיקר. ההשפעות הסביבתיות והחברתיות של המערכת הזו לא ממש עניינו אף אחד חוץ ממיעוט שולי למדי שהלך לחפש חלופות בשווקי איכרים, חנויות למזון טבעי ורשתות כמו Whole Foods.

איך אפשר למכור בזול ירקות ופירות שצריכים לעבור מרחק כל כך גדול של אלפי קילומטרים בין השדה למדף בסופרמרקט? אפשר גם אפשר כשאתה בונה מערכת ייצור ושינוע מאד יעילה שמסתמכת על דלק זול ולא משלמת אפילו סנט אחד על כל הנזקים הסביבתיים שהיא גורמת כמו פליטות גזי חממה לדוגמה.

בסיס ההצלחה של המערכת הזו, כמו גם של מערכות כלכליות אחרות שמושתתות על דלק זול, מתערער כאשר מחיר הדלק קופץ לו למעלה כפי שקורה עכשיו. לפתע כבר לא כל כך זול לשנע חסה, עגבניות, תפוחים ושאר ירקות ופירות אלפי קילומטרים בדרך לסופרמרקט. התוצאה היא שמחירי המזון עולים והצרכנים משלמים למעשה יותר ויותר על השינוע של הירקות ופירות ופחות ופחות על התוצרת.
דיאטה של ירקות שורש

הייתם חושבים שבסיטואציה כזו יהיה למזון מקומי שלפי מחקרים עושה בממוצע "רק" 90 קילומטר מהשדה למדף הרבה יותר קל לכבוש את הלבבות ואת המדפים. אבל לא. למרות הצמיחה המשמעותית בהיקפי המכירות של מזון מקומי הוא עדיין מהווה אחוז שולי ביותר מכלל המכירות. הסיבה העיקרית היא עדיין המחיר. פירות וירקות מקומיים גדלים בחוות קטנות יחסית, בין אם אלו אורבניות או כפריות, ולמרות השיפור שחל ביעילות הגידול שלהם בעשור האחרון, עדיין הם לא מצליחים להציע מחיר תחרותי לירקות ופירות 'רגילים' ונמכרים במחיר יקר יותר.

מעבר לכך גם בעונות שבהן יש שפע יחסי של מזון מקומי, עדיין הזמינות שלהם אינה משתווה לזו של ירקות ופירות רגילים ולא בכל סופרמרקט או מרכול ניתן למצוא אותם. מי שרוצה אותם צריך להתאמץ ולהגיע לשווקי איכרים או לחנויות ורשתות שמתמחות במזון טבעי ואורגני. זהו מצב של ביצה ותרנגולת שכן מן הסתם ביקושים גדולים יותר היו מביאים להיצע רב יותר, אבל מבלי שיהיה היצע רב יותר קשה מלכתחילה להגדיל את הביקוש. בעונת החורף שבהרבה מקומות בארה"ב היא ארוכה וקרה למדי אין בכלל על מה לדבר –  ההיצע המקומי מאד מצומצם והציבור האמריקאי הוא האחרון שאפשר להציע לו דיאטה של ירקות שורש.

מי שהחליט לנתק את הקשר הגורדי הזה הוא פול לייטפוט, מנכ"ל BrightFarms, סטארט-אפ שעוסק בפיתוח, עיצוב, ניהול ובנייה של חממות הידרופוניות על גגות. הוא הבין שצריך לבנות כאן מודל win-win שיהיה אטרקטיבי לסופרמרקטים ולצרכנים כאחד וכמובן שיהיה רווחי – עדיין מדובר כאן בביזנס. מה יעשה את כל זה? התשובה שלייטפוט הגיע אליה בסופו של דבר היתה חווה הידרופונית על גג הסופרמרקט שמשכירה את שירותיה לסופרמרקט שמתחתיה.

מחיר קבוע

המכשול הראשון הוא המחיר. רוב הצרכנים לא מוכנים לשלם פרמיה עבור ירקות ופירות, גם אם הם באיכות טובה יותר ובריאים יותר עבורם. זו הסיבה לדוגמה שמזון אורגני לא מצליח לגדול מעבר לנתח שוק של מספר אחוזים בודדים. לייטפוט חושב שהוא יכול להתגבר על המחסום הזה ולהציע לסופרמרקט ירקות במחיר תחרותי, שמשתווה (עגבניות לדוגמה) או אפילו נמוך יותר לעתים (חסה למשל) מהמחיר הרגיל.

בכדי להגיע לרמות מחירים כאלו לייטפוט בונה חוות שהן גדולות יחסית (70 אלף מ"ר) ומושתתות על גידולים הידרופוניים שנותנים תפוקה הרבה יותר גבוהה מגידולים רגילים באדמה. לדוגמה, חווה רגילה בשטח כזה שתשתמש בטכניקות הכי יעילות שיש תיתן בדרך כלל תפוקה שנתית בסדר גודל של 140-240 אלף דולר. לייטפוט מעריך שהחווה על הגג תייצר הכנסות של 1-1.5 מיליון דולר בשנה. מלבד שימוש יעיל יותר במים ובאנרגיה (כנראה תוך שימוש באנרגיה סולארית) ואי עשיית שימוש בחומרי הדברה, החוות הללו יתרכזו בגידולים שיש להן יותר יתרון יחסי בגידול שלהם מבחינה כלכלית כמו עגבניות, מלפפונים, פלפלים, חסה וכו'. כל המרכיבים הללו אמורים ליצור מערכת ייצור מספיק גדולה ויעילה שתוכל להציע מחירים תחרותיים לסופרמרקטים ובסופו של דבר גם לצרכנים.

או קיי, אז אפשר לעשות וי על מחיר טוב יותר לצרכנים. מה לגבי הסופרמרקטים? איך משכנעים אותם להיכנס לעניין? המוצר עצמו טוב – סך הכל מדובר בתוצרת טרייה עם חיי מדף ארוכים יותר ומלוא החופן פוטנציאל שיווקי למיצוב הסופרמרקט כמרכז של מזון מקומי איכותי במחיר אטרקטיבי. הבעיה היחידה היא שהקמת חווה כזו על גג הסופרמרקט עולה כשני מיליון דולר ואין יותר מדי סופרמרקטים או רשתות שיהיו מוכנים לשלם את המחיר הזה ולא משנה כמה טובה תהיה החסה שתגיע מהגג.

את המכשול הזה פותר לייטפוט במתכונת דומה לחברות שמשווקות פאנלים סולריים לעסקים ונתקלות במכשול דומה של חוסר רצון או יכולת לשלם מחיר גבוה מראש עבור המערכת. הפתרון הוא להפוך את המוצר לשירות ובמקום למכור את החווה לסופרמרקט להשכיר לה אותו בהסכם ליסינג. ההסכם שהסופרמרקט נדרש לחתום עליו מחייב אותו לרכוש את התוצרת של החווה בגג למשך עשר שנים, אבל במחיר קבוע (בהתאמה לאינפלציה).

הסכם שכזה לא רק מפחית באופן משמעותי את הסיכון לסופרמרקט, אלא גם מעניק לו יתרון משמעותי נוסף – מחיר קבוע וחוסר תלות בתנודתיות של מחירי הירקות שהחווה מספקת לו, או לפחות הפחתת התלות הזו באופן משמעותי במידה והחווה לא יכולה לספק לו את כל הכמויות שהוא צריך.

המשקיעים הגיעו
עכשיו נשארה רק השאלה אם אפשר להשביע את רצון הלקוחות ולהציע לסופרמרקטים עסקה אטרקטיבית שאי אפשר לסרב לה ובו בעת לייצר רווחים ליזם, שאמנם נאמן מאד לערכי המזון המקומי אבל לא עושה זאת לשם שמיים. לייטפוט מאמין שהתשובה היא חיובית. אני בראש ובראשונה קפיטליסט הוא מסביר. גם אחרים חושבים שזה לא מופרך – דיוויד פורנה, יזם הון סיכון שמתמחה בתחום החקלאי העריך בראיון לניו יורק טיימס כי לחוות במודל הזה יש פוטנציאל להיות מאד רווחיות ולייצר רמת רווחיות שנתית ממוצעת של 25%.

התוכניות של BrightFarms הן להגיע להכנסות של 100 מיליון דולר ב-2015 ומיליארד דולר ב-2020. אם זה נשמע לכם קצת מופרך, צריך להסתכל על רשימת המשקיעים בחברה בכדי להבין שלמרות הגובה של החוות לא מדובר בעסקי אוויר. בחודש שעבר סגרה החברה סיבוב מימון שבסופו הכריזה על שורה ארוכה של משקיעים בחברה כולל האחים פטרובי, יזמים מצליחים שהשקיעו בעבר בפייסבוק, Zappos וחברות מצליחות אחרות, בראיין רוברטסון וג'יגאר סאה, מייסדי SunEdison, מארק סטיוארט, מייסד Ecosecurities ובן פאוול, מייסד ומנהל שותף ב-Agora Partnerships.

בינתיים חתמה BrightFarms על הסכמים ראשוניים עם שמונה סופרמרקטים, מתוכם שלושה משתייכים לרשתות גדולות. ארבע חוות לדברי לייטפוט כבר נמצאות בהקמה, כך שמסתמן שהמודל של BrightFarms יעמוד במבחן המציאות די בקרוב. אם הוא יתברר כמוצלח, זו תהיה הצלחה לא רק ללייטפוט ולמשקיעים, אלא לתנועת המזון המקומי כולה, שלא לדבר על הצרכנים שסוף סוף יזכו לאכול ירקות ופירות שלא עברו אלפי קילומטרים בדרך לצלחת שלהם.

לכתבה באתר nrg
Comments