100 המשפיעים 2014 // שום דבר לא עובד

נשלח 13 בספט׳ 2014, 0:54 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 13 בספט׳ 2014, 0:55 ]

זו לא רק תחושת בטן. כמעט בכל נושא מהותי לא ניתן כיום להניע בישראל מהלך גדול או רפורמה משמעותית. במציאות הזו, רבים מהמשפיעים הם אלה שיודעים איך לתמרן את המערכות המשותקות

מאת איתן אבריאל, 8/9/2014

עד שהחלה המלחמה בעזה, דברי ימי שתי הממשלות האחרונות של "המלך" בנימין נתניהו היו בעיקר דילוג מפיאסקו ניהולי אחד לביזיון ניהולי אחר. הרשימה מתחילה בשערורייה של מינוי הרמטכ"ל ובקרבות מול לשכת שר הביטחון, שהסתיימו בסילוק מועמד ראוי מכיוון שלא היה חלק מחבורה של בעלי אינטרסים פוליטיים וכלכליים משותפים; היא ממשיכה במינוי הנגיד, תהליך שבו שר האוצר וראש הממשלה בחרו שני מועמדים שפסלו את עצמם לאחר הבדיקה של השופט טירקל, ולבסוף נבחרה המועמדת שראש הממשלה לא רצה; לפני כחודשיים חזינו בפארסה נוספת, של בחירת הנשיא, שבה שוב עשה ראש הממשלה כל דבר אפשרי כדי למנוע מרובי ריבלין את התפקיד, ושוב נכשל. יש עוד דוגמאות רבות, ועבור כל מי שעוסק בניהול של ארגונים גדולים הן מצביעות על כשל יסודי של הממשלה בעבודת מטה, בניהול ובביצוע.

ומה עם המבצע הצבאי בעזה? אחרי המשא ומתן, הפסקות האש, חידוש הירי וסיום הלחימה בתום 50 ימים, נראה שהכל חזר לנקודת ההתחלה. האם ממשלת ישראל מסוגלת לעשות משהו? וחשוב מכך: אם ממשלת ישראל לא מסוגלת לעשות דבר, וזה המסר שעובר לדרג המקצועי, האם הוא אינו נדבק באווירת האלתור, אי־הביצוע וחדלות האישים? איך אנחנו יכולים לדעת אם ההחלטות של הדרג המקצועי מתקבלות בתהליכים רציניים יותר? דמות מנוסה ומרכזית במשק, שמכירה היטב גם את המגזר הפרטי וגם את הציבורי, נשאה באחרונה באוזנינו קינה: "פעם יהודים ידעו לשבת ביחד ולפתור בעיות. היום אין את זה. בהרבה מערכות פשוט חסרים היכולת והידע הבסיסיים שנדרשים כדי לבצע דברים", הוא אמר, די בייאוש.

צילום: ליאו אטלמן

קשה להתווכח אתו. אולי הדוגמה הבולטת ביותר לחידלון של ההנהגה בישראל היא ענף הדיור. זה שנים ידוע שקצב בניית הדירות אינו מדביק את הביקוש ואת הצמיחה במספר הזוגות הצעירים שצריכים לעזוב את בית ההורים. כולם רואים את מחירי הדירות ואת שכר הדירה עולים בעשרות אחוזים בשנה, מעל ומעבר לעליית השכר ורמת החיים, ובכל זאת דבר לא נעשה. הדיור, על פי כל חישוב, מהווה יותר משליש מיוקר המחיה בישראל עבור משפחה ממוצעת.

בניגוד ל"מנהרות התקיפה" של החמאס בעזה, כאן אין כשל מודיעיני. הנתונים והמגמות ברורים וידועים. אם מישהו בשלטון בחר להתעלם מהם, המחאה החברתית ההמונית של קיץ 2011 הבהירה לו שזהו הנושא האחד שמוציא את הציבור לרחובות, ושהוא יכול לגרום לאי שקט חברתי כפי שישראל לא ידעה מעולם. גם מקור הבעיה זוהה: צריך לצאת באופן מיידי למבצע הצלה לאומי רחב היקף, שבו ייבנו 100 אלף דירות תוך זמן קצר, וזהו. אחרת לא יהיה היכן לשכן את הזוגות הצעירים, ולא משנה מה יהיו מחירי הנכסים.

קובעי המדיניות יודעים את זה, מודים בזה, מדברים על החשיבות של הדיור — אבל אינם מסוגלים לבצע את מה שצריך. הכל תקוע. 
מינהל מקרקעי ישראל לא משחרר קרקעות, אין מספיק עובדים, כולם רבים עם כולם על התוכניות, התנאים וההסדרים, ושום דבר אינו קורה. שר האוצר, יאיר לפיד, זיהה יפה שהדיור הוא לב העניין הכלכלי־חברתי, אבל הוא בחר בתוכנית הגרועה ביותר שניתן לחשוב עליה. כמה קשה להושיב את הממשלה, להכריז על מצב חירום חברתי־לאומי ולהתחיל לבנות כמו משוגעים, גם עם חברות בנייה ופועלים מסין, וגם במחירים שלא תמיד יהיו הכי זולים? האם יש כוח עליון שמונע זאת?

כוח עליון לא, אבל כוח תחתון בהחלט שכן. עמוק בתוך התרבות הניהולית של המגזר העסקי והמגזר הציבורי, כל אחד עם המאפיינים שלו, ישנם כוחות חזקים שעוצרים כל החלטה מהותית, כל רפורמה גדולה, כל שינוי משמעותי. במהותו הסטטוס קוו הישראלי עשוי מבטון משוריין שמוגן בחירוף נפש על ידי האליטות, בעלי האינטרסים ובעלי הכוח שנהנים ממנו. אלה אנשים שיעשו הכל כדי שהמעמד המועדף שלהם, קרוב לעטין הממשלתי ולקופה הרושמת במגזר הפרטי, לא ייפגע.

כשם שהחמאס למד שקבוצה קטנה של אנשים נחושים ומלוכדים סביב אג'נדה ברורה יכולים לגבור על "רוב" דמוקרטי אדיש, כך למדו גם בעלי האינטרסים לשבור את הרוב הישראלי. בפוליטיקה, המתנחלים משיגים את מה שהם רוצים, וגם החרדים לא מתקשים לקבל את מבוקשם, אפילו אם הם לא בקואליציה. בכלכלה הציבורית ובחברות הממשלתיות, ועדי עובדים למדו איך להשיג מחברי כנסת ושרים כל שעולה על רוחם, לרבות שכר ופנסיות דמיוניות, בשיטות של סחיטה ואיומים הכוללות התפקדות למרכזי המפלגות והפצת רשימות הצבעה בפריימריז. במגזר הפרטי טייקונים ואנשי עסקים למדו לשריין לעצמם שווקים דלי תחרות, למשל בגז, במזון, בענף הרכב, בפיננסים ועד לא מזמן גם בתקשורת.

יש הטוענים שחדלות האישים של השלטון היא עניין מבני, שנוצר בעקבות המהפך של 1977 ובחירתו של מנחם בגין לראש הממשלה. על פי הגישה הזו, בגין הפך את הממשלה מגוף שרואה לנגד עיניו תוצאות, גם אם לעתים מושחתות, לגוף שממוקד בתהליך - גישה שהביאה לצמיחה בכוחו של הדרג המשפטי והפקידותי. כיום הדרגים המקצועיים האלה בזים לדרג הפוליטי ולשרים. לעתים בצדק. הם מניחים שהללו חסרי ידע, שהם באים לתקופה קצרה, שהם פועלים מתוך אינטרס צר של שולחיהם, שהם מושחתים. הם רואים את תפקידם כשומרי סף ובקרים של הדרג הפוליטי, אך התוצאה היא שהשלטון אינו מתפקד.

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, קובעת האמרה הידועה, והליך ציבורי תקין הוא יסוד של הדמוקרטיה. אבל נכון להיום, שרי הממשלה וראש הממשלה מוגבלים מאוד ביכולת הביצוע שלהם. לכן, יחד עם הלחצים של בעלי האינטרסים המיוחדים, אין מספיק דירות. אין מספיק מיגון. לא נבנות תשתיות. אין רפורמות. יש בזבוזים עצומים. על פי הטענה הזו, התרבות הנוכחית, שמעמידה במוקד את המשפטנים והפקידים, גורמת ב"הפוך על הפוך" לאובדן אמון של הציבור בפוליטיקאים ובדמוקרטיה. הם לא עושים דבר, הם לעתים נתפסים במעשים לא חוקיים, ולא ירחק היום שבו הציבור יתחיל לחפש "איש חזק" שיעשה סדר וינהל את המערכת.

מצבו של המגזר הפרטי לא טוב בהרבה. הניהול בחברות בינוניות וגדולות אמנם לא סובל מאותו סוג של הסתיידות עורקים, אבל לאחר המחאה הציבורית ועליית כוחו של "דף הפייסבוק", גם המנכ"לים וההנהלות בחברות הפרטיות נבהלו וקפאו על מקומם. המחאה היא התופעה החיובית ביותר שהתרחשה בישראל בשנים האחרונות, אבל ההנהלות לא למדו לחיות במציאות החדשה. בחברות הגדולות מנהלים עדיין מתייחסים למחאה ולשיח הציבורי כאל בעיה שיש לפתור ו"לנהל". לכן הם משליכים על הבעיה צבאות של יועצי תקשורת ומומחים למדיה חברתית, במקום להבין שזהו עולם חדש ושעליהם לאמץ גישת ניהול חדשה.

במקום להבין שהרכב "בעלי הבית" פשוט השתנה, ומעתה יש לצרף אליו גם את בעלי החוב, הציבור, הלקוחות והקהילה, רוב 
המנהלים ממשיכים לנסות ולשמור אמונים לבעלי המניות ולרווחים שלהם. אבל הציבור כבר אינו אדיש כבעבר: הוא רוצה שירותים ומוצרים טובים במחירים הוגנים, והמנהלים, שאינם יודעים כיצד להתמודד עם המציאות הזו, מקפיאים בתגובה השקעות ודוחים החלטות — והפעילות הכלכלית נפגעת.

המחאה היא התופעה החיובית ביותר שהתרחשה בישראל בשנים האחרונות, אבל ההנהלות לא למדו לחיות במציאות החדשה. שם, מנהלים עדיין מתייחסים למחאה ולשיח הציבורי כאל בעיה שיש לפתור ו"לנהל"
צילום: הדר כהן

בגלל הקיפאון של המגזר הפרטי, המגזר 
הציבורי והמאמצים של קבוצות הכוח השולטות, שום דבר לא זז. בעיות יסוד לא נפתרות. כמעט כולם פועלים משיקולים של אגו אישי, כסף, מוניטין ותדמית ציבורית — שרים, חברי כנסת, מנכ"לים וראשי ועדים. רצון לעשות את הדברים הנחוצים כדי לשפר את מצבו של רוב הציבור לא קיים. הסולידריות הלאומית נמוכה, למעט ברגעים קשים שבהם כולם תחת אותו איום, כמו בימי מלחמה.

אם כך, מיהם ה"משפיעים" במציאות בלתי־תפקודית שכזו? בדברים הגדולים — אף אחד. אין כיום מישהו שיכול לעשות שינויים גדולים. בדברים הבינוניים, המשפיעים הם אלה שמחזיקים בכוח בתוך הסטטוס קוו הנוכחי. ברשימה הזו נמצאים הבנקאים, מנהלי חברות הביטוח ובתי ההשקעות — קבוצה של אנשים המחליטים מה לעשות במאות מיליארדי שקלים כל אחד, ועל כן הם יכולים להחליט מי יקבל כסף לעסקיו ומי לא, מי יחיה (עסקית) ומי לא. המגזר הפיננסי מעסיק יותר מ־100 אלף עובדים שמקבלים את השכר הממוצע הגבוה במשק, רבים מהם מיותרים, וזה מחייב את הבנקים לגבות מחירים גבוהים. התוצאה היא "מס בנקאי" שמשפיע על כיסו של הציבור.

במשפיעים אפשר למצוא גם את הרגולטורים, שנהנים מעצמאות סטטוטורית והיו יכולים להוציא לפועל רפורמות, לו רק רצו בכך. הטייקונים הישראלים חלשים ביחס לשנים קודמות, אבל עדיין יש בהם אנשים מאוד חזקים, כמו יצחק תשובה, ששולט על מונופול מאגרי הגז. קומץ של שופטים יכולים לעשות דברים ולשנות את הנורמות, וחלקם אף עשו זאת במשפטים של אולמרט, דנקנר ואחרים. דווקא בתוך הכאוס הנוכחי, הרגולטורים הם השחקן הדומיננטי בתחומים שלהם, והם יכלו לעשות הרבה יותר — למשל בתחום התחרות. הממונה על ההגבלים העסקיים אמנם אחראי פורמלית רק על תחרות ענפית, אבל הוא היה יכול להחליט להוביל את המאבק על התחרות המשקית הכוללת — ואפילו את התחרותיות של ישראל מול מדינות אחרות.

יש גם הרבה אנשים שמשפיעים ועושים נסים ונפלאות לטובת אנשים בודדים. גוש של אנשי עמותות ומגזר שלישי המחוללים 
מהפכות לטובה בחייהם של אנשים שהגורל לא חייך אליהם. יש אנשים שמוכנים לרתום את כישרונם לעשייה ציבורית, ואנשים שמכשירים עתודות של מנהלים כאלה. פה ושם יש אפילו שר או חבר כנסת שמוכן להתאמץ יותר, לעמוד מול הקשיים והיועצים המשפטיים שלו ובכל זאת להביא לתוצאות. למשל, שר התקשורת גלעד ארדן, שפירק את רשות השידור וביטל את האגרה, דבר שאיש לא הצליח לעשות לפניו.

יש להודות: לא צריך לעשות דברים טובים כדי להיות "משפיע", ואפשר גם להשפיע לרעה. הרי אם אדם אחראי על גורלם של מיליוני אנשים, גם אם הוא לא עושה דבר ולא פותר בעיות — הוא משפיע עליהם. אי־עשייה, כמו אי־החלטה, גם הן סוג של השפעה, בדרך כלל מהסוג השלילי. בממשלת ישראל ובשירות הציבורי יש רבים כאלה שמדברים יום וליל וקופצים מתוכנית טלוויזיה לשידור רדיו, אבל בפועל לא עושים הרבה. ויש גם כאלה שעושים דברים, בעיקר עבור עצמם או עבור קבוצה קטנה של בעלי אינטרסים שלוחצת עליהם. אלה כמעט תמיד משפיעים לרעה על רמת חייו של רוב הציבור.

התקשורת, וגם הציבור באמצעות מחאות, פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות, משפיעים מאוד, אם כי קשה לכמת את עוצמתן או לקבוע את כיוונן של ההשפעות הללו. במציאות של סתיו 2014, יש לא מעט משפיעים באי־עשייה ומשפיעים לרעה, וגם לא מעט משפיעים לטובה הפועלים בנישות חשובות. משפיעים לטובה, על הנושאים הגדולים שמכתיבים את חיינו, לא מצאנו הרבה.

לכתבה בדהמרקר




Comments