הצעת החוק הממשלתית, המוכרת גם בתואר: "PRTR" (Pollutant Release and Transfer Register) מעוגנת בפרוטוקול קייב משנת 2003 , אומצה על ידי האיחוד האירופי ומחייבת את החברות בארגון ה- OECD, קובעת שכל הפולט מזהמים לסביבה, לרבות למקור מים, ים, אוויר וקרקע, מחוייב לדווח לציבור על נתוני הפליטה הגולמיים באתר האינטרנט של המשרד להגנת הסביבה.

על פי התוספת הראשונה המופיעה בנוסח ההצעה כפי שהוגש להצבעה בכנסת, קיימים כ-140 סוגי מזהמים הנפלטים מפעילות תעשייתית בענפי תעשייה, כגון: כימיה, אנרגיה, מתכת, ייצור מזון, טיפול בפסולת ועוד.

ניתן לראות בנספחי הצעת החוק כי קיימים סוגים של מזהמים המשפיעים על כל ארבעת מרכיבי הסביבה (מקור מים, אוויר, ים, קרקע) ורק מעטים משפיעים על מרכיב סביבתי בודד. כך למשל, 10 סוגי מזהמים, בהם נמצא לדוגמה פחמן דו-חמצני (CO2), מסומנים כמשפיעים על המרכיב הסביבתי אוויר בלבד. לעומתם, קיימים 22 סוגי מזהמים, רובם מקבוצת המתכות הכבדות, אשר מסומנים כמשפיעים על כל ארבעת מרכיבי הסביבה.

בניתוח מגוון המרכיבים הסביבתיים יוצא כי "מקור מים" הוא בעל הסיכון הגבוה ביותר לזיהום. זאת ניתן להבין לאור העובדה שמתוך 140 סוגי מזהמים המנויים בתוספת הראשונה, 73 מהם מסומנים כמזהמים המסכנים מקור מים. בשאר מרכיבי הסביבה, חלוקת השפעת המזהמים שווה ועומדת על כ- 50 סוגי מזהמים לכל מרכיב סביבתי.

מניתוח טבלת המזהמים שבתוספת הראשונה ביחס לטבלת ענפי התעשיה שבתוספת השנייה להצעת החוק, אפשר להסיק שמרבית התעשיות אשר עושות שימוש בנוזלים למיניהם, החל מתהליך הייצור וכלה בטיפול בשפכים, נדרשות לתשומת לב יתרה. שכן, נמצאות הן כעת ב"קבוצת סיכון סביבתית" עליה יינתן, ככל הנראה, דגש רב יותר מענפי תעשיה אחרים.

חשיבות רבה יותר יש לסוג המזהם וחומרת השפעתו אשר באה לידי ביטוי במספר מרכיבי הסביבה העלולים להזדהם. מתכות כבדות כגון אבץ, ונדיום, טולואן, כספית, כרום, מנגן, קדמיום קובלט ותוצרי נפט כגון בנזן ופנול, מצויים בתעשיית הכימיה, המתכת והמינרלים. כך שעל תעשיות אלה ייתכן וייאכף החוק ביתר שאת.

משמעות ניתוח נתוני הטבלאות בתוספת הראשונה והשנייה אשר בהצעת החוק האמורה, היא שעל תעשיות הכימיה, המתכת ומינרלים, לפעול מבעוד מועד בטרם יוחל עליהן החוק. על הנהלות התעשייה הללו לפעול לאיסוף וריכוז המידע בדבר סוגי המזהמים המצויים בשטחם אשר נפלטים ומועברים אל מחוץ לשערי המפעל.

התהליך דורש שימוש במתודולוגיה בת 5 שלבים המוצעת במאמר זה ואשר תאפשר בקרה על כך שלא יישכח בעת הדיווח אף לא אחד מהחומרים המזהמים. דבר אשר עלול להוביל, למרבה הצער, לפעולות אכיפה כנגד הארגון או מנהליו.

השלבים במתודולוגיה המוצעת מפורטים כדלקמן: 

 

ארגונים אשר ישכילו לפעול על פי השלבים המפורטים להלן, יבטיחו לעצמם ביום פקודה, כי מירב הנתונים האפשריים יהיו בידם וכל שיידרש הוא לבצע בקרה סופית ואימות המידע יחד עם נציגי המשרד להגנת הסביבה.

ראוי לציין כי התעלמות או אי עמידה בחוק על סעיפיו השונים, תגרור צעדי אכיפה חמורים במיוחד מטעם המשרד להגנת הסביבה. כך למשל, קובע סעיף 15 לנוסח הצעת החוק כי אי מסירת הדיווח או אי שמירת המידע או כי חישוב הנתונים, עלול להוביל להטלת עיצום כספי בגובה 250 אלף שקל. במקרים בהם יוחלט על הטלת אישום פלילי כנגד נושא משרה בכיר, לרבות מנהל הארגון, שותפיו והדירקטורים, יסתכם העונש המרבי בכשישה חודשי מאסר או הטלת קנס בגובה משוער של 226 אלף שקל.

יש הטוענים כיום כי האכיפה הסביבתית בישראל אינה אלא אכיפת יתר ויש הטוענים כי הרגולציה הסביבתית בישראל מותאמת לנעשה בעולם אולם האכיפה אינה מספקת. צפוי שהכרעה בין שני טיעונים אלה תימשך עוד זמן רב. עם זאת, דומה כי הצעת החוק למרשם פליטות והעברות לסביבה לא עונה על אף אחד משני הטיעונים הללו בשל העובדה שניסוח החוק נעשה בשיתוף עמותת אדם טבע ודין ונציגי התעשיינים, מה שמאפשר לנטרל כל טיעון לחד צדדיות בקידום הצעת החוק חרף קפדנותו וחומרת הענישה הקבועה בו.

ניתן לקבוע בנקל כי ככל שיקדימו הארגונים הפולטים מזהמים לסביבה את התארגנותם לדיווח הפליטות כחוק ולא ימתינו ליום תחולתו, כך תוכל ממשלת ישראל לעמוד בכבוד מול דרישות ה- OECD אליהן התחייבה זה מכבר. לאור זאת, צפוי שיוסרו חסמים מיותרים בסחר החוץ והייצוא של ישראל מול מדינות ה-OECD, דבר אשר בהחלט יועיל לתעשיינים והארגונים העסקיים לקדם את עסקיהם מחוץ לגבולות מדינת ישראל.

יוצא אם כן, שהצעת החוק למרשם פליטות והעברות לסביבה, מלבד היותה חלק ממנגנון בקרה על בריאות הציבור והסביבה, מהווה גם כלי לתמרוץ הייצוא הישראלי בחסות רגולציה סביבתית

לכתבה באתר nrg