מות ההתחממות והטירוף הגלובאלי הבא

נשלח 1 ביולי 2011, 6:48 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 23 בנוב׳ 2011, 3:03 ]
30/6/2011, מאת: אורי רדלר, בלוג "הקפיטליסט" באתר nrg

שמעתם על ועידת האקלים בבון? קראתם את המאמר הנרגש על "אקלים של הכחשה" שפרסם אל גור ב"רולינג סטון"? אם לא, אתם בחברה טובה: הוועידה והמאמר היו כובשים את כותרות העיתונים לפני שנתיים. היום, כמעט אף אחד לא מתייחס אליהם. המאבק בהתחממות הגלובלית גווע, ולאף אחד לא באמת אכפת. (כתב: אורי רדלר)

המאבק בהתחממות הגלובלית נשען על קביעתם של מומחי אקלים רבים כי הטמפרטורות על-פני כדור הארץ עולות, וכי עליה זו נובעת בעיקר מפליטת פחמן דו-חמצני על-ידי בני-אדם. כדי למנוע את המשך העליה הזו, גרסו פעילי התנועה, יש לחולל שינוי דרמטי באורח החיים של אזרחי העולם, כך שהפעילות האנושית תפחות כמות פחותה בהרבה של פחמן דו-חמצני. זו לא תפתור את הבעיה מעיקרה, אך היא תפחית את שיעור עליית הטמפרטורות העתידי, כשבמקביל ילמד העולם לחיות על בסיס מקורות אנרגיה חלופיים ומתחדשים.

קואליציית ההתחממות
הדרך העיקרית לשינוי אורח החיים של אזרחי העולם, לפי תפישת הנאבקים בהתחממות גלובלית, הייתה באמצעות חקיקה גלובלית, שתחייב פעולה נמרצת לבלימת פליטות הפחמן. כדי לחולל חקיקה כזו התמקדו השותפים העיקריים למאבק - קואליציה של פקידי או"ם, פעילים ירוקים, אנטי-גלובליסטים ואנטי-קפיטליסטים, ולצידם אנשי עסקים וכספים שביקשו לקצור רווחים מאנרגיה ומעסקים ירוקים - בהדגשת מידת הדחיפות של השינוי. אל גור, מנהיגה הלא רשמי של התנועה לעצירת ההתחממות הגלובלית, טען כי העולם נמצא על עברי פי-פחת. אם לא ננקוט פעולה עכשיו, אנו צפויים לקצור סופה, בצורת, ועליה דרמטית במפלס פני הים.

בעייתה העיקרית של התנועה נגד ההתחממות הייתה שלא הייתה לה תוכנית פעולה. רעיון היסוד שלה היה: נקבע חוקים, וכל השאר יסתדר מעצמו. לדוגמה, קודם נקבע בחוק שיש לעבור לשימוש באנרגיה חלופית, ואז המדענים והייזמים ימצאו דרך לבצע זאת. החתימה על האמנות למיניהן הייתה הפעולה העיקרית הנדרשת. יישומן ואכיפתן של האמנות, הונח, הם פרטים שוליים - התאמות נבצע תוך כדי יישום; תקלות נתקן על אם הדרך.

תפישה כזו טיפוסית לתנועות אוטופיסטיות. האוטופיסטים מצביעים - לעתים בדיוק רב - על פגמים במצב הקיים, ומפנטזים בעיניים מצועפות על האוטופיה העתידית - במקרה שלנו, עולם שכולו חקלאים ירוקים, צנועים וישרי-דרך העמלים בשמחה בשדות, על רקע טורבינות רוח וגגות סולריים - אבל אין להם מושג (ירוק) איך בדיוק מגיעים מנקודה א' (היום) לנקודה ב' (האוטופיה). העניין הזה, מהיותו זמני, נראה להם חסר חשיבות, והעיסוק בו נתפש בעיניהם כטרחנות של מתנגדים, המונעת מכוונות למנוע את יישום התוכנית מלכתחילה. האם זה משנה איך בדיוק נגיע לשם? הם שואלים. אם רוב האנשים מעוניינים ליהנות מהתוצאה הסופית הנפלאה, הרי ברור שתמצא הדרך לפתור את הבעיות שיתגלו לאורך הדרך.

אלא שבני-אדם - כזה הוא טבעם המרגיז - נוטים להתמקד בהווה, וכאן החלו להצטייר קווי המתאר של ארבע מכשלות על דרכה של התנועה למלחמה בהתחממות. הראשונה הייתה שככל שהתקרבה התנועה ליעדה - הסכם לחקיקה נרחבת ומחייבת למאבק בפליטות פחמן - כך הלכה והצטמצמה נכונותן של מדינות לשלם את המחיר הנדרש - ברמת חיים ובאיכות חיים - כדי ליישם את יעדי הפחתת הפליטה השאפתניים. איור טוב לכך ניתן בגילוי כי כל מדינות המערב שחתמו על אמנת קיוטו לא הפחיתו את פליטות הפחמן שלהן - הן העדיפו לתחמן את האמנה (כמו בקניה של 'הפחתת פליטה' בזכות סגירת מפעלים פושטי רגל ומזהמים במדינות הקומוניסטיות לשעבר), לקנות הפחתות ממדינות עולם שלישי או לנייד את הפליטה המוגברת (כמו במעבר מפעלים לסין או בהגברת הייבוא משם).

מכשלה שנייה הייתה טמונה בהיעדר מקור אנרגיה חלופי לשריפת דלקי מאובנים כמו נפט או פחם. החלופות, התברר, היו רחוקות שנים רבות - לעתים עשרות שנים - משלב בו יוכלו לשמש חלופה של ממש, ובעתיד הנראה לעין נדרש סיבסוד מאסיבי שלהן. חולשת החלופות הפכה את היוזמה לעצירת התחממות האקלים רגישה במיוחד לשינויים במצב הכלכלי.

מכשלה שלישית, וחמורה יותר, הייתה שהגורם היחידי שהביע נכונות של ממש לאמץ את היוזמה היה אירופה. גם היא, התברר במהרה, הייתה מוכנה לעשות מאמץ של ממש רק אם ארצות-הברית ושאר מדינות המערב יסכימו לאמץ יוזמה מקבילה. שאר העולם, היה מסוייג. סין הבהירה מראש שאין לה שום כוונה להצטרף או לציית להסכם שיאכוף עליה, בפועל, לבלום ולהסב לאחור את תהליך התיעוש שלה. ואם סין לא בעניין, אז גם לא הודו, ואם לא הודו, גם לא בנגלה-דש, פקיסטן, נפאל, אינדונזיה, הפיליפינים, וייטנאם, תאילנד, בורמה ושאר מדינות דרום-מזרח אסיה. היה ברור גם כי שאר המדינות המתפתחות בעלות שאיפה כלשהי להתפתח, לא התכוונו להשתתף בפועל במאמץ כלשהו לבלום את פליטות הפחמן שלהן. שאר מדינות העולם - היינו, העניות והבלתי-מתועשות, היו מוכנות לכל יוזמה, כל עוד מימונה מוטל על שכם המערב. כלומר, הן התנדבו לקבל כסף.

מכשלה רביעית, כמעט סמויה מן העין, הייתה קטלנית במיוחד. כדי ליישם בפועל חקיקה מחייבת להפחתת פליטות פחמן היה צורך לכונן סוג של ממשלה עולמית שתפקח על כל המערכת הכלכלית בכל מדינה בעולם ובמקרה הצורך גם תנקוט בסנקציות כלפי מדינה העוברת על חוקי הפחמן. הדרך היחידה לעשות זאת הייתה לאייש חייל נרחב של מאות אלפי מפקחים ברחבי העולם, המגובה במדיניות יעילה של סנקציות (אחרת, החקיקה תתמוטט מיד) וככל הנראה גם ביכולת לאיום צבאי. האו"ם היה שמח, כמובן, אילו הועמדו לרשותו יכולות כאלו, אך לאף מדינה שפויה לא הייתה כוונה אמיתית להכפיף את עצמה לפיקוח ולשיטור קפדניים מטעם ממשלה עולמית, לא כל שכן כזו הנשלטת על-ידי המערב (והרי ברור מי היה אמור לממן את זה). גם כאן, סין גילתה חשדנות מיוחדת, וראתה בממשלה עולמית כלי בידי המערב למנוע את מעבר מרכז הכובד והכוח הכלכלי מן המערב למזרח.

מהלומת המוות
המשבר הכלכלי הנחית מהלומה קטלנית על תנועת ההתחממות הגלובלית.  הדרך היחידה בה ניתן היה להוציא את מהפכת ההתחממות הגלובלית מן הכוח אל הפועל הייתה בחקיקה מזורזת ובהקמה מהירה של ממשלה עולמית בשליטת המערב - לפני שהמדינות השונות יבינו מה באמת קורה. הסיכויים למימוש תסריט כזה, שיהפוך את העולם כולו למין איחוד-אירופי-דה-לה-שמאטע, היו קטנים מלכתחילה. המשבר הכלכלי הוציא אפשרות זו מכלל חשבון. יסוד הצלחתה של התכנית היה בהורדה משמעותית של רמת החיים במערב, והעברה מסיבית של כסף למדינות מתפתחות, כדי שאלו תפסקנה להתפתח ותשארנה חקלאיות. בשעת שפל כלכלי, המלים "הורדה" ו"העברה מסיבית" נשמעו הרבה פחות מפתות.

לבעיה זו הצטרפה סוגיית הספקנים. כדי לממש חקיקה כבר עתה, הטעימו אנשי תנועת ההתחממות הגלובלית את מידת הסכנה העכשווית האורבת למי שלא יתגייס למאבק, ומיעטו בחשיבות הספקות ואי-הוודאות המלווים את המחקר המדעי בתחום האקלים. לשם כך, הוצגו הדברים כאילו לחוקרי האקלים וודאות גמורה בחיזוייהם לעתיד, ואלו המפקפקים בכך הם סיעת זקנים טרחנים או טרופי-דעת; וכל אירוע אקלימי - מה שמכונה בדרך כלל "מזג אוויר" - שימש דוגמה הרת-משמעויות להתחממות העתידית המתרחשת "כבר עכשיו." חוקרי אקלים רבים שיתפו פעולה עם גישה זו, אם כדי לא לחבל בקידום המאבק, שהיה חשוב בעיניהם, ואם מנימוקים תועלתניים גרידא, כמו קרנות מחקר וקידום מקצועי.

פרשת "אקלים-גייט," שהתפוצצה ערב וועידת האקלים של קופנהאגן בסוף 2009, חשפה כי כמה וכמה חוקרי אקלים בולטים אימצו גישה של "גיהוץ נתונים," כך שיתאימו להנחותיהם, והציגו כלפי חוץ חזית של בטחון עצמי והיעדר ספקות, שלא עלתה בקנה אחד עם המציאות או אפילו עם השקפותיהם האמיתיות. גישה כזו קיימת, חשוב לציין, בכל ענפי המחקר המדעי הניסויי. בכל מקום בו מציגים השערות ובוחנים אותם, יש גם מדענים המנסים 'לכופף' את הנתונים לתועלתם, מעגלים פינות, מפגינים בטחון עצמי כוזב, ומכריזים על וודאות במקום בו יש עדיין ספק. המתודה המדעית אינה מספקת הגנה מפני חולשות האופי האנושי.

אבל המקרה כאן היה שונה. כאשר התברר כי אל גור 'גיהץ נתונים', עיוות והגזים בסרט "אמת מטרידה," אף אחד לא היה מוטרד באמת. גור הוא פוליטיקאי, ואף אחד לא נופל מהכיסא כשמתברר שפוליטיקאים משקרים או מסובבים נתונים. אבל כשהתברר כי גם חוקרי האקלים נוטים, לעתים, לסבן את הציבור ואינם נקיים מפגמים, הייתה התגובה שונה לחלוטין. התביעה לערוך שינויים דרמטיים באורח חייהם של תושבי כדור הארץ נשענה, הרי, על הבטחון הכמעט מוחלט שהפגינו חוקרי האקלים בצדקת נתוניהם. אבל אם אותם חוקרי אקלים המציגים חזות של וודאות בפומבי מבטאים ספקות ואי-וודאות במכתבים בינם-לבינם, מדוע שהציבור יפקיד את גורלו ורכושו ביד נתוניהם המפוקפקים?

זעקות והיסטריה
לכך נוספו שני החורפים הקשים שעברו על ארצות-הברית ואירופה. תועמלני המאבק למניעת ההתחממות, שקודם לכן גייסו לטובתם כל אירוע אקלימי, ספגו מהלומה בכיוון ההפוך, והטענה כי מדובר בסך הכל ב"מזג אוויר" או התיאוריות כי ההתחממות מתבטאת לעתים דווקא בקור עז זכו לצניפות של לגלוג ולעג. הציבור חש כי הכשלון בחיזוי העיד על-כך שמשהו בתיאוריה האקלימית משובש או פגום מיסודו.

תגובתם של תועמלני ההתחממות הגלובלית לא סייעה לעניינם. הניסיון הצווחני וההיסטרי להציג את הספקנים כ"מכחישי אקלים" בוגדניים, או כשכירי חרב של בעלי ההון, והאלימות הגוברת של הטיעונים, אולי ליכדו את שורות הקנאים, אך הרחיקו חוקרים ותומכים בעלי עמדות מתונות יותר, שהסתייגו מדיון ומטיעונים בסגנון זה. הציבור בכללו הגיע למסקנה כי "יש שם ויכוח על משהו" ובעצם "שום דבר עוד לא ברור." במקום להשתכנע מעצמת הזעקות הגוברת ממחנה ההתחממות, השתכנע הציבור שבמקום בו יש זעקות, כנראה שיש גם ספקות. סקרי דעת הקהל לא אחרו להצביע על ירידה משמעותית במספר התומכים בתיאורית ההתחממות הגלובלית.

מחשב מסלול מחדש
הפוליטיקאים לא אחרו לאתר את השינוי במגמה, ולהתחיל להתרחק בהדרגה מהתנועה לעצירת ההתחממות. אחת הטענות המרכזיות של אלו שביקשו לעבור לשימוש במקורות אנרגיה חלופיים הייתה כי אלו "יוצרים משרות" ומסוגלים לספק, כבר עכשיו, חלק ניכר מצורכי האנרגיה של המדינות העושות בהם שימוש.    לכאורה, אפשר היה להפחית את פליטות הפחמן כאן ועכשיו. הטענה הראשונה הייתה כשמן בעצמותיהם של פוליטיקאים שואפי היבחרות-מחדש. הטענה השנייה אפשרה להם להציג עצמם ככוח חדשני ומתקדם ואולי אף לרשום את שמם בדפי ההיסטוריה כמי שהיו אבות המעבר לאנרגיה החדשה.

המציאות הפריכה את שתי הטענות. עם היבחרו הילל הנשיא האמריקני, ברק אובמה, את המדינות המתקדמות של אירופה, שעלו על דרך האנרגיה החלופית, ועתה קוצרות את הפרות. אובמה הבטיח שאימוץ אנרגיות חלופיות בארצות-הברית יסייע ביצירת "מליוני מקומות עבודה חדשים."

אבל כבר בשנתו הראשונה במשרה, ב-2009, התברר כי טענתו של אובמה אינה נכונה. דו"חות שהתפרסמו בשתי המדינות המתקדמות ביותר בעולם בשימוש באנרגיית רוח - דנמרק וספרד - הבהירו כי המצב בפועל שונה מאוד. דו"ח שפרסם המרכז למחקרים פוליטיים בדנמרק מצא כי יצירת משרה בתחום תעשיית הרוח כרוכה בעלות של 400-600 אלף שקל, ובסובסידיה שנתית של 40-60 אלף שקל נוספים. בחישוב כללי, מצא הדו"ח, לא הניבה תעשיית הרוח משרות חדשות כלל והתעסוקה בה הייתה במקום תעסוקה במקומות אחרים. בחשבון סופי, שכלל גם את אבדן הכסף והמשרות הכרוך בהגדלת המיסוי, לצורך מימון הסובסידיות, ואת העברת העובדים מעבודה יעילה ומשתלמת יותר לעבודה יעילה ומשתלמת פחות, הסתכם החשבון הדני בירידה של של 1.3 מיליארד שקל בתוצר והפסד נקי של 140-500 מליון שקל מדי שנה.

המחקר הספרדי, שנערך באוניברסיטת המלך חואן קרלוס בספרד, סיכם ומצא כי כל משרה חדשה בתחום האנרגיה המתחדשת נוצרה בעלות של 2.8 מיליון שקל והייתה כרוכה בסובסידיה שנתית של כ-276 אלף שקל. כל משרה חדשה שנוצרה עבור תעשיית האנרגיה המתחדשת הייתה כרוכה באבדן של 2.2 מקומות עבודה למשק הספרדי. גרוע מזה, חברות תעשייה רבות, ובמיוחד בתעשיות עתירות השקעה אנרגטית, נטשו את ספרד וכדי למנוע נטישת חברות נוספות זוכו חברות אלו בהנחות, שעלותן הוטלה על שכמו של הציבור.

והבזבוזים לא נגמרים כאן. אחד הקשיים בשימוש במקורות אנרגיה מתחדשים כמו אור השמש או רוח הוא שבחשמל המיוצר יש להשתמש באופן מיידי, או לאבדו. הרוח או אור השמש מפיקים אנרגיה, המובלת הישר אל תחנת החשמל, ומשם אל הצרכנים. אין דרך לאגור אנרגיה שהופקה כשהרוח נשבה כדי להשתמש בה כאשר היא אינה נושבת. לכן, את השימוש באנרגיות מתחדשות יש לגבות במערכת מלאה, מתפקדת ומזהמת של תחנות פחם, גז ונפט. בלילה שהרוח לא נושבת בו, מערכת תחנות הכוח הרגילה תצטרך לפעול בהיקף מלא. בימים כתיקונם, היא תצטרך לפעול בהיקף חלקי, שכן התחנות חייבות להיות מוכנות בכל עת למעבר לעבודה בהיקף מלא.

אותה מגבלה מכה גם בכיוון ההפוך: כאשר השמש זורחת והרוח נושבת, ומופקת אנרגיה עודפת, אין דרך להשתמש בה - אלא בייצוא במחירי הפסד למדינות השכנות. דנמרק, לדוגמה, מייצאת מחצית מהאנרגיה המופקת מרוח כאנרגיה עודפת, ובמחיר הפסד, לשוודיה ולנורווגיה, ואלו משתמשות באנרגיה הזולה כחלופה לאנרגיה המופקת ממילא ממקורות מתחדשים, כמו אנרגיה הידרו-חשמלית. האנרגיה שהופקה, עם זאת, עדיין משולמת במחיר מלא על-ידי הציבור שלא נהנה ממנה כלל. הנהנים היחידים הם השוודים והנורווגים, הזוכים לאנרגיה "נקיה" במחיר זול במיוחד, באדיבות משלם המסים הדני.

ואחרון, אנרגיה מתחדשת היא כנראה הדרך הבזבזנית ביותר להימנע מפליטות פחמן. מחיר קרדיט לפליטת טונה של פחמן דו-חמצני הוא כ-12 שקל. בדנמרק, אחרי מאמץ ייעול לאורך שנים, הצליחו להפחית את העלות ל-125 שקל למניעת פליטת טונה של פחמן דו-חמצני. מנקודת מבט של עלויות, מדובר בטירוף מוחלט.

דינמיקה של התמוטטות
פוליטיקאים אינם מתרגשים בהכרח מכך שיוזמות האנרגיה החלופית הן יקרות, לא יעילות ולא מועילות - בוודאי לא כל עוד הם יכולים ליהנות מתדמית ירוקה ונאה לאורך הדרך - אבל המשבר הכלכלי החריף והמחריף דלדל מאוד את תאבונם לתכניות הפוגעות בתעסוקה וגורמות לעליה במחירי האנרגיה. אם הציבור מוכן לעלות בקילשונים על הבירה בגלל קוטג', עדיף לדחות את התכנית לזמנים טובים יותר.

עד שזמנים כאלו יגיעו, אם בכלל, נמצאת התנועה לעצירת ההתחממות הגלובלית בסחרור קטלני. תנועות מסוג זה נבנות על דינמיקה: בסיוע מידע, תעמולה ופעילות הן מנסות לזכות בתמיכת הציבור ולהפעיל לחץ על פוליטיקאים כדי לקדם את סדר היום שלהן. לעתים, הן מצליחות במימוש יעדיהן ואז, באופן טבעי, נפנה הציבור לעניינים אחרים, בהנחה ש"עכשיו זה בסדר שם," והשמירה על היעדים מופקדת בידי ציבור העובדים, בעלי-העסקים והביורוקרטים המפיקים תועלת אישית מכך. דבר דומה קורה גם כאשר התנועה נכשלת בהשגת יעדיה: ברגע שתמיכת הציבור מתחילה להיעלם, ותחושת הדחיפות שבכינון סדר היום החדש מתפוגגת, גורלן נחרץ: הפוליטיקאים נוטשים את אוהלה של התנועה, כלי התקשורת מאבדים עניין, והציבור שוכח מכל הסיפור.

אף תנועה דינמית מסוג זה עדיין לא חזרה מן הכפור - וכרגע קר מאוד באוהל התנועה לעצירת ההתחממות הגלובלית. בשנת 2007 סברו 79 אחוז מתושבי העולם (בסקר רב מדינתי) כי פעילות האדם היא גורם מרכזי בהתחממות הגלובלית, 90 אחוז הסכימו כי נדרשת פעולה כלשהי, ושני שליש תמכו בפעולה מיידית ונמרצת מאוד. אפילו בארצות הברית, שעמדת תושביה הייתה מסויגת, הסכימו 80 אחוז שפעילות האדם היא האחראית, לפחות חלקית, להתחממות.

מאז חל שינוי דרמטי. לדוגמה, בשנת 2007 סברו 68 אחוז מהאוסטרלים כי בעיית ההתחממות היא חמורה, וכי יש לנקוט פעולות מיידיות לעצרה כ-62 אחוז מהאמריקנים הסכימו עמם אז. בשנת 2011 צנח  מספר התומכים בפעולה באוסטרליה ל-41 אחוז. בארצות הברית עלה אחוז הסבורים כי מגזימים בחומרת ההתחממות הגלובלית מ-30 אחוז בשנת 2006 ל-48 אחוז היום. אחוז הסבורים כי ההתחממות הגלובלית היא מעשה ידי אדם צנח בעקביות מ-47 אחוז ל-36 אחוז.

הירידה באחוז התומכים בצורך בפעולה מהירה לעצירת ההתחממות הגלובלית החלה עוד לפני המשבר הכלכלי ולפני חשיפת המכתבים ב"אקלים-גייט" אבל אלו, בשילוב עם גורמים כמו החורפים הקרים בשנים 2009 ו-2010, סייעו בדחיקת העניין אל שולי התודעה הציבורית. ספק אם תהיה לו תקומה של ממש בצורתו הנוכחית.

חייבים לבלום את שקר כלשהו
ובכל זאת, ספק גדול אם אכן בא קיצו של החזון הבסיסי יותר, שממנו ניזונה גם התנועה לעצירת ההתחממות הגלובלית. מאז ירדו בני האדם מהעצים הייתה תמיד בין בני השבט קבוצה שביקשה לעצמה שליטה באחרים, ונימקה זאת בסיבה דחופה כלשהי. הסכנה הייתה לפרקים אמת, ולפרקים שקר כלשהו - אבל הדחיפות הייתה תמיד עליונה, והתביעה הקבועה הייתה להעניק את הכוח לזועקים או לאנשי שלומם: "לפתחנו אורבת (הכנס שם סכנה) חמורה! חייבים להקים גוף חירום בעל סמכויות בלתי-מוגבלות כדי לעצור את השיטפון!"

כאשר ניתן לקבוצה הכוח, היו התוצאות הרות-אסון. מתחילת המאה העשרים חווינו את הקומוניסטים, שזכו בסמכויות בלתי-מוגבלות כדי לזרוע את השדה בו תקום ארץ השוויון השפע והממתקים - עם קציר דמים מחריד; את הנאצים, שתבעו שלטון מוחלט כדי להשמיד את האיום היהודי - עם טבח המוני נוסף; את חסידי האאוגניקה, שביקשו לכונן שיפורים גזעיים, ועיקרו עשרות אלפי אנשים בשוודיה, בנורווגיה ובארצות הברית; את אלו שזעקו בשנות השישים והשבעים, כמו פרופ' פול ארליך, כי אכלוס יתר יוביל למלחמת עולם שלישית וכדי למנוע זאת יש למנוע אספקת מזון מתושבי הארצות העניות יותר; את הסביבתנים, כמו אל גור, שטענו בשנות השמונים והתשעים כי זיהום האוויר הוא סכנה לא פחותה משואה אטומית ולכן יש לכונן "תוכנית מרשל עולמית"; וכן הלאה וכן הלאה.

כמה מהמזהירים המתמידים, כמו פול ארליך ואל גור, דילגו בצעד קליל מאוהל מחאה אחד למשנהו. היום הם חונים באוהל מניעת ההתחממות הגלובלית. אחרים, נטעו יתד בכמה אוהלים בו זמנית. ג'ורג' ברנרד שו, למשל, סבר שהקומוניזם הוא פתרון נפלא, אבל תמך גם בעיקור העניים. הדגל שתחתיו חנו המזהירים לא היה חשוב באמת - עיקר תשומת לבם התמקדה בכוח אותו ביקשו לנכס לעצמם.

אל גור, פול ארליך ודומיהם אינם תקלה חד-פעמית. סכנת הדיקטטורה של "הממשלה העולמית" שביקשו לכונן אולי הוסרה הפעם, אך הם או ממשיכיהם ישובו אלינו בקרוב. התוכן ישתנה, אבל הכותרת תישאר כשהייתה. שוב תאיים עלינו סכנה חמורה. שוב נידרש לפעול באופן נחוש כדי למנוע את האסון. שוב נשמע את חלקת לשונו של הנוכל התורן, שיכריז כי חייבים להעניק לו ולחבריו כוח בלתי מוגבל כדי למנוע את ההשתלטות הזכרית-שוביניסטית של הקופים הירוקים על קופות הגמל. ושוב, כמה עצוב, נמצא צבא תמימים ופתאים מתנהל בעקבות צלילי החליל המפתים של האוטופיה והאפוקליפסה.



הערה בצד: אוטופיה ומציאות
אחד מחלומותיהם הגדולים של אנשי התנועה למלחמה בהתחממות הוא כינונן של קהילות בנות-קיימא, שאורח חייהן יתרום להפחתת פליטות הפחמן. ביקורת צולפנית נגד אנשי התנועה גורסת כי רובם מעדיפים "לחסל עניים למען הסנאים." כלומר, שהם מעדיפים ליישם את כללי הצנע, הפחתת הפליטה וההסתפקות במועט ביחס לאחרים, כשהם משמרים את איכות חייהם הגבוהה. אל גור, למשל, ספג לא מעט ביקורת על-כך שהוא, מולטי-מיליונר ובעל כמה בתים זוללי אנרגיה ואב לארבעה, טס במטוס הסילון הפרטי שלו ברחבי העולם, כדי להטיף לצמצום הילודה והפחתת פליטות הפחמן.

איור מרשים לא פחות לגישה דומה ניתן למצוא בפרויקט סיוע לאיכרים בקניה של קרן ביו-קרבון של הבנק העולמי. יוזמת הקרן מכוונת להעביר 60,000 חקלאים בקניה לפרויקט "נצחון משולש," שיגדיל את תפוקת המזון, יעביר כסף לעניים בתמורה לחסכון בפליטות פחמן, ויכונן שיטות עיבוד קרקע אמינות. המימון לפרויקט, בסך 2.5 מליון דולר, יימצא ברכישת מכסות הפחמן (כלומר, הפחתת הפליטות של האיכרים) על ידי חברות מערביות. אבל חישוב שערך גוף ירוק בשם המוסד לחקלאות ומדיניות סחר העלה כי ספק אם האיכרים בקניה יראו סנט שחוק מכל הסיפור. דמי תיווך נדיבים יזרמו לשוודים, עוד 30 אחוז יועברו לגופים המיישמים והמייעצים והאיכרים הקנייתים יזכו לתשלום של 1.24 דולר לשנה, כתמורה על חסכון של 0.515 טונות של פליטת פחמן דו-חמצני.

זאת אומרת, אם אכן תיחסך כמות כזו. בדיקה מדויקת תעלה סכום גבוה מאוד, ובהיעדר בדיקה, מידת החיסכון מפוקפקת. ההכנסה הזעירה לכל איכר מקטינה את הכדאיות בשינוי ממשי בשיטות העבודה. אפילו בקניה, תשלום של קצת יותר מדולר הוא תמריץ זעום. ובכל זאת, יש גם יתרונות. החברות במערב ישלמו קצת כסף, השוודים ירגישו טוב, ליועצים המערביים יהיו משרות חשובות, וגם הממשלה הקנייתית תצא עם כמה דולרים בכיס. אתם לא חשבתם שהאיכרים הקנייתיים אשכרה יראו כסף מכל העניין?

לפוסט מאת אורי רדלר באתר nrg

ד"ר גבי אביטל: דעת המיעוט: אפקט החממה ללא תיאוריה
Climate of Denial, by Al Gore - אקלים של הכחשה, מאת אל גור

עלות הטעות: סרטון שמסביר למה עדיף להפסיק להתווכח אם אנחנו אחראיים להתחממות כדור הארץ או לא, ולהתחיל לפעול!!
מצגת צילומי מסך מסרטו של אל גור "אמת מטרידה"
דו"ח עולמי: "החיים באוקיינוסים על סף הכחדה"
קצב עליית מפלס הים - הגבוה ב-2,100 שנים
דוח: קרחוני הקוטב הצפוני נמסים בקצב גבוה יותר
מה הקשר בין הבצורת, השלג, מחירי המזון והמהפכות העממיות?
קרחונים נמסים ברמה הטיבטית שבהרי ההימלאיה
משבר לוהט: הטמפ' ב-2010 קיצוניות ומדאיגות
עכשיו זה רשמי: שנת 2010 החמה ביותר
תוך 30 שנה: בצורת מסביב לעולם
האמזונס מתייבש: מפלס הנהר בשפל של 40 שנה
בעולם חוששים מהגירת אקלים
חוקר: תגידו שלום לקרח בחוג הארקטי
מדענים: האגזוזים שלנו יכחידו את יצורי הים
העולם מתחמם מהר יותר משחשבנו
מחקרים: ההתחממות הגלובלית חמורה מהצפוי
הפשרת הקוטב עלולה לגרום לעימות צבאי
וושינגטון פוסט: ההתחממות הגלובלית תוביל למלחמות
העולם חי על "משיכת יתר" של משאבים טבעיים
99% מהקרחונים באלסקה מפשירים
מפלס פני הים עולה בקצב מהיר מזה שנחזה בעבר
חיסול יערות הגשם
שינויי האקלים פוגעים ביערות: ישחררו בעתיד כמויות של פחמן לאטמוספרה
הפצצה המתקתקת של מרבצי המתאן בערבות הטונדרה
איזה מן מדען: הקרב על התחממות כדוה"א
Comments