תחילה הגבילו פליטות, אח"כ נבדק מסלול הייצור, עכשיו נבדקים מרכיבי המוצרים ובקרוב נראה תביעות על הנזק הנגרם לכדוה"א

המשפט הסביבתי נחשב לענף משפטי צעיר יחסית, אך למרות גילו הספיק לעבור בעשורים האחרונים תהליכים אבולוציוניים מהירים ומשמעותיים.
 
בראשית הדרך, עסק משפט הסביבה באיסורים ובמגבלות על פליטות לסביבה. כך לדוגמה, היה מוגדר איסור על פליטת מזהם לסביבה בחוק מסויים, אשר חריגה ממנו היתה גוררת ענישה פלילית (קנס או מאסר) או ענישה מנהלית (צווי סגירה). אולי זה מפליא, אבל מדינת ישראל היתה במובנים מסויימים חלוצה בעולם בתחום החקיקה הסביבתית.

"חוק המים" התקבל בכנסת בשנת 1959 ו-"החוק למניעת מפגעים", העוסק במניעת רעש, ריח וזיהום אוויר בלתי סבירים, התקבל בכנסת בשנת 1961. זאת כאשר במרבית מדינות העולם חוקקו לראשונה חוקים העוסקים בנושאי סביבה רק החל משנות ה-70 של המאה הקודמת.

לפי גישה בראשיתית זו, המשפט הסביבתי לא התעניין בתהליכים שיצרו את הזיהום וכל עוד הפליטות לסביבה עמדו בהוראות שנקבעו הייתה ההתנהלות כשרה למהדרין. עם בוא שנות ה-90 של המאה הקודמת החל השלב ההתפתחותי השני, כאשר המשפט הסביבתי התחיל לעסוק לא רק במה שנפלט לסביבה. שילוב של עקרונות מניעתיים הביא את המחוקק להתערב גם בתהליכי היצור.

בשלב זה החלה החקיקה הסביבתית להגביל יצור בחומרי גלם הידועים כעתירי זיהום או לחייב שימוש בתהליכי יצור מסוימים מתוך מטרה להתמודד עם זיהום סביבתי, לא רק בעת שהוא נפלט בארובה או מוזרם בצינור השפכים, אלא לצמצמו כבר בשלב היצור. בשנים אלו נחשבה ארצות הברית למדינה שנתנה את הטון בעולם בתחום הסביבה והשמירה עליה.

פן נוסף המאפיין את ההתפתחות בשלב זה הוא מידת שיתוף הציבור, השקיפות ונגישות הציבור לנתונים סביבתיים. אם בתחילת הדרך היינו עדים לחוקי חופש מידע המטילים על הרשויות חובה להעביר מידע כנגד בקשה ותשלום אגרה הרי המגמה הרווחת היום הינה של חובת פרסום עצמאית באינטרנט, אשר מאפשרת לציבור לקבל את המידע ללא צורך בהגשת בקשות ומעקב מייגע, לרוב מתיש, אחר מילויין.

מגמות אלו באו לידי ביטוי גם בישראל. בחינה השוואתית תראה כי גם בשלב זה של התפתחות משפט הסביבה יכולה מדינת ישראל להצביע על מספר חוקים בהם היא נחשבת למובילה בעולם. דוגמאות לכך הן "חוק אוויר נקי" ותקנות מתחום השבת שפכים לשימושים שונים הידועות בשם "תקנות ענבר".

בשנים האחרונות החלו מדינות האיחוד האירופי לתפוס את הבכורה העולמית בנושאי סביבה באמצן גישות חדשניות שלהן השפעות משפטיות, הנדסיות וכלכליות מרחיקות לכת, לא רק על המתרחש במדינות האיחוד, אלא על מרבית מדינות העולם.

כך החל המשפט הסביבתי את גלגולו השלישי, כאשר תשומת הלב של המחוקקים מתחילה להתמקד לא רק באתרי היצור, אלא גם במוצרים עצמם. גישה זו משלבת עקרונות אחריות מורחבת של יצרנים ובהתאם לה יצרן של מוצרים, או יבואן שלהם, חייב לוודא שלא יכילו חומרים מסויימים בכלל, או שלא יכילו חומרים מסויימים מעל לריכוז מסויים. בנוסף, חייבים היצרנים או היבואנים לדאוג לרישום המוצרים, לאיסופם ולמיחזורם בסוף חייהם, תוך מתן דגש על אפשרות המיחזור של המוצר כבר בשלב התכנון והפיתוח שלו.

דוגמאות לגישה זו מהאיחוד האירופי ניתן להביא מחקיקה העוסקת ברישום, בהערכה ובמגבלות על שימוש בכימיקלים (REACH), או מחקיקה העוסקת במגבלות על שימוש בחומרים מסויימים ובמיחזור מכשירי חשמל ואלקטרוניקה (WEEE/RoHS).

גישה סביבתית חדשה זו הביאה למהפכה דרמטית ולשינויים רבי משמעות בכל מדינות העולם. אנו חיים בעידן המבוסס על כלכלות יצוא. המוצרים המיוצאים ממדינה מסוימת מכילים במרבית המקרים חומרים או רכיבים שנרכשו במספר מדינות אחרות בעולם. יבואן שמעוניין להכניס לאיחוד האירופי מוצר, אשר כפוף למגבלות סביבתיות, חייב לוודא כי כל רכיבי המוצר או מרכיביו, שיוצרו ברחבי תבל, אינם חורגים מהמגבלות הסביבתיות. היצרנים ברחבי תבל יעשו מצידם את כל שידרש על מנת להמשיך ולמכור את חומרי הגלם שלהם לאחת הכלכלות החזקות בעולם, האיחוד האירופי.

בהינף חקיקה הצליחה אירופה לשנות את ההתנהגות הסביבתית של יצרנים בכל העולם. גישה זו של אחריות מורחבת הולכת וקונה לה אחיזה לא רק במדינות האיחוד האירופי אלא בעולם כולו (סין, קוריאה, קנדה, יפן ועוד) ותעשיינים ישראלים המייצאים מוצרים לאותן המדינות ואינם רוצים להימצא במצב בו לא יוכלו למכור אותם בשווקים אלו חייבים להערך לכך מבעוד מועד.

גם בישראל ניתן לראות ניצנים של שלב ההתפתחות השלישי, "בחוק האריזות" החדש, אם כי שלא כבשני השלבים הראשונים, בנושאים אלו עוד יש לישראל הרבה מה ללמוד וליישם מהנעשה בעולם. רק עתה, כחמש שנים לאחר שהחקיקה האירופאית נכנסה לתוקף, הועלתה הצעת חוק המחייבת את יצרני מכשירי החשמל והאלקטרוניקה לדאוג לאיסופם ולמיחזורם.
מעניין לציין כי שקיעתה של ארה"ב ולקיחת ההובלה הסביבתית על ידי מדינות האיחוד האירופי גרמו "למרד סביבתי" במדינות השונות בתוך ארצות הברית. בנצלן היעדרה של חקיקה פדרלית בנושאים סביבתיים חדשניים, ניתן לראות בשנים האחרונות התגברות של חקיקה סביבתית פנים מדינתית. הדבר מחייב מתן תשומת לב מרובה למצב המשפטי במדינות השונות לכל מי שמייצא מוצרים לארה"ב על מנת למנוע מצב בו יאסר השימוש בהם, יחד עם חשיפה לסיכונים של התדיינות יקרה, עונשים כבדים ופסיקת סכומי עתק בתביעות יצוגיות.

היוזמה הסביבתית שלקחו על עצמן מדינות שונות בתוך ארה"ב באה בשנים האחרונות לידי ביטוי גם בכל הקשור לחקיקה ולתביעות משפטיות הקשורות בשינוי אקלים. בית המשפט העליון בארה"ב נדרש לנושא במספר הזדמנויות. באחת מפסיקותיו נדונה עתירה של מדינת מסצו'סט נגד החלטת הסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה (EPA), שפחמן דו חמצני, "גז החממה" העיקרי, אינו מזהם שניתן להגבילו על פי "חוק אויר נקי" האמריקאי. בית המשפט העליון קבע כי ל-EPA הסמכות לפקח על ריכוזי פחמן דו חמצני כמזהם. פסק דין נוסף ניתן ממש בימים אלו בתביעה שהוגשה על ידי מדינת קונטיקט בה נתבקש צו סגירה לתחנת כוח פחמית, בטענה שפליטותיה גורמות לשינוי אקלים.

בית המשפט העליון קבע כי אין לפעול להוצאת צו סגירה במסגרת תביעה נזיקית, אלא במסגרת שמתווה חוק אויר נקי. במקרים רבים אחרים, הוגשו לבתי משפט שונים בארה"ב תובענות ייצוגיות כנגד תאגידי ענק, ביניהם תאגידי הנפט הגדולים, יצרני רכבים ועוד, בטענה שפעילותם במשך השנים גרמה להתחממות כדור הארץ ועקב כך לנזקים בהווה ולנזקים צפויים. מרבית תביעות אלה, עדיין לא התבררו באופן סופי בבתי המשפט.

"חוק אוויר נקי" הישראלי כולל בהגדרת המונח "מזהם" גם חומרים שנוכחותם באוויר גורמת, או עלולה לגרום לשינוי אקלים, או מזג אוויר. חברות אשר תתדרשנה לקבל היתרי פליטה מכוח החוק תהיינה חייבות לנטר ולפרט בבקשה כיצד הן מתכוונות לצמצם את פליטות גזי החממה ממקורות הפליטה שלהן לאוויר. על פי האמור בחוק, הבקשה להיתר מועלית לאתר האינטרנט של המשרד להגנת הסביבה עם הגשתה ומן הסתם מידע זה והנגישות הרבה אליו תוביל גם בישראל לתביעות של שינוי אקלים, אשר ניתן כבר לייחס אותן לשלב התפתחותי נוסף בתחום משפט הסביבה, השלב הרביעי.

לכתבה באתר nrg