לכל כלכלה יש גבול: "הכדור אמר את דברו"

פורסם: 7 בנוב׳ 2010, 4:38 על ידי: Sustainability Org   [ עודכן 7 בנוב׳ 2010, 4:48 ]

"בכלכלה הניאו-קלאסית עצם השאלה אם ראוי שנמשיך לצמוח נחשבת כפירה", מסביר הכלכלן האקולוגי חגי קוט - אבל לדעתו אין ברירה: "בשלב מסוים התועלת מיחידת צמיחה משתווה לנזק"

אביב לביא | 6/11/2010 11:45
תגיות: כלכלה ירוקה, חיים בירוק

כשחגי קוט למד לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל-אביב, הוא האמין בכל מאודו בשיטה. אמנם הוא חשב שהיא צריכה להיות קצת יותר שוויונית - כיאה למי שגדל בחיפה עם נטיית לב סוציאליסטית - אבל בסך-הכל הוא סבר שמה ששר האוצר אומר נורא חשוב והקפיד לקרוא את כל המוספים הכלכליים. עד שיום אחד נתקל במפה של "גרינפיס" - והכל השתנה.

"זאת היתה מפה שפירטה את כל האיומים הסביבתיים הגדולים בעולם", הוא משחזר. "עברתי איום אחרי איום - וביניהם הידלדלות הדגה באוקיאנוסים, זיהום מקורות המים והתחממות הפלנטה - ופתאום ירד לי האסימון והבנתי שכל האיומים הללו נובעים מפעילות כלכלית. באותו רגע הפנמתי שיש לנו בעיה: אם כל-כך הרבה איומים ובעיות נגרמים בשל התיאוריה הכלכלית הניאו-קלאסית שמניעה את העולם, סימן שיש בתיאוריה כשל. יותר מזה, בתיאוריות שמלמדים בבתי הספר לכלכלה כלל לא מתייחסים לבעיות ולאיומים הללו. רוב הסטודנטים מסיימים את לימודיהם בלי שרכשו ידע כלשהו על ההשלכות הסביבתיות ההרסניות של הכלכלה שהם לומדים".

צילום : אלכס רוזקובסקי
קוט. ''רוב הסטודנטים מסיימים את לימודיהם בלי שרכשו ידע כלשהו על ההשלכות הסביבתיות'' צילום : אלכס רוזקובסקי
אוברדראפט כוכבי

המסע שאליו יצא קוט בעקבות המפגש עם המפה הירוקה הוביל אותו לזרועותיה של הכלכלה האקולוגית. כדי להשיב על השאלה מהי כלכלה אקולוגית, הוא מגייס עיגולים וקווים: "בפלנטה שלנו הכל מעגלי - פסולת של בעל חיים אחד היא המזון של אחר, יצור חי שמת מזין את האדמה, עץ שמת נרקב ויש מי שיאכל אותו. כל דבר טבעי מתפרק. ההתנהלות שלנו, לעומת זאת, היא קווית: את החומרים שאנחנו יוצרים אף אחד לא יודע לפרק חזרה לחומרי הגלם; הטלפון הנייד שלנו עשוי ממחצבים שנלקחו מהטבע, אבל אחרי שהם עברו כמה תהליכים כימיים, אין יצור שיכול להחזיר אותם לאחור.

"מהמגבלה הזו נובעות שתי הבעיות הסביבתיות הגדולות של העולם: המשאבים הולכים ונגמרים - ואנחנו נשארים עם ערימת פסולת ענקית שאין לה שימוש והיא גורמת נזקים אדירים: היא מזהמת את הנחלים, את הימים ואת הקרקע ופולטת גזי חממה - ובכך מזרזת את התחממות כדור הארץ".

אבל גם אתה, ככלכלן אקולוגי, הרי לא מבקש לבטל את התעשייה ולהפסיק לעבד חומרים לשימושו של האדם.
"זו שאלה של מינון. הכלכלה האקולוגית יוצאת מנקודת הנחה שהמערכת שאנחנו חיים בתוכה סופית וסגורה, המשאבים שלה מוגבלים והדבר היחיד שמגיע אליה מבחוץ הוא אנרגיית שמש, שעולם הצומח משתמש בה. זו מערכת-העל שאנחנו חיים בתוכה, ואם היא מוגבלת בגודלה - הרי שגם הכלכלה שלנו, שהיא תת-מערכת בתוך המערכת הגדולה, חייבת להיות מוגבלת. ככה זה בטבע: אם אוכלוסייה של תנים באזור מסוים תתרבה מעבר ליכולתו של האזור להכיל אותה, הם יגמרו את המזון ויצטמצמו עד שיגיעו לשיווי משקל עם המערכת הטבעית. זה בעצם מה שהכלכלה האקולוגית אומרת לנו: או שתגיעו לאיזון עם המערכת הטבעית, או שתיפגעו אנושות".

מה אומרת על זה הכלכלה הלא-אקולוגית?
"הכלכלה הניאו-קלאסית לא מכירה במגבלות הגודל. מבחינתה העולם עומד לרשותנו ואפשר לרוץ ולפתח אותו, לכרות עצים ולהשתמש במשאבים בלי חשבון. לפי התפיסה הזו, הכלכלה היא מערכת-העל; היא מסרבת להכיר בכך שיש מעליה מערכת שמגבילה אותה. הכלכלה הזו מקדשת את הצמיחה, ואף פעם לא שמעתי כלכלן שאומר 'בואו נגיע עם הצמיחה עד לשם, ואז נעצור'.

"אלא שהצמיחה באה על חשבון זיהום המים והאוויר; היא מגיעה יחד עם יותר אספלט, פחות שטחים פתוחים ופחות חלחול של מים למאגרי התהום. בשלב מסוים התועלת מיחידת צמיחה - בעיקר במדינות מפותחות שבהן התועלת היחסית מכל יחידת צמיחה הולכת ויורדת - משתווה לנזק, שהולך וגדל. זה הרגע שבו הכלכלה האקולוגית אומרת שצריך להפסיק לצמוח. הכלכלה האקולוגית מניחה על השולחן את שאלת הגודל: עד כמה ראוי שהכלכלה תהיה גדולה? בכלכלה הניאו-קלאסית זו שאלת כפירה, כי הכלכלות שואפות לגדול עד אין סוף".


זו השאיפה של הכלכלות כי זה מה שהטבע האנושי רוצה: להשיג יותר ויותר, לנכס לעצמו עוד ועוד. אתה מציע שננסה לדכא את הרצונות האלה?
"אני יודע שזה קשה, קשה מאוד, אבל כשניצבת בפניי הברירה אם להתווכח עם פוליטיקאים, כלכלנים ותעשיינים או עם כדור הארץ - אני מעדיף להתמודד עם אנשים. את הכדור אני לא אצליח לשנות, אלה חוקי המשחק - כמו שבשחמט אתה לא יכול להזיז את הצריח באלכסון. העובדות פשוטות: אם נשתמש במשאבים יותר מקצב התחדשותם, אנחנו בדרך לשוקת שבורה. חוץ מזה, אני חושב שאולי מסתתרות כאן גם חדשות טובות: אולי אם נפנים שהמשאבים החומריים מוגבלים, נקדיש יותר אנרגיה לפיתוח משאבים אינטלקטואליים ורגשיים ואולי נהיה מאושרים יותר, כי כדי להגיע לאיכות חיים לא מוכרחים להעלות עד אין סוף את רמת החיים. אנחנו מבלבלים בין צמיחה חומרית לבין התפתחות ורווחה אנושית. בכל מקרה, אין לנו ברירה: כדור הארץ אמר את דברו".

צילום : אלכס רוזקובסקי
קוט. ''המשאבים הולכים ונגמרים'' צילום : אלכס רוזקובסקי

ואכן, כל הסימנים מעידים שמשהו רע מאוד עובר עליו: הדגה בימים מידלדלת, מקורות המים הנקיים מתמעטים, אירועי האקלים הקיצוניים - מהוריקנים ועד בצורות - מתרחשים בתדירות גוברת והולכת, גידולי המזון הבסיסיים ובראשם החיטה נפגעים, המחירים מאמירים, הפקת הנפט כרוכה ביותר ויותר קשיים והוצאות, וזו רק רשימה חלקית.

על-פי מדד שיצרה קבוצה של מדענים אמריקאים ואירופאים, האנושות סיימה השנה לכלות את המשאבים המתחדשים של כדור הארץ כבר בסוף הקיץ, ולמעשה כדי לספק את הצרכים הגוברים יש צורך בכוכב וחצי. האוברדראפט, במילים אחרות, הולך ומעמיק. "אין ברירה אלא לשנות כיוון", אומר קוט. "זה אתגר אנושי מרתק מאין כמוהו: להבין שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר מאיתנו, אבל משהו שיש לו גבולות; להבין שאנחנו לא אדוני הפלנטה אלא שותפים פה; שהשכל והכישרון שלנו צריכים לשרת אותנו כדי לשמור, לא כדי להרוס".

לאט אבל בטוח, השקפת העולם הזו מתחילה לחלחל אל הזרם המרכזי של הכלכלה והאקדמיה. בשבוע שעבר קיים הפאנל הבינלאומי של האו"ם לניהול בן קיימא של משאבים כנס באוניברסיטת תל־אביב, שכותרתו "לעשות יותר מפחות". בסמינר, שמטרתו המוצהרת לדון בניתוק הקשר שבין צמיחה כלכלית לפגיעה סביבתית ויישום הנושא בישראל, השתתפו בין היתר יוסי ענבר, מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, דן קטריבס, ראש אגף בהתאחדות התעשיינים, ושורה של נואמים מחו"ל ובהם נציג מה-OECD.

לשלב ידע מתחומים רבים

כמו רבים מאלה שמגדירים את עצמם ככלכלנים אקולוגיים, גם עבור קוט היו כתביו של הרמן דיילי שער כניסה לתחום. דיילי, כלכלן אמריקאי ופרופסור בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטת מרילנד, עבד כבכיר במחלקה הסביבתית של הבנק העולמי והחל משנות ה-70 פרסם שורה ארוכה של ספרים בנוגע לאתגר הגדול הניצב בפני האנושות: איך ליישם שיטה כלכלית מקיימת, כזו שתתאים לכללים הביולוגיים והפיזיקליים של כדור הארץ ותענה על צורכי ההווה בלי לכרסם במשאבים, שיישארו לדורות הבאים.

קוט רותק לטקסטים שלו, וכשנסע ללונדון כדי ללמוד לתואר שני בבית הספר לכלכלה של לונדון, הכיוון היה ברור - והוא בחר ללמוד מדיניות סביבתית. כשחזר לארץ הקים עם כמה חברים להשקפה את "העמותה הישראלית לכלכלה בת קיימא"‏. יחד הם מנסים, בצניעות ובהדרגה, להפיץ את תפיסותיהם ולהשפיע על הממסד הכלכלי ועל מקבלי ההחלטות. "אחת הדרכים שלנו להשתכלל היתה לימודים בחברותא", הוא מספר. "ישבנו יחד - אנשי ביולוגיה, כימיה, פיזיקה, כלכלה ואקולוגיה - וליבנו נושאים של כלכלה אקולוגית. היום קשה להיות איש רנסנס במובן של פעם, וכדי להתמודד עם עולם כה אינטרדיציפלינרי, צריך לשלב אנשים וידע מתחומים רבים".

הוא בן 36 ואורח החיים שלו, כמו גם צורת הלבוש שלו וגינוניו, מזכירים יותר פעיל סביבה אנטי-ממסדי מאשר כלכלן מדופלם ומעונב. בשנים האחרונות הוא מתפרנס בעיקר מהרצאות, מסדנאות ומייעוץ בתחום הכלכלה האקולוגית, ובהרצאה שהעביר ביום כדור הארץ באוניברסיטה הפתוחה הוא התגלה כמרצה תוסס ומרתק, שלא הותיר באולם אדם משועמם אחד.

במקביל הוא פעיל בקבוצת "שומרי הגן", שחבריה מעבירים לילדים סדנאות המבוססות על תרבויות האדמה. בפעילויות האלה הילדים לומדים ללקט מזון בטבע, לבנות מחומרים טבעיים ולהתיידד עם הטבע - שהסביבה המודרנית הסינתטית כה מרחיקה אותם ממנו. בשעה שאתם קוראים את הכתבה, הוא כבר נמצא בעיצומו של טיול בהודו. במייל ששלח משם דיווח: "אני בהודו והכל טוב. מעניין, מצחיק, מסריח, טעים, משעמם, יפה". כאמור, רמת חיים ואיכות חיים לא מוכרחות ללכת יחד.

אחת הסיבות לרתיעה של כלכלני הזרם המרכזי, של תאגידים וגם של ממשלות מהכלכלה האקולוגית היא קריאת התיגר שלה על השוק החופשי והספק שהיא מטילה ביכולתו להוביל את האנושות לחוף מבטחים. כדי להשכין שלום בינינו לבין כדור הארץ, הכלכלה צריכה להיות מווסתת במידה רבה על-ידי גורם מרכזי, שיראה את התמונה הכוללת. לא פלא שהקפיטליזם שמניע את גלגלי כלכלת המדינות המפותחות לא ממהר להתלהב.

"יש אמצע"
"מעצם הגדרתו, השוק החופשי יודע לנהל היטב 'מוצרי שוק' - כאלה שיש להם יריבים והם לא בלבדיים", מסביר קוט. "בניגוד לכך, כדור הארץ מייצר מוצרים ציבוריים, כאלה שאי-אפשר למנוע את השימוש בהם וגם אי-אפשר לבקש עבורם תשלום. זה שאתה נהנה מאקלים יציב, למשל, לא פוגע בי. לכן המוצרים שכדור הארץ מעמיד לרשותנו לא נמצאים על הרדאר של הכלכלנים והשוק החופשי, וכשהם נפגעים, הכלכלנים לא שמים לב עד הרגע שבו הפגיעה הזו גורמת נזק ישיר לכלכלה - אך אז כבר מאוחר מדי".

יש לך דוגמאות?
"מי שגילה את החור באוזון - שכידוע נגרם בשל שימוש תעשייתי בחומרים שהכילו CFC - לא היו כלכלנים; התחממות כדור הארץ לא הדליקה אצלם נורה אדומה, עד שההשלכות התחילו להגיע לפתחה של האנושות. זה נכון גם לגבי מוצרים מוחשיים יותר: האזבסט נחשב במשך הרבה שנים לחומר זול, חזק וזמין. איש לא צפה שההתפוררות שלו תגרום לסרטן, ועכשיו אנחנו צריכים להוציא סכומי עתק כדי לנקות את כל המדינה מאזבסט. למערכת לוקח עשרות שנים לזהות את הנזק, ואחר כך לוקח לה המון זמן להפנים את עלויות הטיפול כנגד הלחצים של בעלי ההון והאינטרסנטים. התפיסה המקובלת היא 'קודם כל נעשה, אחר כך נתקן את הנזק'. הכלכלה האקולוגית אומרת 'בואו נבדוק ביסודיות את ההשלכות - ורק אחר כך נחליט אם לעשות'".

הדרישה הזו מצויה בבסיס הביקורת הנפוצה ביותר על התנועה הסביבתית: אם זה היה תלוי בירוקים, טוענים המבקרים, שום דבר לא היה זז ומה שנהוג לכנות "פיתוח" לא היה יכול להתרחש. "בין הברירה לא לייצר כלום לבין האפשרות לייצר הכל בלי לחשוב פעמיים - יש הרבה באמצע. להציב את שתי הברירות כאילו רק הן קיימות זו דמגוגיה, ורבים עושים זאת כי זה האינטרס שלהם. במצב הנוכחי כל אחד יכול לייצר משהו, אלא אם כן בא מישהו ומוכיח בוודאות שזה מסוכן - אבל קשה מאוד להוכיח דבר כזה. אפשר לדרוש ממי שמציג חומר חדש לעשות בדיקות הרבה יותר מחמירות וקפדניות ולאורך יותר זמן. כבר היום אי-אפשר להכניס לאירופה כימיקלים שאינם חלק מרשימה מוכרת ואינם עומדים בדרישות מחמירות בהרבה מבעבר.

"כשמשתמשים בהנדסה גנטית ומחדירים גן של זבוב לתוך תירס, אף אחד לא יודע מה זה יעשה לאדם שיאכל את התירס. השאלה על מי חלה חובת ההוכחה שנויה במחלוקת חריפה בין ארצות הברית לאירופה: האירופאים לא מוכנים להכניס מזון מהונדס גנטית ואוסרים על מתן הורמוני גדילה לפרות בתעשיית הבשר".

למרות שהכלכלה העולמית עדיין רחוקה מלקיים אמות מידה של קיימות, יש איים שאליהם התפיסות של הכלכלה האקולוגית כבר מחלחלות. המציאות, אומר קוט, מביסה את השמרנות: "היות ששום יצרן לא יכול להחליף את הטבע בייצור דגים, בניו-זילנד קבעו מכסה של דיג בן קיימא - מכסה שאם לא עוברים אותה, הדגה תוכל להמשיך ולהתחדש מדי שנה - וחילקו את הכמות הזו בין הדייגים. התפיסה שעומדת מאחרי הסחר של מכסות הפחמן מתבססת על ההנחה שיש כמות מסוימת שהאטמוספירה יכולה לספוג בלי שההתחממות תואץ, והיצרנים והמדינות צריכים לחלוק אותה ביניהם.

"מובן שהמצב בתחום הזה עדיין גרוע; ועידת קופנהאגן נכשלה והמדינות לא מצליחות להגיע להסכמה עולמית, אבל לכולם כבר ברור שזה נושא שהשוק החופשי לא יכול לטפל בו והוא מחייב ניהול מרכזי. הרי שום תאגיד פרטי לא יוכל לייצב את האקלים של כדור הארץ, אם האטמוספירה תמשיך לספוג יותר מדי פחמן ולהתחמם".

לכתבה באתר nrg
Comments