המניפסט הירוק

פורסם: 23 באוק׳ 2010, 4:07 על ידי: Sustainability Org   [ עודכן 23 באוק׳ 2010, 4:40 ]

כתב: אלי בוקשטיין, תאריך פרסום: 17/10/2010

ההתחממות הגלובלית היא בעיה קשה וחמורה בעלת השלכות בתחומים רבים. היא גורמת לשינוי פני השטח באזורים שונים- שטחיהם של אגמים, הרים מושלגים ואזורים מיוערים מצטמצם ואת מקומם תופסים אזורים מדבריים יותר ומגוונים פחות. פוגעת בצומח והחי, שותפינו לחיים על פני כוכב הלכת הזה, ע"י הכחדתם של מינים רבים שאינם מצליחים להתאים את עצמם לשינוי האקלים המהיר המתרחש בעשרות השנים האחרונות.

ולבסוף היא משפיעה באופן ישיר גם עלינו בני האדם, בכך שהיא מביאה לאסונות טבע קשים, המתחוללים בעקבות שינוי האקלים בתדירות גבוהה הרבה יותר- סופות, שטפונות בצורות ושריפות. אסונות המביאים לקורבנות בנפש ומותירות רבים אחרים ללא קורת גג. היא גורמת לפגיעה בפרנסתם של מיליוני בני האדם כתוצאה מהתייבשות אגמים ונהרות ומהרס של מערכות אקולוגיות שעליהם הפוגעות בציד ובחקלאות. ולחלק גדול משאר אוכלוסית העולם היא גורמת סתם לסבל עקב קיצים קשים ומעיקים יותר.

אין ספק שאנחנו בפועלינו הבלתי מרוסן גורמים להרס שיטתי של סביבת העולם בו אנו חיים, הופכים אותו למקום בעל תנאי מחיה קשים וקיצוניים יותר ולמאמינים שבינינו – ניתן לומר שפוגעים ביצירת הבריאה של העולם.

המצב רק הולך ומחמיר והעתיד נראה רע.

1. זוהי הבעיה הבוערת והחשובה ביותר הקיימת כיום לאנושות 

עקב מימדי הבעיה - העובדה שהיא משפיעה על כל שטחו של העולם והשלכותיה רחבות ההיקף, מדובר בבעיה הבוערת והחמורה ביותר איתה מתמודדת החברה האנושית כיום ועקב כך היא צריכה להיות בראש סדר העדיפויות. טיפול בסוגיה חשוב יותר מיישוב סכסוכים בין עמים, לחימה בטרור, או פתרון בעיות הומניטריות ברחבי העולם. ראשית כיוון שאם לא תיפתר בעיית ההתחממות היא תגרום באופן עקיף לכל הבעיות הנ"ל להופיע ביתר שאת באזורים שונים של העולם ביחד עם הבעיות הסביבתיות הישירות שהוזכרו בפתח הדברים.

מעבר לכך, מאבקים פוליטיים בין חברות אנושיות היו מאז ומעולם, וכנראה שימשיכו להיות ולכן עלינו, דייריו התבוניים של כוכב הלכת הנ"ל להתעלות מעל לסכסוכים היום-יומיים שבינינו ולהתלכד למען עניין זה המשותף לכולנו.

כדי להצליח באמת להביא לתוצאות במאבק לעצירת ההתחממות הגלובלית אנו נדרשים למאמצים גדולים ומורכבים בין השאר עקב המבנה הכלכלי-חברתי המאפיין את העולם כפי שיפורט בהמשך. לכן, מבצע שכזה יצליח רק אם נושא זה  יתועדף במקום גבוה יותר במוקדי ההשפעה השונים: בשיח הציבורי- בעניין שמגלה הציבור בנושא , במידת הכיסוי שהנושא מקבל בכלי התקשורת השונים ולבסוף בכמות נבחרי הציבור מרחבי העולם שיהיו מחוייבים ומזוהים עם הטיפול בעניין זה.

2. מדוע הבעיה קשה לפתרון?
א. מסיבה חברתית פוליטית- העולם מחולק למדינות וכל אחת דואגת לאינטרסים שלה – אין גוף עולמי מספיק חזק.

ב. מסיבה כלכלית- המודל הכלכלי של כלכלות העולם מחייבות שתהיה צמיחה עולמית באופן קבוע כדי לשרוד.

כדי להגיע לפתרון, חשוב להבין קודם לכן מהם המכשולים העיקריים שלאורך השנים מנעו את פתרונה של הבעיה או לפחות להתקדמות בנושא.

מדינות העולם המעוניינות לפתור את בעיית ההתחממות הגלובלית הנובעת מפליטה נרחבת של גזי חממה כתוצאה מפעילות מתועשת מופרזת, מתמודדות עם בעיה מסוג דילמת האסיר מרובת משתתפים*1 שבה מצד אחד יוזמה מקומית של ריסון הפעילות המתועשת ברחבי המדינה עשויה לפגוע במצבה הכלכלי ובנוחותם של אזרחיה ביחס למדינות הייחוס שלה, ומנגד - התועלת שבצעדי ריסון שכאלה יושגו רק אם מספיק מדינות יצטרפו למיזם שכזה. עד אז, למרות המאמצים שהושקעו מצד אותה מדינה, האקלים הגלובלי לא "יתגמל" אותה בהתאם למאמציה והטמפרטורה בה תעלה באותה מידה שהיא תעלה במדינה שכנה שהמשיכה לזהם את הסביבה באופן רציף.

לכן, ברור שנדרש הסכם בין מדינתי שמדינות רבות יהיו מחויבות לו כדי שניתן יהיה לאכוף צמצום פליטות גורף. אולם הבעיה המובנית המכשילה הצלחתה של אמנה כזאת הוא שהמבנה הפוליטי עליו מושתתת החברה האנושית הוא של מדינות, ולכן נבחרי המדינות שאמורים לחתום על אמנה שכזאת מחוייבים קודם כל כלפי שולחיהם ממדינתם וכתוצאה - האינטרסים של כל מדינה קודמים ובאים על חשבון האינטרס הגלובלי.

הבעיה השורשית השנייה המהווה חסם לביצוע מהלך כולל לצמצום גזי החממה ואיתם עצירת ההתחממות הגלובלית הינה האופן שבו בנויה הכלכלה העולמית ובעיקר עקרון מרכזי העומד בבסיסה כבר כמה עשרות שנים – הצמיחה. הכלכלה העולמית ובעיקר הדרך שבה היא מממנת את פעילותה היא למעשה מעין משחק פירמידה אחד גדול*2 שבו על מנת לשמור על יציבותה, בכל שנה יש להוסיף קומה חדשה שצריכה להיות רחבה יותר מקודמתה של תוצרת כלכלית הנמדד בתל"ג עולמי. אם יעברו חלילה מספר שנים רצופות שבהם היקף הייצור העולמי אפילו לא יצטמצם אלא פשוט לא יגדל ויישאר קבוע הדבר עלול למוטט את הפירמידה כמו מגדל קלפים. זהו אכן מצב אבסורדי ובעייתי מבחינות רבות. המשמעות שלו לעניין צמצום הפליטות הוא שאם צעדים שכאלה, לאחר מיצוי הצעדים להתייעלות אנרגטית, עשויים גם להביא לכרסום מסויים מאחוז הצמיחה העולמית, הם עלולים להיתקל בהתנגדויות עזות של גורמים כלכליים חזקים ואינטרסנטיים.

הפתרון

3. המטרה: להגיע לכמות חלקיקים באטמוספירה שבה יחזור שיווי המשקל הרצוי

אחרי שהבנו את הבעיה, סיבותיה והשלכותיה, אפשר להתחיל לדון בפתרון המיוחל.

השלב הראשון בפתרון הבעיה הוא להגדיר את המטרה שיש להשיג. מטרה מוצלחת שכזו יכולה להיות יעד כמותי שאינו נתון לפרשנות סובייקטיבית. יעד שיש להציב כמטרה הינו: כמות חלקיקי ה-CO2 המקסימלית שצריכים להימצא באטמוספירה, שבה העולם יוכל לעמוד. הכמות הנ"ל כבר חושבה. הדיעה המדעית המקובלת היא שהמספר צריך לעמוד על 350 חלקיקים למיליון*3. למעשה המספר שיש לשאוף אליו הוא סכום של כלל גזי החממה שיש להגיע אליו, והכוונה בנוסף ל-CO2 הינה בעיקר לגז המתאן. בכל מקרה לאחר שהוגדר מספר אמפירי זה, הוא צריך להוות את המטרה שצריכה להחרט על דגל המאבק בעצירת ההתחממות הגלובלית שכן הגעה ליעד זה תחזיר למעשה את המצב לקדמותו.

4. יצירת קואליציה של מדינות העולם שיחד מרכיבות לפחות 50% מהתל"ג העולמי שיהיו מחויבות לתהליך זה. מדינות הקואליציה יסחרו זו אם זו ויטילו סנקציות על מדינות שיסרבו להיכנס לקואליציה ויעדיפו להמשיך לזהם.

ניסיון לא מתואם של מדינות (או של אנשים פרטיים בעלי מודעות סביבתית גבוהה) להביא באופן עצמאי לשיפור בשטח שיפוטם ללא תיאום וללא אמות מידה משותפות הינו ניסיון עקר שאינו יכול להביא לשינוי בהיקף המיוחל וזאת כאמור עקב דמיונה של הבעיה לדילמת האסיר ובחירתה של כל מדינה קודם כל באינטרס הפרטי שלה על פני האינטרס הגלובלי.

מכיוון שהבעיה היא בעיה משותפת של העולם כולו, הפתרון צריך להיות מושתת על הסכם כלל עולמי. ללא יעדים שיהיו מוגדרים באופן עולמי ואשר יחייבו את כל המדינות השותפות להסכם באופן ברור, לא תושג המטרה של  השבת הטמפרטורה הכלל עולמית למצבה הנורמלי ורק נמשיך להשלות את עצמנו שאנו עושים צעדים לפתרון הבעיה ובינתיים נמשיך לדרדר את המצב. תנאי הכרחי להסכם זה הינו שהמדינות החתומות עליו לא יתחייבו לצעדים שעליהם לסיים רק על בסיס רצונם הטוב אלא שההסכם יגדיר גם את הצעדים שינקטו כנגד המדינות שאינן עומדות ביעדים שנדרשו מהם.

בהסכם כזה, כל מדינה תנסה לחתור להתאים אותו לאינטרסים הפנימיים שלה והמו"מ לכינונו הוא סבוך. לכן כדאי להשתמש בשיטה מוכחת ונפוצה בעולם המשמשת ליצירת גופים שולטים - קואליציה! כדי להשיג הסכם כלל עולמי המחייב את החותמים עליו לצמצם את הזיהום בשטחו, אין צורך בשלב ראשון בהשגת הסכם שיהיה מקובל על כל מדינות העולם פה אחד, מספיק שיסכימו עליו הרוב. הרוב ייקבע לא עפ"י כמות המדינות בקואליציה אלא עפ"י כמות מדינות שמשקלם בתוצר הכלכלה העולמית (תל"ג) יהיה יותר מ-50%.

הסיבה למדידת המדינות עפ"י עוצמתם הכלכלית היא שמכיוון שההתנגדות המרכזית לצמצום הפליטות הינה משיקולים כלכליים, מנוף הלחץ של החברים בהסכם צריך להיות כלכלי גם כן. על החותמות על הסכם יעדי פליטת גזי החממה להוות רוב של הכלכלה העולמית כך שהם יוכלו להמשיך לקיים ביניהם יחסי מסחר נורמליים ומנגד להטיל סנקציות כלכליות עד כדי ניתוק היחסים הכלכליים עם המדינות שיתמידו בפעילותם המזהמת ויימנעו מכניסה לקואליציה הירוקה. כך בסופו של דבר, קיומה של הקואליציה ייצור תמריץ כלכלי מספיק חזק שיעודד גם את יתרת המדינות להצטרף להסכם שיהפוך למשתלם יותר מהאפשרות להמשיך ולזהם ללא בקרה.

5. המפתח לכמות הפוליטית המותרת לכל מדינה יחושב באופן יחסי לגודלה. מדינה תוכל לפלוט את חלקה היחסי מהכמות הכללית המותרת. שטחים מיוערים יגדילו את כמות הפליטות של המדינה שהם בשטחם. ניתן יהיה לסחור במכסות הפליטה בין מדינות הקואליציה.

עניין מרכזי נוסף הוא קביעת המפתח לכמות ההפחתה בגזי החממה שכל מדינה נדרשת אליה. הניסיונות הקודמים להגיע להסכם עולמי (אמנת קיוטו וועידת קופנהגן*4,*5) נכשלו בין השאר עקב מחלוקת בנושא זה בין המדינות המפותחות – העשירות לבין המדינות המתפתחות - שהן העניות יותר.  המדינות המפותחות שאפו להפחתה בשיעור יחסית דומה לכל המדינות, בעוד שהמתפחות ציפו לחלוקה דיפרנציאלית שתדרוש יותר מהמדינות המפותחות שזיהמו יותר עד כה. הסיבה למחלוקת נעוצה בכך שנקודת הייחוס שעליה נשענו הדיונים היתה כמות הפליטות שפלטה כל מדינה בשנת 1990 ושאיפה לחלק יחסי ממדד זה. זוהי אכן נקודת ייחוס לא הוגנת ומבוססת על היסטוריה יותר מאשר על זכות עקרונית כלשהי . על כן, המפתח לכמות הפליטות המותרת לכל מדינה צריך להיות שונה.

מפתח הוגן יותר שיש לשאוף אליו הינו מכסת פליטות שתהיה פרופורציונלית לגודלן הפיסי של המדינות. החישוב יתבצע באופן הבא: יש לחשב את סך כל כמות גזי החממה המקסימלית שניתן לפלוט בכל כדור הארץ שעדיין תשמור על כמות תקינה של חלקיקים באויר שבה שיווי המשקל אינו מופר. כל מדינה תהיה מורשית לפלוט את כמות החלקיקים היחסית על פי גודלה מתוך הכמות הכללית המותרת. לכך יש להוסיף גם את פני השטח של המדינה. כל דונם של חורש טבעי, המהווה גורם מאזן לפליטת גזי החממה, יאפשר למדינה שבשטחה הוא נמצא לפלוט יותר גזי חממה. פרמטר זה בחישוב כמות הפליטה המותרת יתמרץ את המדינות לשמור על כמות השטחים המיוערים והירוקים שבשטחן. כך לדוגמה סין תורשה לייצר ולפלוט יותר גזי חממה מיפן לדוגמה בשל גודלה היחסי. בין מקסיקו וברזיל אשר גודלן דומה, מכסת גזי החממה של ברזיל תהיה גדולה יותר עקב יערות הגשם הנמצאים בשטחה.

מכסת הפליטות תהווה זכות סחירה - מדינות שתהיינה חברות בהסכם תוכלנה לסחור ולהעביר כמות כלשהי מהכמות המותרת להן ביניהן כחלק מהסחר הכלכלי בין מדינות.  בנוסף יש להניח כי לא ניתן יהיה להציב את היעד הסופי של מכסת הפליטות כבר כיעד ראשוני וכי הצמצום יעשה בהדרגה. לכן המדינות יכולות להתחיל מיעד ראשוני גבוה יותר מהיעד הרצוי, כדוגמה 120% פליטות מתוך היעד הסופי, אולם זאת באופן יחסי למפתח הפליטות המותרות לכל מדינה שתואר לעיל.

כדי לאכוף את האמנה מכסת הפליטות בכל מדינה תפוקח ע"י פקחים של גוף כדוגמת האו"ם.

6. אופן השגת המטרה ע"י המדינות – לא לצמצם את הביקוש – לצמצם את ההיצע - היצע קשיח.

אחרי שהגדרנו את חלוקת הנטל במשימה עולמית בוערת זו, נותר לטפל באופן בו על מדינות העולם לנקוט כדי להצליח לעמוד במכסה זו. כמו בכל התמכרות, גם כאן, לאחר התמכרות בת עשרות שנים של אוכלוסיית רובו של העולם לצריכה וצריכת אנרגיה חסרות מעצורים תהליך הגמילה הוא מורכב וכואב.

עד היום, הממשלות ברחבי העולם שחתרו לצמצום גזי החממה עשו זאת ע"י צעדים שונים שתכליתם לנסות להשפיע על הצריכה ולצמצם אותה, וזאת ע"י עידוד צעדים להתייעלות אנרגטית וכן מאמצים למעבר לאנרגיות חלופיות ונקיות. אולם שיטה זו אינה אפקטיבית מספיק. בהעדר תמרוץ, צעדי ההתייעלות האנרגטית תלויים יותר מדי ברצונם הטוב של האנשים. התוכנית לעבור למקורות אנרגיה חלופיים היא אכן הצעד הנכון אולם מעשית אחוז השימוש שנעשה בהם כיום ביחס לכלל מקורות האנרגיה נותר אחוזים בודדים, וייתכן שיעברו עוד עשרות שנים עד שמקורות נקיים כדוגמת רוח, שמש או חומרים אחרים שעדיין לא ידועים יחליפו את הנפט והפחם כמקורות הראשיים לאנרגיה. אולם אנו לא יכולים להמשיך בהרס השיטתי של העולם בעוד אנו מחכים לשינוי. לפיכך, עצירת הזיהום צריכה לקרות קודם ולא להיות תלויה בפתרונות טכנולוגיים עתידיים.

לכן, האופן בו על המדינות לווסת את פליטת גזי החממה הוא שבד בבד עם המאמצים לצמצום הצריכה, ע"י חקיקה, חינוך וכו', על הממשלות גם לשלוט על ההיצע של הגורמים היוצרים גז חממה. במושגים של עולם הכלכלה - על הממשלות לפקח ולדאוג להיצע קשיח מצטבר של כמות הדלקים הנמכרים במדינה וכן של כמות בשר הבקר המותר לייצור – המרכיבים העיקריים האחראיים על רוב רובם של גזי החממה הנפלטים.

כך יובטח שכל מדינה תעמוד במכסת הפליטה שתהיה מותרת לה עפ"י ההסכם הבינלאומי. בנוסף, צעד כזה יעזור לנצל את השיטה הקפיטליסטית לשמירה על הסביבה - היצע קשיח יתמרץ את המגזר הפרטי לדאוג בעצמו להתייעלות אנרגטית ולמעבר לאנרגיות חלופיות באופן טוב יותר ע"י יזמים שיעשו זאת כדי לנצל באופן מיטבי את האנרגיה שתהפוך להיות משאב במחסור.

עקרונות רבים פורטו במסגרת מאמר זה מתוך תפיסה שכל אחד מהם יכול להועיל לצאת מדפוס ההתמודדות הקיים כיום במאמץ לצמצום ההתחממות – דפוס שכבר שנים רבות לא מוכיח את עצמו – שכן רמות פליטת ה-CO2 ע"י האדם רק עולות.

גם אם אתם מסתייגים מחלק מהשיטות המוצעות או מרובן, תכירו לפחות במסר המרכזי – צמצום פליטות גזי החממה בעולם ועצירת ההתחממות הגלובלית לא ייגרמו מכך שחלק מהאוכלוסיה יתנדב לצמצם את כמות הפחמן שהוא מייצר באופן וולונטרי.  האמונה של אנשים מסויימים שבכך שהם עושים צעדים כמו להחליף בביתם את נורות הליבון הרגילות בנורות חסכניות הם מצילים את העולם – היא נאיבית. מהסיבות שמניתי נדרש צעד מתואם, מרכזי שאליו יהיה מחוייב העולם כולו.

הפתרון לא יוכל להיות מתוך הפרט אל הכלל אלא מהכלל אל הפרט. ולכן על הפעילים הסביבתיים להשקיע את מרצם אך ורק בצעדים שישפיעו על מנהיגי העולם להגיע להסכם ולא לצפות שחינוך הציבור יביא את השינוי המיוחל.

מראי מקום:

*1 - מוצא המידות הטובות/מאט רידלי ע"מ 262

*2 - http://en.wikipedia.org/wiki/350.org

*3 - http://www.heschel.org.il/fellows/node/294

*4 - http://en.wikipedia.org/wiki/Kyoto_Protocol

*5 -  http://www.adamteva.org.il/?CategoryID=859&ArticleID=1025

מקור: פוסט של אלי בוקשטיין בקפה דהמרקר

Comments