חברת הכנסת יולי תמיר עמדה על הקשר שבין מחלתה לבין זיהום סביבתי. עכשיו היא צריכה לפעול בנושא גם בכנסת

פורסם: 6 באוק׳ 2009, 3:38 על ידי: Sustainability Org
מועד פרסום: 2/10/2009
 
פוליטיקאים שבוחרים להתראיין בצורה חושפנית על מחלתם-כמו יולי תמיר שסיפרה בראש השנה ל"ידיעות אחרונות" על סרטן השד שפקד אותה-לנצח יהיו חשודים בקידום אינטרסים פוליטיים, ובכל זאת: סרטן הוא סרטן, והמאבק בו תמיד מטיל אימה ונוגע ללב. במקרה של מי שהייתה שרת החינוך, יש למאבק במחלה גם חשיבות ציבורית. לא בגלל שתמיר משמשת דוגמה לחולות אחרות, אלא בשל כמה תובנות שאליהן הגיעה בהשראת הסרטן.
 
במהלך הראיון, מספרת תמיר שלאחר שחלתה אחת העובדות הביאה לה את הספר "לא לסרטן", שכתב פרופ' דיוויד סרוואן-שרייבר, חוקר מוח בעל שם עולמי שלקה בעצמו בסרטן במוח. "קראתי וחטפתי דיכאון", היא מספרת, "כי עשיתי הכל: אני לא אוכלת פחמימות, לא אוכלת סוכרים, אוכלת רק ירקות, שוחה כל בוקר, לא מעשנת, לא שותה קפה-כל מה שהיה כתוב בספר, עשיתי-חוץ מאשר לא להתעצבן. אני חושבת שחוץ מגורמים גנטיים היו פה גם גורמים סביבתיים. לאחרונה אמרו לי שלכל אישה רביעית במדינה יש סרטן נשי, שזו מגפה. זה דבר שצריך להטריד אותנו כחברה, כי הרס עלנו את החיים שלנו. אני רואה כמה אנשים חולים ולומדת שזה בממדים מטורפים".
 
פעם חשבו שהגנטיקה אחראית לכל התחלואים האנושיים; אחר כך הצטרפו הסיגריות, בעקבותיהן התזונה-ובעיקר המזון המערבי המעובד עתיר השומן, הסוכר והמלח-ובשנים האחרונות מתרבים המחקרים הקושרים בין מפגעים סביבתיים לבריאות הציבור. למרבה הצער, רבים מדי מפנימים את הקשר הזה רק אחרי שהבשורה הרעה נוקשת על דלתם. כשזה קורה לפוליטיקאית מכהנת כמו יולי תמיר, זה מחייב: אם תמיר מבינה שלזיהום הסביבתי יש קשר ישיר למגיפת הסרטן ולהתפשטות המטאורית של כמה מחלות אחרות, זה צריך להתבטא מעתה והלאה בפעילות הפוליטית ובהצבעות שלה בכנסת.
 
מהדברים שאמרה בראיון ניתן להסיק שלתנועה הסביבתית יש מעתה בת ברית חדשה במליאה. אם יולי תמיר חושבת שמדינת ישראל צריכה להפסיק להרעיל את עצמה, היא יכולה לעשות משהו בנושא: אחרי הכל, היא לא רק אישה חזקה שהתייסרה בהקרנות ובטיפול כימותרפי-היא גם מחוקקת.
 
Comments