יד מקדמת, ויד מזהמת. צד אחד רוצה תחנה פחמית באשקלון וצד שני מציג תוכנית לצמצום פליטות גזי החממה. צריך לשלב את הידיים

ועדת ההיגוי לצמצום פליטות גזי החממה היא האונה הירוקה במוח של ממשלת ישראל. למרבה הצער, יש לנו ממשלה עם אישיות מפוצלת, והאונות האחרות שלה פחות ידידותיות לסביבה. כך, בעוד ועדת שני מרכזת עבודה רצינית, שמטרתה להפוך את ישראל ליעילה יותר מבחינה כלכלית ואחראית הרבה יותר מבחינה סביבתית, משרד האוצר, בניהולו של אותו שני, מנהל מלחמת חורמה נגד האנרגיה הסולארית, ומתעקש להשאיר פתח להפעלת תחנת הכוח החדשה באשקלון על פחם. יד ימין מקדמת, ויד שמאל מזהמת.

לטובת מי ששכח: הפרויקט הלאומי לצמצום פליטות גזי חממה נולד במחטף. בוועידת קופנהגן, דצמבר 2009, רקחו השר להגנת הסביבה גלעד ארדן והנשיא שמעון פרס תבשיל שממשלת ישראל התקשתה לעכל. בלי שקדמה לכך החלטת ממשלה מסודרת, הנשיא פרס, שלא רצה לבייש את עצמו ואת מדינתו על הבמה, הכריז שישראל תתרום את חלקה למאבק בהתחממות הגלובלית ותצמצם את פליטות גזי החממה ב-20% לעומת ההיקף שהיא צפויה לפלוט ב-2020.

לא יהיה מוגזם לקבוע שבאותה עת לרוב שרי הממשלה לא היה מושג מה זה גזי חממה, אבל פרס סינדל אותם והם נאלצו ללמוד. כשהמשלחת חזרה לארץ ארדן כבר דאג שההצהרה החגיגית תהפוך לוועדה, שתהפוך לתוכנית עבודה.

במונחים עולמיים, היעד שישראל מחויבת לו נחשב צנוע מאוד. רוב מדינות המערב לקחו על עצמן התחייבויות שאפתניות הרבה יותר. במונחים ישראליים, היעד הזה כמעט מהפכני. בדרך מקופנהגן לוועדת שני, אגב, היעד עבר קיצוץ, ולמעשה תוכנית העבודה הנוכחית חותרת לצמצום של כ- 15% מהפליטות הצפויות ב-2020. וגם בזה לא בטוח שנעמוד.

בעיני האזרח הישראלי הסביר, ההתחממות הגלובלית נתפסת כבעיה רחוקה, תיאורטית, שאם היא בכלל קיימת - מישהו אחר צריך לטפל בה. לנו הרי תמיד יש עניינים בוערים יותר, וכאן, כידוע, זה לא שבדיה. לכך צריך להוסיף את העובדה שרבים מהישראלים התרשמו שעצם השאלה אם האנושות אחראית להתחממות נתונה במחלוקת עזה. הרושם הזה שגוי: בעולם המדעי שורר קונצנזוס כמעט מוחלט אשר לתרומת האנושות להתחממות הפלנטה, ולאסון שהיא תביא עלינו.

למעשה, השינוי כבר כאן ואת תוצאותיו אנחנו מרגישים היטב, אפילו בכיס: ההתייקרות העקבית של המזון, המים והאנרגיה היא תוצאה של אקלים לא יציב, פריון מידלדל ומשאבים מתכווצים.

בוועדת שני קורים דברים טובים, שרק לפני שנתיים נראו דמיוניים במונחי הפוליטיקה הישראלית: שורה של משרדי ממשלה יושבים ביחד ומייצרים ראייה אינטגרטיבית ותוכנית כוללת להתנהלות סביבתית יותר של המשק. יש אפילו ישיבות מעקב וניסיון אמיתי ליישם.

הבעיה היא עם מה שקורה לחברי הוועדה כשהם יוצאים מהחדר. קחו למשל את משרד התשתיות הלאומיות: בעוד הוא עושה מאמצים כנים (אם כי מהוססים ואטיים) להביא להתייעלות אנרגטית של המשק, הוא גם מקדם במרץ את הניסיון להפוך את עמק האלה לאזור ענקי של הפקת נפט מזהם. הגיע הזמן שיד ימין ויד שמאל ידברו זו עם זו, ורצוי שזה יקרה לפני שנגיע לשנת 2020.

לכתבה באתר nrg