החוק מחייב את העירייה להפציץ אתכם במידע סביבתי, אבל לעשרות רשויות בכלל אין אתר. ישראל 2010, תמונת מצב עגומה של שקיפות ירוקה

הסיפור הבא נשמע כמו צ'יזבט גלילי, אבל ליאורה אמיתי, מנהלת עמותת "אזרחים למען הסביבה בגליל,? נשבעת שהכל עובדות יצוקות. בשנת 2002 הפציצו היא ועמיתיה את המועצה האזורית תפן במכתבים. המועצה התהדרה בנוצות ירוקות, אבל פעילי הסביבה חשדו שמאחורי החזית הנוצצת מסתתרות בעיות באזור התעשייה. אחרי חודשים ארוכים שבקשותיהם לקבל מידע הושבו ריקם, הוזמנו לפגישה עם היועץ המשפטי של המועצה.

- שקוף למשתמש: הרשויות מציגות מידע סביבתי?

כמה דקות בתוך הפגישה הטיחו הירוקים במארח שהמועצה עוברת על החוק: על פי חוק חופש המידע מ-1998, כל רשות מקומית מחוייבת למנות ממונה על יישום חוק חופש המידע. לתפן, הזכירו, אין ממונה כזה. בשלב הזה ביקש היועץ הנכבד לצאת להפסקה קצרה. חלפו חמש דקות, חלפו עשר, והוא לא שב. אמיתי וחבריה יצאו למסדרון לבדוק מה קורה. סגן ראש המועצה הגיח לקראתם. החדשות הרעות, אמר, הן שהיועץ לא יחזור. החדשות הטובות הן שיש לנו ממונה על חופש המידע: בזה הרגע מוניתי לתפקיד.

בשמונה השנים שחלפו מאז השתנו לא מעט דברים בנוגע לשקיפות המידע הסביבתי בישראל, ורבים, רבים מדי, נותרו כשהיו. בשבוע שעבר התכנסו במלון חיפאי כמאה נציגים מרשויות מקומיות בכל הארץ. העילה: לפני שלושה חודשים נכנסו לתוקף תקנות המידע הסביבתי, המחייבות את הרשויות לפרסם ביוזמתן את כל המידע הסביבתי הנמצא ברשותן - תוצאות ניטורי אוויר, דיגומי מי שתייה, דיגומים ממפעלים, מדידות קרינה, רעש וריח, נתונים על אתרי פסולת פיראטיים ועוד. אם חוק חופש המידע המקורי נועד להבטיח את זכותו של אזרח הפונה אל הרשות לקבל את המידע שהוא מבקש, תקנות המידע הסביבתי מחייבות את הרשות להיות אקטיבית: לדחוס את המידע לעבר הציבור - גם אם איש לא ביקש אותו.

החוק מאוד מתקדם; המציאות קצת פחות. מבדיקה שערכה אל"ס (אזרחים למען הסביבה בגליל) לקראת יום העיון, עולה שהמציאות של הרשויות המקומיות הופכת את החוק לצחוק. מתוך 38 רשויות יהודיות בצפון, רק ב-21 יש ממונה על חוק חופש המידע. מתוך 65 רשויות ערביות בצפון, אין אפילו אחת שמינתה ממונה כזה. החוק, כאמור, גם מחייב את הרשויות לפרסם את המידע הסביבתי באתר האינטרנט שלהן. רק שליותר ממחצית הרשויות הערביות (34 מ-65) אין אתר אינטרנט. אתרי פסולת פיראטיים, לעומת זאת, יש בשפע.

נציגי הרשויות המקומיות ניצלו את יום העיון כדי לתאר את גודל הפער בין הדרישות היבשות של החוק לאילוצים שבתוכם הם פועלים. ברבות מהרשויות הקטנות בפריפריה אין תקציב, אין כוח אדם שיזין את הנתונים למחשב, ובמקרים רבים, כאמור, אפילו אין אתר שלתוכו ניתן להזין אותם. החוק דורש מראש המועצה לפרסם את דגימות המים, אבל ראש המועצה קם בבוקר ושואל את עצמו מי יפנה את האשפה.

ביישובים המבוססים יותר, ובעיריות הגדולות, הדילמות אחרות. התביעה לשקיפות מוחלטת מעוררת שאלות כמעט פילוסופיות על ההבדל בין מידע לידע. מידע הוא אינפורמציה יבשה, מסד אדיר של נתונים נטולי הקשר שרוב הציבור לא מסוגל לפענח. "לשפוך לאתר מידע בלי הבחנה", אומר אדיר שטיינר מעיריית תל אביב, "זה כמו להזמין את האזרח לארכיון, להראות לו את הארגזים ולהציע לו לחטט בהם כאוות נפשו. זה לא שירות אמיתי לציבור".

בקוטב השני אורבת הסכנה שמישהו בעירייה או בממשלה יערוך את המידע עבורנו, יחליט מה חשוב ומה לא, ובמה אנחנו צריכים להתעניין. מה שבטוח, עד היום הרחוק שבו נגיע לשקיפות המיוחלת, אפשר לדרוש קצת יותר תרבות של שקיפות. ביום שבו אזרח שיבקש מידע לא ייתפס כנודניק, טרדן ופצצה מתקתקת שמאיימת על יציבות השלטון, אלא כלקוח שהרשות מחויבת לספק לו שירות, נדע שמשהו השתנה כאן. ואת האווירה הזו יכול לשדר אפילו מי שאין לו תקציב לאתר אינטרנט.

לכתבה באתר nrg

---

כתבות קשורות:
שקוף למשתמש: הרשויות מציגות מידע סביבתי?