כיבוי שריפות הוא לא הפתרון

פורסם: 9 בדצמ׳ 2010, 6:28 על ידי: Sustainability Org   [ עודכן 9 בדצמ׳ 2010, 6:31 ]
 09.12.2010 גיא רולניק

היתה שריפה, ועכשיו אנחנו רוצים דם. מי אשם? אתה אשם? הוא אשם? ראש הממשלה? השר? הכבאי? ראש הכבאים? הימין? השמאל? החרדים? הערבים? החילונים? נקים ועדת חקירה או שנסתפק בדו"ח המבקר? נדרוש לגלגל ראשים או שרק נגלגל עיניים?

זה בסדר. בעוד חודשיים זה יעבור לנו. רק מי שגר באזור או מי שיעבור ליד עיי החורבות יזכור במה מדובר. הרי קריאות דומות נשמעו אחרי מלחמת לבנון השנייה, ואפילו הוקמה ועדת בדיקה ממשלתית. היה גם משהו עם משט כלשהו - גם בזה נזכרנו עכשיו, כשטורקיה הציעה עזרה.

אנחנו צפויים כעת למבול של ראיונות וניתוחים על מצב שירותי הכבאות בישראל. זה מה שאנחנו מורגלים לעשות - לכבות שריפות. כלומר, לא שריפות של ממש - את אלה אנחנו לא יכולים לכבות, לפחות לא במהירות הנדרשת. הרי מי שעוסק רק בכיבוי שריפות לא יכול באמת לטפל בשריפה אמיתית כשהיא פורצת.

הלקח מהשריפה בכרמל אינו רק האפקטיביות של שירותי הכיבוי בישראל. יהיה זה פספוס אדיר אם הדיון הציבורי והסקת המסקנות יתמקדו רק בכבאים. השריפה בכרמל היא דגל אדום נוסף, אולי כבר שחור, על מצבו של השירות הציבורי בישראל.

האם זה פתיח לטור על נפלאות ההפרטה, המגזר העסקי וכשלי המגזר הציבורי בישראל? בדיוק להפך: ההפרטה היא תסמין נוסף לכישלון הניהולי המתמשך של הממשלה בניהול המשק הישראלי. במקום לבנות תשתית למשק מתקדם ותחרותי, במקום לעסוק בבעיות היסוד של השירות הציבורי - מתמקדים בתרגילים פיננסיים: העברת נכסים, מונופולים וזיכיונות מצד לצד, מתוך אמונה נאיבית שזו לבדה תביא לנו את הבשורה.

לכל גוף ציבורי ושירות ציבורי יש את מאפייניו הייחודיים, וכך גם לשירותי הכבאות. אבל השריפה בכרמל היא תסמין לאפקטיביות הנמוכה של הממשלה, של השלטון, של השירות הציבורי בישראל.

כשפורצת מלחמה ואנחנו מסיימים אותה עם מאות הרוגים ועם הזנב בין הרגליים, וכשיער ענק עולה באש בלי יכולת להשתלט עליה - ברור לכולם שיש בעיה של אפקטיביות במגזר הציבורי. התוצאות פשוט דוקרות את העיניים.

אבל בשאר חלקי המגזר הציבורי המצב לא טוב יותר: רק קשה יותר לזהות אותו. למערכת החינוך יש מבחנים בינלאומיים - ושם מצבה של ישראל מביך בעליבותו. לשירותי הרווחה, הסעד, הניקיון, התרבות והתחבורה אין מדדים ברורים - ולכן לא שומעים קריאות להקמת ועדות חקירה. אין סיבה להניח ששם המצב טוב יותר.



 

זאת הבעיה הראשונה של המגזר הציבורי בישראל: אין מדידה, אין מטרות, אין אמות מידה, אין בנצ'מרקים, אין Acountability וגם אין תרגום למלה הזאת, אין תרבות של מחויבות ואין תרבות של שירות, אין מצוינות ואין מספיק מצוינים, אין שכר וגם אין עונש, אין תרבות ואין ערכים, אין אסטרטגיה ואין יעדים.

כדי לטפל בכל הדברים האלה צריך תכנון לטווח ארוך, צריך חשיבה לטווח ארוך, צריך מדידה של טווח ארוך, צריך סבלנות וצריך מחויבות. ואילו תמריצים יש לשרים, לפקידים ולציבור לחשוב לטווח ארוך, לפעול לטווח ארוך? שיח ציבורי מתלהם ורדוד שצורח: תכל'ס, תכל'ס, תכל'ס? והרי מה זה תכל'ס? מלה מכובסת לחאפ-לפ, למקסמי שווא, לפתרונות שלא מחזיקים מעמד.

ומה יש לנו בשפע, חוץ מבימים שבהם פורצות שריפות או מלחמות? כמובן - שביעות רצון עצמית. אנחנו עם סגולה, אנחנו עם הספר, אנחנו עם ההיי-טק, אנחנו נראים מצוין ביחס לעולם. כמובן שהעובדות שונות בעליל: אנחנו מזמן לא עם הספר, מצב מערכת החינוך מאיים על עתיד ההיי-טק ואנחנו מאבדים את התחרותיות שלנו במהירות.

וכמו תמיד, בנקודות השפל והמשבר עולות הצרחות הדורשות הסברים מראש הממשלה או משר זה או אחר. הדרישה לקבלת אחריות היא במקומה - אבל הפתרונות לא יבואו מ"מנהיג" זה או אחר. כי את החוליים של המשק הישראלי לא נתקן בשנה, גם לא בשנתיים וגם לא בקדנציה מלאה - כזאת שלא זכינו לראות זמן רב - של ארבע שנים.

המשק הישראלי זקוק לשינוי עמוק, מתמשך, תרבותי, ערכי, ניהולי וארגוני, שצריך לצאת לדרך מחר בבוקר - אבל יביא תוצאות של ממש רק עוד שנים ארוכות.

תפקידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כיום הוא לא רק לשקם את מערך כיבוי האש, אלא להודות בפני הציבור שהשירות הציבורי והמשק הישראלי זקוקים לשינוי יסודי ומתמשך. תהליכי שיקום או בנייה של מערכת החינוך, הצבא, הרווחה, התחבורה - תהליך הבנייה של חברה אזרחית ותרבות אזרחית בישראל - הוא ממושך מאוד. מי שתובע פתרונות מיידיים מהמנהיגים רוצה בעצם להנציח את תרבות הבלוף.

ראש הממשלה נתניהו מואשם תדיר בכך שהוא עוסק רק בהישרדותו. האם ראש הממשלה הבא יעסוק במשהו אחר? האם התרבות, השיח והנורמות הנוכחיות בישראל יכולים להצמיח עכשיו ראש ממשלה או מערכת פוליטית שלא עוסקים רק בהישרדות?

נתניהו השרדן, הנלחץ ונסחט מכל הכיוונים, הוא גם אחד מראשי הממשלה היחידים שהיו לישראל שיכולים להבין את המשמעות של עסק שאינו מנוהל, שאין לו אסטרטגיה או תוכנית ארוכת טווח. נתניהו לא יוכל להביא את השינוי - שינוי יבוא כנראה רק מתוך אלפים, עשרות אלפים או מאות אלפים של אנשים עם יכולות שידרשו מעצמם ומאחרים את השינוי - אבל הוא כן יכול לסייע בהנעת תהליך השינוי.

הגיע הזמן להפסיק לעסוק ברכילות וברעשים הלא חשובים, ולהבין שיש בעיות ארגוניות, תרבותיות ומבניות עמוקות שדירדרו ומדרדרות את האפקטיביות של המגזר הציבורי ומאיימות על החברה והמשק. הגיע הזמן להפנים שלא יכול להיות למשך זמן הבדל גדול בין מגזר ציבורי לפרטי: אם האחד נפוטיסטי, מושחת ולא יעיל - זה יקרין על השני.

במשך שנים ארוכות מדי שיווקו לנו את התיאוריה שלפיה אנחנו צריכים להניח למגזר הציבורי, לכווץ אותו ולהתעלם ממנו, ולהתמקד ב"קטר הצמיחה" - המגזר העסקי.

התיאוריה הזאת נכשלה כי המגזר הציבורי - הממשלה, הרשויות, הרגולטורים - הם האחראים ליצירת התנאים לשגשוג, לפריון, לתחרותיות ולהוגנות של המגזר הפרטי.

כוכבי המגזר העסקי - בין אם הם הטייקונים שהשתלטו על מונופולים מקומיים או בנו כאלה וגם רוב כוכבי ההיי-טק והתעשייה - לא צברו את עושרם והשיגו את הצלחתם מהאוויר. ללא התשתית החברתית-חינוכית והמעטפת שנתנה להם המדינה - הם לא היו עושים זאת. את הניכור ואת הבוז שלהם למגזר הציבורי הם צריכים להחליף בדאגה ובמחויבות לשנותו.

אם המגזר הציבורי ימשיך להתנוון, להיחלש ולהתקרנף - מדינת ישראל תאבד את התחרותיות, תידרדר ותיחלש, הפערים החברתיים יגדלו וניהפך לרפובליקת בננות שמייצרת רווחה למקורבי השלטון ולשכבה קטנה של עשירים שהשתלטו על המונופולים של המדינה.

צריך גם להיזהר עכשיו מהקריאות להגדלת תקציבים - שפיכת כספים למערכות לא יעילות, לא מנוהלות או עם תרבות ארגונית חולה, לא תביא תוצאות. הכסף ייעלם במהירות. אם כסף היה הפתרון אפשר היה לחלק תקציבים, להגדיל את הגירעון ולצפות שבהמשך תבוא צמיחה גדולה שתאפשר לשלם את החובות. כיום כולם כבר יודעים שזה לא עובד. גם לא באירופה ולא בארה"ב.

מדינת ישראל זקוקה לתוכניות ארוכות טווח, לשיח ציבורי חדש ואולי גם לדמויות ולכוכבים חדשים להעריץ. את מקומם של הטייקונים, קוני המונופולים, מגייסי ההון וסרסורי ניירות הערך צריכים לתפוס מנהיגים שמחויבים לשיפור השירות הציבורי, להטמעת ערכי מצוינות, יושרה ואפקטיביות, לביצוע רפורמות ולתמיכה ברפורמות, להקרבת הטווח הקצר למען הטווח הארוך.

אם השיח הציבורי ימשיך להישלט על ידי חבורה צינית - בין אם בשלטון או במגזר העסקי - שעסוקה בקידום ענייניה, במינוי מקורביה, בשימוש בנכסי הציבור לשירותיה, מדינת ישראל תמשיך להידרדר במקרה הגרוע או לעמוד במקום במקרה הטוב. את שני התסריטים האלה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. בואו נשתמש באודים העשנים בכרמל כתזכורת לכך שהתוואי הנוכחי, השיח הנוכחי - לא מתאים יותר.

לכתבה בדהמרקר


כתבות קשורות:
השריפה הגדולה בתולדות ישראל
אחרי השריפה: שוב מתנערים מהילדים שלנו
השפעת שריפת היער בכרמל על ההתחממות הגלובלית ומה אנחנו יכולים וצריכים לעשות


Comments