להילחם על פרצופה הכלכלי של ישראל

פורסם: 18 בנוב׳ 2010, 23:43 על ידי: Sustainability Org
 18.11.2010 גיא רולניק

פניו של המנהל האיטלקי הצעיר הרצינו לפתע, והוא אמר לי: "טוב, יש לנו עבודה רבה". הוא לקח את העט הכדורי שהחזקתי בידי, ביקש מהמלצרית מפית קטנה, התקרב אל השולחן והתחיל לרשום. עבודה? על מה הוא מדבר? הבחור הנחמד הזה הוא מנהל אזור מזרח אירופה והמזרח התיכון באחת מחמש החברות הגדולות בעולם - חברה שעד המשבר האחרון היתה אחת מהנערצות ביותר בעולם העסקים. כמה ימים קודם לכן התקשרו ממשרדו וביקשו שאפגש עמו בביקורו בישראל כדי להחליף דעות. מאז הסכמי אוסלו התקיימו עשרות פגישות כאלה: משקיעים זרים מחברות גדולות, שמגיעים לישראל לביקור לימודי, אוהבים לשלב פגישות עם אנשי עסקים ועם אנשי ממשל, וגם עם עיתונאים ועם אנליסטים שמכירים את השוק מקרוב.

שלושת נושאי השיחה הזאת ידועים מראש; בהתחלה מדברים על כמה שתל אביב מדהימה, שוקקת חיים ועליזה, על האוכל המצוין במסעדות ועל "לא ידעתי שזאת מדינה כה מערבית". אחרי זה עוברים לדבר על פוליטיקה, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על תהליך השלום ועל השערורייה הפלילית האחרונה שבה מעורב ראש הממשלה או שר זה או אחר. ואז ממשיכים לדבר על ההיי-טק הישראלי, על עולם הסטארט-אפים, על ההון סיכון, על היזמות והחדשנות הישראלית, על תרומתן של היחידות הצבאיות הסודיות לתעשייה, על העלייה מרוסיה ועל כיבוש הנאסד"ק.

אבל בן שיחי היה טיפוס לא מנומס במיוחד, חריף כמו שד, עם ניסיון רב במימון בינלאומי, בגיוסי הון ובעסקים בשלוש יבשות - והוא אהב לשאול שאלות בוטות ולקבל תשובות מהירות.

"האם תוכל לציין את שמותיהן של חמש המשפחות החשובות במשק הישראלי?", הוא ירה.

"אתה מתכוון לחברות הגדולות? טבע, צ'ק פוינט, כימיקלים לישראל", ניסיתי. "לא", הוא אמר, "את נתוני הבורסה הטכניים נתנו לי - אני רוצה את השמות של המשפחות, של האנשים ששולטים אצלכם במשק". פירטתי את הרשימה, הוא רשם כל מלה ועצר אותי לשאלות: מי מפוזר בעסקים רבים, מי ממוקד, מי מעורב פוליטית ומי מעורב בעיתונות.

הפגישה, שנערכה לפני כשנה, הסתיימה בשעה מאוחרת. "תתקשר כשאתה באירופה ונלך לשתות משהו, יש לי כמה סיפורים מרתקים בשבילך", הוא אמר, נכנס ללימוזינה שחיכתה לו, נסע למלון דן ומשם לשדה התעופה. למחרת בבוקר כבר שכחתי על מה דיברתי ועם מי.

אלא שבחודשים האחרונים שבתי ונזכרתי כמה פעמים באותה פגישה. היה זה כאשר בנקאי השקעות ישראלים סיפרו לי על תופעה חדשה: כשהם מציעים עסקות למשקיעים זרים, הם נשאלים שוב ושוב על המשפחות הישראליות ואם כדאי לשלב אחת מהן בהשקעה בישראל.

"פנו אלי מאחת מקרנות הגידור הגדולות בעולם, והתעניינו ברכישת חברה פיננסית ענקית בישראל", מספר בנקאי ישראלי. "הם התחילו לערוך בדיקות, ואז הם חזרו אלי ושאלו אם לדעתי הם חייבים לשלב בעסקה את אחת המשפחות הישראליות. הם הבינו שבישראל לא כדאי לעשות עסקים, אם אתה לא מחובר לאחת המשפחות. אתה צריך הגנה, אתה צריך להיות במועדון, אתה צריך להיות מחובר לאנשים שיודעים להפעיל את מי שצריך להפעיל - בממשל ובעיתונות".

כנראה שאין זה מקרה שהמנהל הראשון שהפנה אלי את השאלה הישירה על המשפחות היה איטלקי, או שהעיתון הזר הראשון שהחליט להקדיש כתבה לנושא המשפחות הישראליות, לפני ארבעה חודשים, היה "קוריירה דה לה סרה" - העיתון הנחשב ביותר באיטליה. האיטלקים מבינים את התחום.

נזכרתי השבוע בהתעניינותן של חברות זרות במשפחות הישראליות, כשהלוביסטים והנציגים של חברות הגז הזהירו את העיתונות המקומית שפרסום מסקנות ועדת ששינסקי יבריח מישראל את המשקיעים הזרים - שיבינו שאסור לעשות עסקים עם הממשלה בישראל ש"משנה חוקים".

ממשלה שמשנה את כללי המשחק באופן לא הגיוני ולא סביר, רק משום שיש רווחים גדולים בתעשייה מסוימת, יכולה לגרום נזק לתדמיתה בקרב משקיעים זרים. אבל הנזק נגרם רק אם ההחלטה של הממשלה היא בלתי סבירה ולא שקופה. ספק אם זה המקרה של ועדת ששינסקי, וספק רב אם משרד האוצר מוכן לקחת סיכון כזה.

ההתרשמות מ-15 השנים שחלפו מאז שמשקיעים זרים החלו להגיע בהמוניהם לישראל היא שהם נוטים להתלונן על הממשלה בעיקר כשהם מושקעים כבר בשוק המקומי, גורפים רווחים מונופוליסטיים ורוצים לשמור את רווחיהם או את מחיר האקזיט מההשקעה - אם הם מרגישים שהיא מיצתה את עצמה.

לעומת זאת, אם הם עומדים בפני השקעות או בוחנים את המשק הישראלי, הם מתעניינים בדברים אחרים: בשיעור הצמיחה, בתחכום של השוק הרלוונטי, בשוק העבודה, בחדשנות ובסיכונים הפוליטיים. באחרונה הם התחילו להתעניין בנושא המשפחות ובשאלה אם בישראל צריך להתחבר לאחד הגופים הגדולים לפני שנכנסים להשקעה משמעותית.

שינוי השיח של משקיעים זרים והמעבר מדיון ברמת התחכום של המשק, בתעשיית ההיי-טק שלו, בחדשנות ובאווירה, לכיוון של משפחות וקבוצות גדולות הוא חדשות רעות למשק הישראלי. אם ישראל תיכנס לתוך המשבצת של מדינות שבהן יש קומץ קבוצות עסקיות המנהלות את המשק - כמו תאילנד, טורקיה ושווקים מתעוררים נוספים - יהיה זה פספוס היסטורי.

משקיעים זרים ממשיכים לזרום בהמוניהם לסין - למרות השחיתות במדינה והצורך להיות מחובר לשלטון או לאחת מזרועותיו. אבל ישראל היא לא סין - והיא לא יכולה להרשות לעצמה את מה שהסינים יכולים.

ואנחנו גם לא איטליה: איטליה מידרדרת במעמדה התחרותי הכלכלי בעולם כבר שנים ארוכות, וסובלת משחיתות שלטונית. סילביו ברלוסקוני מנחית בשלהי הקריירה שלו עוד ועוד מכות על תדמיתה של המדינה - כשהשיא הוא שערוריות המין שלו - והקהילה העסקית שתמכה בו בעבר הבינה באיחור ששלטונו ותדמיתו מאיימים גם עליה.

אבל לאיטלקים יש את איטליה והם לא מוקפים במדינות אויב. ייתכן שהם עדיין יכולים להרשות לעצמם להידרדר בדירוגים העולמיים. אנחנו חייבים לנוע בכיוון הפוך.

יציבותה של הכלכלה הישראלית נוכח המשבר הפיננסי העולמי והצלחותיו של ההיי-טק הישראלי הם הזדמנות גדולה לגוון את השיח הציבורי הבינלאומי ואת המותג הישראלי: משיחה על הסכסוך לשיחה על יזמות, משיחה על עזה לשיחה על חדשנות, משיחה על אירן לשיחה על צמיחה כלכלית בסביבה עוינת. יש כאן הזדמנות גדולה להכניס ערכים חדשים למותג "ישראל".

המותג של ישראל הוא עדיין חדשנות, תעשייה והיי-טק ולא מונופולים וקבוצת עסקיות חזקות - אבל זה יכול להשתנות ולגרום נזק גדול. אף אחד כבר לא אוהב סיפורים כאלה - אפילו בארה"ב נמאס לחלק גדול מהאוכלוסיה מהשליטה של אנשי וול סטריט בגבעת הקפיטול. למדינת היהודים מגיע סיפור כלכלי מדליק, חופשי ומלהיב יותר מאשר חמש או עשר קבוצות עסקיות גדולות ששולטות במונופולים מקומיים ושולחות צבאות של לוביסטים לוועדות הכלכלה, למשרדי הממשלה ולמערכות העיתונים.

הפרצוף הכלכלי של ישראל צריך להיות סיפורים כמו אלה של ICQ, של ישקר ושל צ'ק פוינט. הסיפור על יצחק תשובה היה מלהיב ומעורר דמיון כשהוא קנה את הפלאזה בניו יורק ומצא גז בים. המותג "תשובה" - כאייקון של יזם ישראלי - צריך היה להיות של יזמות ועממיות - ולא של לוביסטים וקרבות ציבוריים נגד ועדות ממשלתיות.

על הדיון הציבורי לעלות מדרגה

הקרב על ועדת ששינסקי רק התחיל ועוד צפויות בו עליות, מורדות ותפניות. אבל האינטרס הציבורי כבר רשם לעצמו הישג: לא בגלל מסקנות הוועדה והכותרות על הגדלת חלק המדינה בתקבולי הגז - מוקדם לקבוע כיצד ייושמו המסקנות ומה יהיו התקבולים האמיתיים. הרי אלוהים תמיד נמצא שם עמוק בפרטים, וספק רב אם כל המתלהמים בנושא, משני הצדדים, למדו לעומק והבינו את כל המשמעויות ואת אי הוודאות סביב הסוגיה.

האינטרס הציבורי רשם לעצמו הישג משום שהחלופה שהיתה מונחת על השולחן לפני חצי שנה היא אפס דיון ציבורי לגבי תגליות הגז והנפט בישראל. זאת היתה הדרך שבה נסגרו דברים דומים במשק הישראלי בשנים האחרונות. ללא דיון ציבורי, ללא מסקנות של ועדת מומחים שמונחות בפני הציבור - ללא נתונים, ללא מספרים, ללא תרחישים. החברות הגדולות, על צבא הלוביסטים והיחצ"נים שלהן, שלטו בדיון.

אבל הדיון הציבורי צריך לעלות מדרגה. נכון לרגע זה נשמעים שני קולות הצורחים בקול רם: אחד מפחיד אותנו שמשקיעים זרים יברחו, שלא יהיה גז ושאסור לעשות דבר שמשנה את כללי המשחק או את המיסוי. השני מפחיד אותנו שצריך לקחת מהטייקונים ולחלק לציבור כי מדובר בנכסי מדינה או בנכסי הציבור. כך גם נראה הדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת.

האמת היא לא באמצע, אלא במקום אחר: תפקידו של משרד האוצר והמחוקקים הוא לאזן בין שני אינטרסים - מחד גיסא ליצור סביבה עסקית שמעודדת השקעות של שחקנים מתוחכמים שיכולים להעלות את הפריון ואת הידע במשק הישראלי, ומאידך גיסא לוודא שהממשלה שומרת על האינטרס הציבורי ועל משלם המסים הישראלי, ולא מחלקת את נכסי המדינה, את המונופולים שלה ואת הרכוש הפיננסי של אזרחיה לחזקים ולמקורבים.

משרד האוצר צריך להקשיב היטב ליזמים ולוודא שהסביבה הפיסקלית תשמור על כדאיות חיפושי והפקת הגז בישראל. המדיניות הפיסקלית והכלכלית צריכה להבטיח גם שישראל תהיה מקום שכדאי לעשות בו עסקים אבל גם משק תחרותי שבו המנצחים הם הטובים, היעילים והחדשנים יותר - ולא אלה שיודעים לתפעל את הדמוקרטיה הישראלית, או לפחות את מה שנשאר ממנה.

לכתבה בדהמרקר

Comments