לשבור, לזכור, לחיות: יוצאים מהמטריקס

נשלח 4 במרץ 2011, 6:57 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 10 במרץ 2011, 9:41 ]

המובארקים והטייקונים עדיין שולטים בנו, אבל סבלנותנו כבר פקעה. אנחנו יודעים מה צריך לשנות ויכולים לעשות את זה. בפרק השלישי: המדריך למהפכה

נדב איל | 4/3/2011 10:51
תגיות: מהפיכה,שיטת הממשל,חוסני מובארק

המטריקס מתחיל כבר בינקות, מחלב תינוקות. זה לא ביטוי, זו האמת. דמיינו לכם מדינה שבה מעלים, בן לילה, את מחירי תחליף החלב לתינוקות בכ-15 אחוז. בכל הרשתות. בכל החנויות. אוכל לתינוקות איננו בדיוק מוצר שאנשים יכולים לוותר עליו, ומכיוון שאין תחרות אמיתית, ויש יצרנית אחת מרכזית, נמשוך בכתפינו ונלך לקנות אבקת חלב לתינוקות שלנו. הרי אנחנו שבויים של המטריקס. וכן, גם ילדינו.

מתוך
מתוך "מטריקס". ככה זה לא יכול להימשך צילום: יח"צ
זה סיפור מייצג כל כך. יום בהיר אחד מחליטה היצרנית ששולטת בשוק, והיא חברה ישראלית לכל דבר, להעלות את מחירי המטרנה. בן לילה עולים המחירים ברשתות השיווק בין 13 ל-20 אחוז. אריזה של 700 גרם עולה כ-60 שקל היום, לאחר העלייה. ההסבר הוא "עליית מחירי הגלם בעולם", עוד אחד מהסיפורים הקבועים שאפשר לספר לקהל הבטריות.

אז רק שנדע, אלה מחירי תחליפי החלב במדינות שבהן יש שוק חופשי - ולא מטריקס. גם שם יש חומרי גלם אבל איכשהו המחירים אחרים. בבריטניה תשלמו בשביל 900 גרם 45 שקל. בישראל תשלמו מחיר גבוה ב-30 אחוז לאריזה קטנה ברבע. המשכורת הממוצעת בבריטניה גבוהה בחצי מהמשכורת הישראלית, אבל הבריטי הממוצע ישלם בעשרות אחוזים פחות. ויקבל יותר.

כדאי שלא נדבר בכלל על אמריקה. שם, בשביל 740 גרם של מוצר איכותי מאוד, תשלמו 35 שקל. 40 אחוז פחות מההורה הישראלי. בארצות הברית המשכורת החציונית החודשית (2006) היא בערך 4,000 דולר, שהם יותר מ-14 אלף שקל. אנחנו מרוויחים פחות, משלמים יותר ומקבלים פחות. וזה מתחיל בינקות. 
משרתיהם של שלושה אדונים

בישראל מתקיימת מושבת מטעים. הספינות פורקות סחורות בנמלים. אדוני המושבה מוכרים אותם לילידים, שעובדים קשה מאוד למחייתם, במחירים הגבוהים ביותר האפשריים. האדונים הם קבוצה קטנה, משפחתית ושבעה מאוד. כדי שהילידים ימשיכו לנכש את העשבים ולבצע את הקטיף במטעים, מטעי ההיי-טק, התעשייה או החקלאות, מספרים להם סיפור יפה.

אומרים להם, לילידים, שהם חיים בכלכלה מודרנית ובחברה שבה אפשר להחליף מקבלי החלטות. נותנים להם כרטיסי פלסטיק ומבטיחים להם שאם ייקחו הלוואות ענק, יוכלו לחיות חיים טובים. האדונים קוראים לילידים "מעמד ביניים", כדי שירגישו נעים.

האמת היא שזו כלכלה עם תחרות מוגבלת מאוד. כדי לא להזיק לבעלי המטעים. האמת היא שזו פוליטיקה של מים עומדים. כדי לא לפגוע בנכבדי המושבה, שלעולם אינם מתחלפים באמת. עם שחר רוכבת שלישיית האדונים שמנהיגים את המושבה: המובארקים, הטייקונים והסקטורים.

מסוסיהם, הם משגיחים מגבוה על הפועלים היומיים. בזכות עבודתם הקשה והמבריקה של הילידים, ובזכות היותה מבודדת גאוגרפית, מסחרית ופוליטית, המושבה הפכה ליצרנית רווחים אדירה לאדוניה, שמזרימים חלק נכבד מהכספים למה שמכונה בגאווה "התרחבות בחו"ל".

משום שתאוות הבצע גלויה כל כך, והמחירים גבוהים, הילידים גם גובים איש מרעהו סכומים מופקעים. כולם חייבים להבטיח מתח רווחים חמדני כדי להמשיך להתקיים - ובעיקר להמשיך לשלם את המסים והמחירים שהאדונים קובעים. הילידים, שאלה אנחנו, לא יודעים בדרך כלל איך גובים מאיתנו מחירים מופרזים.

אנחנו לא יודעים שנשלם יותר על ליטר חלב מהשכיר הבריטי הממוצע, שמרוויח 50 אחוז יותר מאיתנו. אנחנו לא יודעים שנשלם יותר על ליטר שמן זית. אפילו שאנחנו מייצרים את שמן הזית. אנחנו עסוקים בתוכניות ריאליטי, אז אין לנו זמן לבחון מה היחס בין מיטות בבתי החולים ובין האוכלוסייה. כאשר נתעורר, זה יהיה חלילה במסדרון של המחלקה הפנימית בבית החולים. רק אז נדע שאין סם מסוכן יותר מהאדישות.

ראו את המטריקס. אנחנו חיים בתוכו. הם אומרים: יש צמיחה, יש אבטלה נמוכה, המחירים עולים כי טוב כאן כל כך. מה הבעיה?
חלב. לבריטים זה עולה פחות.
חלב. לבריטים זה עולה פחות. צילום: SXC

הבעיה היא שהברית בין המובארקים, הטייקונים והסקטורים מרוששת את מעמד הביניים הישראלי.

מה זה משנה ששיעור העובדים עולה, אם מעמד הביניים מתכווץ וצונח אל קו העוני? מה זה חשוב שהפרה הישראלית היא המניבה ביותר בעולם, אם אנחנו משלמים יותר מהבריטים על ליטר חלב? ההסכם היסודי עם החבר הפשוט בחברה שלנו איננו מתקיים.

אנחנו יכולים להתווכח אם ההסכם רע, או טוב. אם דרוש סוציאל דמוקרטיה או סתם קפיטליזם. זה הכל עלמא דשקרא. אנחנו לא נהנים, לא ממדינת רווחה מתפקדת ולא ממדינת שוק חופשי עם תחרות בריאה.

האם המצב הנוכחי יכול להימשך?

לא לאורך זמן. המטריקס איננו יציב עוד. שלושת הארכיטקטים של חוות הבטריות התמכרו לתאוותנותם. הם דורשים יותר ויותר, ומעמד הביניים לא יכול לעמוד בגזרותיהם. המחירים, ובראשם הדיור, הפכו לחסרי קשר למשכורות, והחשבון יוגש לכולנו כאשר ייגמר הכסף הזול.

זו איננה סיסמה: אין מדינה במערב שבה דרושות 14 משכורות ממוצעות (לפני מס) כדי לקנות מכונית משפחתית צנועה. אין. וספק אם יש רבות שבהן דרושות 129 משכורות כדי לקנות דירה ממוצעת.

חוסר היציבות של מושבת המטעים נובע ממודעות גוברת של הילידים: ישראל הופכת לחברה יותר ויותר גלובלית, לכן היכולת להמשיך לצייר מציאות וירטואלית אמינה הולכת ופוחתת. ההתחזקות של השקל חשפה את השקר היסודי שסיפרו לנו במשך השנים: שהכל יקר כאן משום שהכל מיובא.

ההבנה שבמונחים מוחלטים הבריטי או הגרמני ישלם פחות על סל המוצרים במרכול אך ירוויח יותר, היא קריטית להתמוטטות המטריקס. ככל שמעמד הביניים הישראלי נחשף לנתונים האלה, הוא מבין דבר יסודי על המציאות שלנו: שהיא איננה הגונה. יתרה מזו: שמתפתחת פה בעיית קיום יסודית.

חוסני מובארק. גם בישראל.
חוסני מובארק. גם בישראל. צילום ארכיון: אי-אף-פי

מהי?

התאבדות. הברית בין הטייקונים, המובארקים והסקטורים פועלת נגד אינטרס הקיום העצמי. לאפשר חוסר תחרות וריכוזיות שיא, על חשבון הציבור העובד, זו התאבדות. לחסל את החינוך הממלכתי לטובת רשתות חינוך של סקטורים, שאינן מלמדות כראוי לימודי ליבה כמו אזרחות ומתמטיקה, זו התאבדות. לבחור שוב ושוב בחבורת מובארקים שנכשלו ומעוניינים בשלטון למען השלטון, זו התאבדות.


לאפשר להם להעניק קצבאות נדיבות לסקטורים שלא עובדים ומעוניינים בחיסול דמותה הנוכחית של מדינת ישראל - זו התאבדות. לתת תקצוב נמוך, באורח קבוע, למיטות בבתי החולים, זו התאבדות - פיזית, ממש.

אז הכל רע? לא מרגיש ככה.

בואו נשאל את עצמנו: האם הישראלים אומרים בסקרים בינלאומיים שהם אוהבים את הארץ בגלל מחירי שיא או בשל האווירה האופטימית שהם עצמם יוצרים? האם ישראל מצליחה כלכלית בגלל הגאונות של מנהיגינו או בגלל היזמות המרהיבה והעבודה הקשה של התושבים כאן? האם מה שנותר ממערכות הבריאות והחינוך המפוארות שלנו קשור למדיניות של הממשלות האחרונות?

נדבר ברורות: יש הרבה טוב. ההכרה במפת האינטרסים שמנסה לנווט את חיינו, בדרכי כחש, איננה התרחקות מהרעיון הישראלי, אלא אהבה אליו. ישראל היא מקום טוב לחיות בו. לא בגלל הלחצים הפוליטיים של הסקטורים, גבהות הלב של המובארקים או הריכוזיות של הטייקונים. בגלל הישראלים.

נניח שהתמונה הזו נכונה. היא נמשכת הרבה זמן - ויכולה להימשך.

לא. יש סיבה טובה לשינוי: בישראל גדל דור שמבין שאי אפשר יותר להאכיל אותו בסיפורים הקבועים על הביטחון והשלום כתירוץ לכל כשל ועיוות. הישראלים מבקרים יותר בעולם, עובדים יותר בשביל העולם, והפנימו סטנדרטים אחרים של התנהלות פוליטית וכלכלית. המושבה אולי מבודדת, אבל הבטריות, שזה אנחנו, פיתחו מודעות.

מול ההתקדמות והפתיחות האדירה לעולם, ניצבים הפוליטיקאים שלנו כמו דמויות מהוהות מהעידן הסובייטי. אין להם מושג. סבא וסבתא שלנו כבר גולשים באינטרנט, אבל הפוליטיקאים הבכירים שלנו ממשיכים להתעדכן ביומן הבוקר בקול ישראל. אנחנו דור דיגיטלי, והפוליטיקאים שלנו הם דור אנלוגי. סבלנותנו פקעה.

זו שיטת הבחירות שמאפשרת את זה. היא שורש כל רע.

בואו לא נרמה את עצמנו. זו לא השיטה. אלה אנחנו. הרבה מדברים על האדישות כלפי המערכת הפוליטית ושיעורי ההצבעה הפוחתים של צעירים. אבל מדוע שאנשים יצביעו, אם הם מרגישים שהפוליטיקאים לעולם לא מתחלפים? שאין חשיבות לקולם?

נוצר מעגל סגור. אדישות שמובילה להתנהלות פוליטית אדישה כלפי רוב הציבור, שמובילה לאדישות מצד הציבור. הרי הדבר היחיד שגורם למובארקים שלנו מועקה וחרדה, הוא הסיכון שבעלי בריתם הבוגדניים והקואליציוניים, הסקטורים, יפנו להם גב.

הרוב הישראלי, העובד, איננו מטריד אותם. הבטריות יעשו מה שהן עושות תמיד - ישכחו ויצביעו וישכחו שוב. כל עוד זה המצב, לא ישוקם החינוך הממלכתי, לא תוקם רכבת תחתית בגוש דן, מעמד הביניים ימשיך להתפורר והמשפחות העניות העובדות ישקעו במצוקתן.

אז מה צריך לעשות?

זו נראית כמו שאלה מורכבת, אבל היא למעשה פשוטה מאוד. אנחנו יודעים מה התשובות. מה התשובה. לשבור. לשבור את המטריקס.

להקשיח את החקיקה כלפי מונופולים וקרטלים באורח דרמטי. לפתוח את המשק ליבוא, באמת. לייעל. להיזכר בקיומה של רשות להגבלים עסקיים (יש דבר כזה). לאכוף תקנות שימנעו מהטייקונים שליטה אבסולוטית בחברות ציבוריות באמצעות מבני פירמידה מורכבים.

לגונן בעוצמה על זכויות עובדים מוחלשים. לשלם יותר למורים, לרופאים בבתי חולים ציבוריים, לעובדים סוציאליים.
כן, על חשבון תקציבים מיוחדים לסקטורים. להפוך את בתי הספר שלנו למקדשים. לעשות דבר שלא נעשה והוא היסוד של חברה חופשית: לעודד תחרות.

להפסיק לממן קצבאות לימודים לסקטורים לכל ימי חייהם. לכפות, באמת, לימודי ליבה בכל בתי הספר בישראל שמקבלים תקציב ממשלתי כלשהו. להפסיק להזרים כספים לגורמים שאינם מקבלים את מדינת ישראל ושואפים לחסל את הישראליות. להפסיק לנקוט מדיניות של איוולת קולקטיבית; להבין שביקורת עצמית ודמוקרטיה הן כוח, לא חולשה.

להקים רשות לאומית חדשה שתקים רכבות עירוניות, תחתיות או עיליות, בתוך זמן סביר. לדאוג שיהיה עודף תקני מיטות - בזבוז! - בבתי החולים. ליצור מצב שבו אנשים ינודו בראשם ברצינות ויאמרו: קצבת זקנה היא סכום כסף מכובד. בקרוב אצלך. להחליף את הפקידים, ואת השר, ואת ראש הממשלה, אם כל אלה לא קורים. להחליף את מי שיחליף אותם, אם הוא ייכשל. לעשות את זה שוב, ושוב, ושוב.

צילום: פלאש 90
עובדים סוציאליים מפגינים. מגיע להם יותר. צילום: פלאש 90

להחליף את הגנרלים, לא לסלוח למתעללים

בכלל, לעשות את מה שאברהם לינקולן עשה כאשר הגנרלים שלו נכשלו, בזה אחר זה: לפטר את אלה שנכשלו עד שנמצא כאלה שיצליחו. לסתום אוזנינו בפני המובארקים שלנו, שמרצים לנו על ניסיון - לעתים קרובות מדובר פשוט בניסיון רע.

לנסות לבחור ראש ממשלה שלא נחשד בפלילים, בידיעה שכל האחרונים הזיעו בחקירות משטרה. לפעול לכך שיום אחד, בעזרת השם היום הזה איננו רחוק, ראש ממשלת ישראל יוכל לעמוד בבית ספר ולדבר על יושר אישי בלי שהתיכוניסטים, והמורים, והתקשורת, יתפוצצו מצחוק.

לא לסלוח לכאלה ש"מעדו"; כמו נפגע התעללות אנחנו חוזרים שוב ושוב למתעללים. לבחור באלה - מכל המפלגות - שאנחנו יודעים אינטואיטיבית שלא יסתבכו בפלילים. לחפש נבחרי ציבור שמדברים בנתונים, במספרים, בעובדות שמדברות אל חיינו ולהתרחק מאלה שמדברים בסיסמאות גדולות, ונמנעים בכל מחיר מדיבור על הפרטים הקטנים. לגרום להם לנבחרינו בכל בוקר ולשאול: האם הבוקר יפטרו אותי?

אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר

לשבור. כן, לשבור. לשבור את הברית הבלתי קדושה ששעבדה את מעמד הביניים הישראלי והופכת מדינה שלמה למושבת מטעים.

חשוב יותר מלשבור: לזכור. לזכור שאנחנו בוחרים לחיות פה. לדעת, כעניין של עובדה ולא רק אידיאולוגיה, שבכל מקום אחר נהיה זרים וילדינו יהיו ילדי מהגרים.

לזכור שאנחנו איננו צאצאים של פחדנים, חלשי רוח או אופי. לזכור שאת המדינה לא הקימו פקידים, או טייקונים, או הסקטורים; ייסדו אותה מהפכנים, במעברות, בקיבוצים, בערים. לדעת שכך היינו: מערכת בריאות מפוארת, מערכת חינוך שהייתה דוגמה עולמית, חברה שוויונית שמטפחת רוח יזמית נדיבה ומונהגת בידי אישים שהיו נערצים בעולם כולו. לזכור שכשאמרו לנו שהחלומות לא יתגשמו, שזה בלתי אפשרי, אמרנו בבוז: בלקסיקון הישראלי אין דבר כזה "בלתי אפשרי".

ואז , אחרי שנזכור, אחרי שנשבור, נוכל לחיות בארץ הזאת.

לכתבה באתר nrg

כתבות קשורות:
האטימות בשיא: שר הבטחון מתהדר בשעון יד ב-142,000 שקל
Comments