נשיא ארה"ב ברק אובמה לא זוכה להערכה רבה בימים אלה. לא בשל מניעת שפל כלכלי שני, לא בשל הצלת 3.3 מיליון משרות בזכות תוכנית התמריצים ולא בשל הצלת ג'נרל מוטורס (GM) וקרייזלר ממגרש הגרוטאות. מעשים טובים אלה, חיוניים ככל שיהיו, לא ייזקפו לזכותו כלל אם יום הבחירות אכן ייהפך כצפוי כמרחץ דמים לדמוקרטים. עבור אובמה, העלבון הצורב ביותר הוא סקר של ה"ניו יורק טיימס" ו-CBS שפורסם בספטמבר, שהראה שרק 8% מהאמריקאים יודעים שהנשיא העניק ל-95% ממשלמי המסים האמריקאים הטבת מס.

הסיבות לכישלונו לזכות בקרדיט עבור הישגיו הכלכליים נהפכו מעין מדריך: הענן השחור שמטיל שיעור האבטלה חסר התקדים, קמפיין הדיסאינפורמציה התמידי שמנהלים יריביו הפוליטיים, וכישלונו המפתיע של הבית הלבן בשיווק הישגיו. ואולם הבעיה המטרידה ביותר של המנהיג שהבטיח לנו שינוי שאנו יכולים להאמין בו חריפה יותר. זו התחושה הפטליסטית שפושה במדינה, שאותו סדר כלכלי שהעניק לנו את המיתון הגדול לא רק שלא השתנה, אלא נהפך חזק יותר ומבוצר יותר.

אובמה יכול להמשיך לדבר על הרפורמה הרגולטורית החדשה והקשוחה, או לגנות בכל פה את תאוות הבצע של וול סטריט, אך רק מעטים סבורים כי משהו באמת השתנה. זה לא רק בגלל שאנשים כה רבים איבדו את מקום עבודתם, את חסכונותיהם ואת בתיהם. זה גם משום שרבים יודעים שהעבריינים האמיתיים שעמדו מאחורי האסון הלאומי הזה הצליחו לחמוק ללא עונש, שהבנקים הגדולים-מכדי-ליפול רק גדלו והלכו - ושהעשירים הם האמריקאים היחידים שנעשים עשירים יותר.

המדינה שלנו נשדדה

הסטטוס קוו העיקש מתריס בפנינו מדי יום במהלך המירוץ לבחירות, עם פרסום השערורייה האחרונה בתעשיית הבנקאות, הזלזול הגמור שלה בחוקים, והדרך שבה עיגלה כל פינה כדי לטפל בשטף עיקולי הבתים. ניכר שמוסדות פיננסיים אלה לא למדו דבר בשנים המעטות מאז שהבוז שלהם להתנהלות פיסקלית וחוקית הולמת, הוביל אותם לסחור באותן משכנתאות נשך (וה"מוצרים" הפיננסיים המסוכנים שנרקחו מאותן משכנתאות) מלכתחילה. ולמה שילמדו משהו? הם רגילים לזכות בגמול, ולא בעונש, עבור התנהגות רעה.

הדוגמה האחרונה היא אנג'לו מוזילו, לשעבר מנכ"ל קאנטריווייד והסנדק של משכנתאות הסאבפריים. ערב פתיחת משפטו לפני 10 ימים, הוא יישב את טענות רשות ניירות ערך האמריקאית (SEC) בכך ששילם קנס של 67.5 מיליון דולר, ש-20 מיליון מתוכם ישולמו על ידי מה שנשאר מקאנטריווייד במתכונתה הנוכחית כבנק אוף אמריקה. גם אם היה משלם את כל הסכום בעצמו, עדיין היה זה חלק זעום מ-521 מיליון הדולר שגרף לכיסיו בשנות קדחת ההימורים שלו, ב-2000-2008.

נתח גס במיוחד מאותו שלל היו 140 מיליון הדולרים שגרף ממכירת מניות קאנטריווייד ב-2006-2007. היה זה מהלך שכאילו נלקח מספר המשחק של קנת ליי, מייסד אנרון: מוזילו הבטיח לבעלי המניות שהכל ורוד בחברה, בזמן שתיבת המייל שלו התפוצצה בהודעות מבוהלות על המשכנתאות ה"רעילות" שמאיימות לשלוח את קאנטריווייד, ואת המדינה כולה, לאבדון. ליי, לפחות, הורשע בדין ונשלח לעשרות שנות מאסר בטרם מותו.

הסרט הדוקומנטרי החדש והמדובר "Inside Job" (עבודה מבפנים), העוסק במשבר הכלכלי העולמי, ממחיש זאת היטב. הקריין, מאט דיימון, מספר שהמדינה שלנו נשדדה בידי אנשים מבפנים ש"הרסו את החברות שלהם והפילו את העולם למשבר" - ואז "קמו ללא פגע מההריסות והונם אף לא נפגע". אותם אנשים מבפנים היו דיק פולד וארבעה מנהלים אחרים בליהמן ברדרס, ש"זכו לשמור את כל הכסף" (יותר ממיליארד דולר) לאחר שליהמן קרס. וכמובן רוברט רובין, שעודד את סיטי להגדיל את השקעותיו באפיקים בסיכון גבוה כמו אג"ח המשכנתאות של קאנטריווייד.

רובין, שחזר לוול סטריט כאורקל, השתכר יותר מ-115 מיליון דולר בערך באותה תקופה שמוזילו "הרוויח" את חצי המיליארד שלו. סיטי, שנדרש לחילוץ בסך 45 מיליארד דולר מכספי משלם המסים, הגיע באחרונה להסכם נזיפה משלו מול SEC, בסך של 75 מיליון דולר - סכום נמוך מרווחיו של רובין ופחות מהקנס ששילם הבנק ב-2003 (101 מיליון דולר) בשל תפקידו בהסתרת רווחי אנרון.

הבית הלבן צריך להיות מוטרד מזה שהגורו הכלכלי היוצא שלו, לורנס סאמרס (בן חסותו של רובין), מכבב ב"Inside Job". סאמרס, בדומה למנכ"ל גולדמן סאקס לשעבר ושר האוצר בממשל בוש האנק פולסון, מוצג כאחד משרשרת ארוכה של קובעי מדיניות שנעים הלוך ושוב בין הממשל ובין תעשיית הפיננסים - כמעט תמיד לטובת התעשייה. כפי שהכלכלן המבריק נוריאל רוביני אומר לבמאי הסרט, צ'רלס פרגוסון, המגזר הפיננסי בוול סטריט "השתלט על המערכת הפוליטית צעד אחר צעד - בצד הדמוקרטי כמו גם בצד הרפובליקני". אך יהיה זה שגוי לתלות בסאמרס, או בכל פקיד אחר, את האשמה לתדמית היד הקלה בטיפול בשחקנים הגרועים של תעשיית הפיננסים שנוצרה לממשל אובמה. האווירה הזאת נקבעת בדרגים הבכירים.

המדאם ממנהטן

בתגובה לשאלה מדוע לא נערכה חקירה מערכתית של הסיבות לקריסה הפיננסית של 2008 השיב רוביני: "משום שאז האשמים היו מתגלים". בעזרת ה"מדאם ממנהטן" (והמועמדת כעת לתפקיד מושלת ניו יורק) קריסטין דייויס, הסרט גם שואל מדוע לא ניצלה התביעה הפדרלית את פרשיות הסקס והסמים התכופות של וול סטריט, ככלי לגיוס עדים שיסייעו להרשיע את העבריינים הפיננסיים שהרסו את המדינה - בדומה לאופן שבו השתמשה התביעה בפרטים מחייו האישיים של אליוט ספיצר כדי לאלץ אותו להתפטר ב-2008.

נראה כי הממשל לא ירש את גן התביעה. הממשל חושש לקרוא להונאה בשמה כשהיא מתבצעת בחלונות הגבוהים של התעשייה. את הזהירות המופלגת הזאת ניתן למצוא בדבריו של שון דונובן, שר הדיור והפיתוח העירוני, בתגובה לזעקה הציבורית שקמה על רקע הכשלים שהתגלו בהליכי העיקול בבנקים, במאמר שכתב להאפינגטון פוסט בשבוע שעבר. "עצם הרעיון שאותם מוסדות שסייעו ליצור את משבר הדיור הזה הם אלה שכעת מחמירים את המצב, לא רק מתסכל - הוא מביש", הוא כתב.

ובכן, כן! אפילו אובמה לא היה יכול להציג זאת באופן משכנע יותר. אך עם כל הכבוד לגינוני הבלוגים של השר דונובן, הוא לא הבטיח פעולה. בפרשיית הפיננסים האחרונה שלנו, כמו בזו שלפניה, התובעים הכלליים במדינות שבהן קרנות פנסיה רבות נפגעו על ידי הונאות הפונזי של וול סטריט, חוקרים את הפשעים שוושינגטון לא חוקרת. הקנס הגדול ביותר ששילם בנק אוף אמריקה בשל עיסוקיה מוליכי השולל של קאנטריווייד - 8.4 מיליארד דולר - היה ליישוב תביעה שהוגשה על ידי תובעים כלליים מ-11 מדינות שונות, שלא פחדו לצאת לקרב.

ומשום שאובמה לא רדף באגרסיביות אחר הנוכלים שגרמו למשבר וגם לא הצליח להסביר כיצד הצליחו לתמרן את המערכת, הוא מצטייר כמי שעומד בראש התעשייה, גם אם הוא לא. הבוחרים לא רק מסרבים לתת לבית הלבן קרדיט על הצלחותיו הכלכליות, אלא גם מאשימים אותו בפשעים שלא ביצע. האופוזיציה יותר משמחה לתרום לבלבול. כשמיץ' מק'קונל התארח ב-ABC בחודש שעבר, הוא תקף את הממשלה ה"קיצונית" של השנה וחצי האחרונות, וההשתלטות על הבנקים היתה הדוגמה הראשונה שלו. העובדה שזו היתה בדיה מוחלטת - ההשתלטות התבצעה לפני שנתיים, בטרם נבחר אובמה, ומק'קונל הצביע בעדה - חמקה כנראה מעיני המראיינת, כריסטיאן אמנפור, וכנראה גם מעיני צופים רבים.

ובעוד שהמפלגה הרפובליקאית נהנית ממימון תאגידי בלתי מוגבל, היא מצליחה לשכנע בוחרים מפוחדים רבים כי תוביל מתקפה פופוליסטית נגד ראשי הפירמידה הכלכלית שלנו - הבנקים, חברות האנרגיה, ענקיות הביטוח ואינטרסים מיוחדים אחרים שמספקים את המימון למועמדיה. אם כוחות אלה ינחלו ניצחון, ארה"ב - שעדיין לא התאוששה מהתקופה הקשה ביותר שלה זה 70 שנה - תגיע למצב שבו היא מעניקה כוח רב עוד יותר לאלה ששימנו את המחלקיים.

אפשר לתלות חלק גדול מהמתרחש בכיסים העמוקים של מיליארדרים כמו האחים קוץ', ובהחלטת בית הדין הגבוה בעניין סיטיזנס יונייטד, שאיפשרה לתאגידים לקנות כל מערכת בחירות שיחשקו בה. אך הבית הלבן של אובמה אינו חף מפשע. כישלונו להעמיד לדין את העבריינים סייע להפוך את מה שהיה יכול להיות מירוץ קל ובטוח ב-2 בנובמבר, לכדי תחרות מעורפלת בין מפלגת התאגידים הגדולים לבין מפלגת העסקים כרגיל.

לכתבה בדהמרקר

ארה"ב רותחת: "הסופר-עשירים מתכננים להשתלט על הממשל האמריקאי"

ההתחממות הגלובלית אמיתית? הרפובליקנים לא בטוחים