מותו בטרם עת של חוק האקלים האמריקאי

פורסם: 4 באוג׳ 2010, 0:34 על ידי: Sustainability Org

גם בקיץ הזה לא צפוי שינוי במדיניות האנרגיה האמריקאית ובפליטות שהיא מייצרת. שורת האשמים ארוכה: מהחורף הקר, הפוליטיקאים הפועלים בשם חברות הנפט, המצב הכלכלי שלא מאפשר מותרות ירוקות ועד הנשיא אובמה שלא השקיע בהסברה. עסק ירוק

רז גודלניק | 29/7/2010 15:42
באפריל 2009 הייתי נאיבי למדי. בבית הנבחרים החלו לדון אז בחוק האקלים ואני אמרתי לסטודנטים שלי שנראה כי יש סיכוי שהוא יעבור בקונגרס וסוף סוף יוצמד תג מחיר של ממש לפליטות גזי חממה. החוק אכן עבר בקונגרס חודשיים לאחר מכן, אבל נפח את נשמתו בסנאט.

 
אובמה. מה הלאה? עוד נסייונות כושלים
אובמה. מה הלאה? עוד נסייונות כושלים צילום: רויטרס

גם באפריל 2010 הייתי נאיבי משהו. הסנטורים ג'ון קרי, לינדסי גראהם וג'וזף ליברמן הציגו את הגרסה שלהם לחוק האקלים, שהיתה יותר פשרנית ועם סיכויים טובים יותר לזכות ב-60 הקולות הנכספים בסנאט. הפעם, אמרתי לסטודנטים שלי, יש באמת סיכוי טוב שזה יקרה. בכל זאת מדובר בתוצר של פרגמטיות פוליטית של מי שמבין היטב את הכוחות הפועלים בוושינגטון. גם הפעם טעיתי. בשבוע שעבר הודיע מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הנרי ריד, כי החוק לא יועלה להצבעה הקיץ ולמעשה סתם עליו את הגולל. גם הגרסה המרוככת הזו של חוק האקלים מתה עכשיו מיתת נשיקה.

נשבעתי לעצמי שבאפריל 2011 אני לא אעורר ולו בדל של ציפיה אצל הסטודנטים שלי ולא משנה איזה חוק יעמוד על הפרק. אני את הלקח שלי למדתי. אבל מה לעזאזל קרה כאן ואיך גרסה פשרנית מאוד מאוד של חוק האקלים לא הצליחה לזכות ברוב הנחוץ? ולא פחות חשוב מכך – מה הלאה? עוד נסייונות כושלים או שיש דרך אחרת להצליח איכשהו להצמיד תג מחיר לפליטות הללו לפני שהן יגמרו על כולנו?

חיפוש האשמים בכישלון החל עוד לפני שסנטור ריד סיים את הודעתו על מותו בטרם עת של חוק האקלים. הרשימה הינה ארוכה מאד ואין כמעט מי שהצליח להימלט ממנה – הרפובליקאים שאף לא אחד מהם (כולל סנטור גראהם שבשלב מוקדם הסיר את תמיכתו מהחוק שהוא סייע בכתיבתו) תמך בחוק, הדמוקרטים שלא היו מספיק נחושים, הנשיא אובמה שלא השקיע מספיק מאמץ, המסרים שלא היו ברורים מספיק, הציבור האמריקאי שלא מוכן לעשות משהו בנושא האקלים, חברות נפט וגורמים אינטרסנטים נוספים שפעלו להכשלת החוק, המדענים שהסיטו את תשומת לב הציבור עם פרשיות מביכות כדוגמת קליימטגייט, התקשורת המגויסת בידי המתנגדים ועוד ועוד.

בקיצור, כולם אשמים. אפילו מזג האוויר הקר במיוחד בחורף האחרון שגרם לרבים לתהות על מה כל המהומה נכנס לרשימה. אם ננסה לרגע לשים את האמוציות בצד ולהפריד את העיקר מהתפל, מסתמנים להם שלושה גורמים עיקריים שהביאו לחיסולו של החוק:

הכלכלה האמריקאית

המשבר המתמשך בכלכלה האמריקאית ובייחוד אחוז האבטלה הגבוה גרמו לתשומת הלב הציבורית והפוליטית להתרכז בניסיונות לייצב את הכלכלה והביאו לדחיקת נושא ההתחממות הגלובלית לשוליים. הנסיון של ממשל אובמה ליצור זהות בין החוק לבין צמיחה כלכלית וייצור מקומות עבודה על ידי מיקוד המסרים בעבודות ירוקות שהחוק ייצור לא צלח והציבור לא השתכנע שמדובר בחוק שימריץ את הכלכלה ולא יפגע בה.

כשאנשים מודאגים מעתידם הכלכלי ואין להם עבודה או שיש להם, אבל הם חוששים לפרנסתם, נושא האקלים הופך לסוג של מותרות. אני לא חושב שלאנשים כאן לא אכפת או שהם לא חושבים שצריך לעשות משהו בעניין – סקר עכשווי של אוניברסיטת סטנפורד מצא ש-75% מהאמריקאים מאמינים שאנחנו מהווים גורם משמעותי ביצירת שינויי האקלים ורוצים שהממשל יפעל להגבלת פליטת

גזי החממה במגזר העסקי. הבעיה היא בעיקר שבסולם הקדימויות בעיית האקלים נדחקה אצל מרבית האנשים לתחתית הסולם, הרבה אחרי בעיות שנראות להם יותר דחופות כרגע לטיפול.

מי שחשב לרגע שדליפת הנפט במפרץ מקסיקו תעזור להכשיר את הלבבות בכך שתגרום לאנשים להבין את חומרת ומיידיות הבעיה טעה. רוב האנשים שלא גרים באזור לא ממש מושפעים מהטרגדיה הזו ונחשפים לה לכל היותר באמצעות הטלוויזיה. הציבור היה יותר קשוב לטיפול בהתחממות האקלים כשמחירי הנפט עלו וגרמו לעלייה במחירי הדלק וגם אז בעיקר בהקשר של הצורך להקטין את ההתמכרות הלאומית לנפט ולמצוא פתרונות שיאפשרו להמשיך לנסוע בלי לשלם יותר מדי. ככה זה כשמדובר בבעיה שאין לה ביטוי מוחשי מאיים עבור רוב האנשים – זה לא שהבית באמת בלהבות. לפחות לא כרגע, אז למה להלחיץ?

המערכת הפוליטית

עיקר האשמה במערכת הפוליטית נופל על המפלגה הרפובליקנית שהסיכוי להכשיל את הממשל הנוכחי היה יותר חשוב לה מהסכנות הקיומיות שטמונות בהתחממות הגלובלית. סנטור ריד הסביר ביום חמישי האחרון כי "אין לנו ולו סנטור רפובליקני אחד לעבוד איתו".

אפילו סנטורים רפובליקנים שבעבר תמכו בחקיקה שכזו, כמו ג'ון מקיין, שאפילו הציג ב-2003 ביחד עם סנטור ליברמן חוק דומה למדי, סרבו בתוקף לתמוך בחקיקה הנוכחית. שיא האבסורד היה כאשר סנטור גראהם שהיה חתום על החוק ועבד עליו במשך תשעה חודשים עם הסנטורים ליברמן וקרי, הודיע כי הוא מוריד את שמו מהחוק ויתנגד לו. הוא תירץ זאת בכך שהגיע למסקנה שהחוק לא יצליח לעבור בגלל ניסיון לקידום רפורמה בהגירה על ידי הדמוקרטים ובגלל דליפת הנפט במקסיקו שטירפדה את הניסיון להרחיב את קידוחי הנפט הימיים במסגרת החקיקה. 

הנוהג המשונה בסנאט שצריך בו רוב מיוחס של 60 סנאטורים כדי לדלג על משוכת הפיליבאסטר תרם גם הוא למותו של חוק האקלים. ברגע שהדמוקרטים איבדו השנה את המושב במסצ'וסטס ואת היכולת שלהם להשיג 60 קולות מבלי להזדקק לרפובליקנים, כמו שקרה בהצבעה על רפורמת הבריאות לדוגמא, היה ברור שאם אין ולו בעל ברית פוליטי אחד בצד הרפובליקני אין להם סיכוי להעביר את החוק.

אבל צריך גם להיות הוגנים ולומר שלא ברור אם הדמוקרטים היו מצליחים להעביר את החוק גם אם היה נדרש לכך רוב רגיל של 51 סנטורים. חלק מהסנטורים הדמוקרטים שמגיעים ממדינות שכלכלתן מסתמכת על מקורות אנרגיה מזהמים כמו פחם פחדו להצביע בעד חוק שעלול לפגוע בכלכלה של המדינות שלהם וכמובן בעתידם הפוליטי. "הם מאד לא רוצים להניח את צוארם על הגרדום עבור משהו שהם לא מאמינים שבכלל יצליח להתקדם", הסביר פרנק אודונל, מנהל בארגון Clean Air Watch. 

גופים כלכליים אינטרסנטים

פול קרוגמן כתב השבוע בניו יורק טיימס שאם רוצים להבין את האופוזיציה לחוק האקלים צריך לעקוב אחרי הכסף. הוא התכוון כמובן לכל הגופים הכלכליים שמרוויחים היטב מהסטטוס קוו ונלחמו כמו אריות בכדי לחסום כל מאמץ לשנות אותו. תעשיית הנפט היא כמובן הדוגמה הבולטת ביותר. כסף לא היווה כמובן בעיה ומאות מיליוני דולרים נשפכו בכל החזיתות – החל משימון סנטורים וחברי בית הנבחרים עם תרומות לקמפיינים הפוליטים שלהם, דרך מימון קמפיינים עממיים כביכול וכלה בלובינג בגבעת הקפיטול – רק בשנה שעברה הוציאו על כך חברות הנפט והגז 154 מיליון דולר.

זה נכון שהחקיקה זכתה ללא מעט תמיכה במגזר העסקי, כולל מחברות גדולות כמו ג'נרל אלקטריק ואחרות, אבל מבחינת המשקל הציבורי ובעיקר הפוליטי שלהן הן היו משקל נוצה לעומת חברות נפט, גז, פחם ואחרות שהטילו את כל כובד משקלן למערכה על החוק. מבחינתן זה לא היה קרב על החמאה, אלא על הלחם – על המודל העסקי הקיים שלהם שמייצר להן רווחי עתק של מיליארדי דולרים.

כך לדוגמה, אקסון מובייל דיווחה ברבעון הראשון השנה על הכנסות של 90 מיליארד דולר ורווחים של 6.3 מיליארד דולר. כשמדובר בסכומים כאלו, הרי שמימון מחקרים שמכחישים את ההתחממות הגלובלית, תרומות של כמה מיליוני דולרים והשקעה של עשרות מיליוני דולרים בלובינג (27 מיליון בשנת 2009) הם באמת כסף קטן עבור אקסון מובייל.

מחכים למשרד להגנת הסביבה

ומה עכשיו? הדמוקרטים עדיין מנסים להעביר חקיקה כלשהי, אבל זו נראית כמו צל חיוור של חוק האקלים הקודם, ללא יעדים להפחתת גזי חממה, ללא מנגנון של מכסות ומסחר בגזי חממה ואפילו ללא  יעדים להגדלת השימוש באנרגיה שיגיע מאנרגיות חלופיות. זו בודאי אינה חלופה ראויה, אבל כדאי להתעלם לרגע ממנה ולשים לב לניסיון מקביל להכניס לחקיקה לפחות יעדים לשימוש באנרגיה חליפית.

27 סנטורים דמוקרטים שלחו מכתב לסנטור ריד וביקשו ממנו לעשות זאת היות וסטנדרטים חזקים "יספקו ודאות לחברות אנרגיה נקייה שמבקשות להשקיע מיליארדי דולרים בארה"ב לייצור טורבינות רוח, פאנלים סולריים ורכיבים נוספים של מערכות אנרגיה נקייה". הם גם חושבים שניתן לגייס תמיכה רפובליקאית לנושא הספציפי הזה ולהשיג את 60 הקולות הדרושים להעברת החוק. אחרים מטילים את יהבם על המשרד להגנת הסביבה (EPA), שלו יש את היכולת להסדיר את נושא גזי החממה, כולל קביעת מגבלות, בהתאם לחוק האוויר הנקי. המשרד לא צריך את האישור של הסנאט לכך, מה שהופך אותו לכלי חשוב במערכה להצמדת תג מחיר לגזי חממה.

גם מסלול עוקף סנאט יכול להיות אפקטיבי כפי שמגלה דוח שהתפרסם השבוע. על פי הדוח של ה-World Resources Institute, אם רשויות פדרליות והמדינות בארה"ב יפעלו ביחד עם ה-EPA באופן אגרסיבי להגבלת פליטות גזי חממה, ארה"ב יכולה להגיע להפחתה של 14% בפליטות בשנת 2020 (ביחס לשנת הבסיס 2005).

הסיכוי שאחת מהחלופות הללו תתממש ותביא לתזוזה משמעותית בצריכת האנרגיה האמריקאית ובפליטות שהיא מייצרת עדיין לא ברור. אני בינתיים עובר ממצב של אופטימיות זהירה לסקפטיזם זהיר כל עוד נראה שהפוליטיקאים בוושינגטון דואגים יותר לישבן שלהם מאשר לעתיד של הנכדים והנינים שלהם.

לכתבה באתר nrg

Comments