בקרב על תואר אביר איכות הסביבה יש רק מנצח אחד: הנשיא הדמוקרטי

מאת אסף צחור, 27/9/2012

כמו בכל קרב איגרוף איכותי, גם בהתמודדות הזו אנו מגיעים אל הסיבובים האחרונים, אחרי הרבה זיעה וחבטות הגונות, אבל בלי נוק-אאוט. בסיכום הביניים: החבטות הונחתו מעל ומתחת לחגורה, התוצאה צמודה, ולהוציא כמה מהלומות עצמיות של המתמודד מהפינה הימנית, מיט "המחסל" רומני (כינוי שדבק בו מימיו בחברת "ביין קפיטל"), התואר הנכסף עודנו בהישג היד של מי מהמתמודדים. רומני נגד אובמה, פילים (סמל המפלגה הרפובליקנית) נגד חמורים (סמל הדמוקרטים); זה גם זה עיקש, זה גם זה נחוש, אבל רק אחד מהשניים טוב לפלנטה.

לאחרונה דנו כאן בהרחבה בתכנית רומני-ריאן למשק האנרגיה האמריקאי ("פרס הגלובוס השחור הולך למיט רומני"). ואולם, על מנת להשוות בין השניים, כדי להכריע מי ניצח בסיבוב בנושא הסביבה, מי הוא אדון הקיימות, עלינו לערוך חשבון מקיף יותר עם מדיניות האנרגיה של אובמה-ביידן.

◄חברות הנפט תומכות ברומני
◄מגייס אנרגיה: אובמה מנסה להיות ירוק
◄אובמה עולה להתקפה: משיק תשדיר "ירוק"

לשם ההשוואה נתחיל במשל ובדימוי. בשנת 1966, כתב הכלכלן והפילוסוף קנת' בולדינג את מאמרו "כלכלת ספינת החלל כדור הארץ המתקרבת" (עוד על המאמר באקו-ויקי). במסגרת המאמר בולדינג מתח ביקורת נוקבת על הגישה הכלכלית הניאו-קלאסית של ארצות הברית.

הכלכלה הניאו-קלאסית, לפי בולדינג, היא כלכלת בוקרים (קאובוי'ז) המכוננת על אידיאליזציה של חיי הבוקר האמריקאי: אורח חיים אינדיבידואליסטי של צמיחה כלכלית משוללת גבולות או מגבלות; חיים לא אקולוגיים (ולא מדעיים) בעליל, המקדשים ומאדירים מיצוי מירבי של אוצרות טבע ובלבד שהייצור והצרכנות יתרחבו וילכו. חיי הקאובוי העושק את סביבתו הפכו כך לאבטיפוס של חיי שגשוג. "האמת האקולוגית", חורץ בולדינג, "הושארה מאחור, מופשטת".  

בולדינג מציג במאמר את רעיון ספינת החלל כדור הארץ. הדימוי של בולדינג קורא תיגר על הנחות היסוד הכלכליות ומבקש מקברניטי הספינה לאמץ אלטרנטיבה. עליהם (הקברניטים) לנהוג בכדור הארץ כבספינת חלל; מערכת מורכבת בעלת משאבים מוגבלים, אינספור איזונים עדינים, הצפה במרחב של חוסר ודאות. ספינת חלל שלא סובלת, לאורך זמן, לחץ רציף ובלתי-מתפשר על משאביהּ ומערכותיהּ. 

 
בראי הזמן, הפך המשל של בולדינג לאבן-פינה במחשבה הכלכלית האקולוגית. בהקשר העכשווי, של הבחירות לנשיאות ארה"ב 2012, הנמשל ברור, ומצער: רומני, שייתכן ועוד יזכה במירוץ לבית הלבן, הוא קאובוי בעולם של ספינות חלל. המדיניות שלו – תכנית רומני-ריאן – לא רק שהיא בלתי אחראית, היא ארכאית. בולדינג, אגב, היה רפולביקני אדוק כל חייו אבל המדיניות השמרנית של המפלגה הרפובליקנית (רייגניזם – תאצ'ריזם) הובילה אותו לקרוע את כרטיס המפלגה שלו לגזרים. הוא התפכח.

הנשיא אובמה כבר מפוכח; לכל הפחות בנושאי הגנת הסביבה והקיימות. על כל התקפה של רומני אובמה משיב בהגנה. כל האשמה של רומני מיתמסמסת ומיטשטשת. רומני אמר על אובמה שהוא גורר רגליים במתן היתרי קידוח חדשים לחברות נפט מקומיות.
  
למעשה, תחת ממשל אובמה חזרה הפקת הנפט המקומי לרמתה הגבוהה ביותר מאז 1994. ברשת CNN מדגישים שכאשר רומני אומר "שהנשיא אובמה מבקש להפסיק את הפקת הנפט, הגז והפחם ולהחליפם באנרגיה חלופית", הוא טועה.

רומני הוסיף לטעון שהממשל הדמוקרטי כשל כישלון מרהיב בהשקעות באנרגיה חלופית. כדוגמה, הוא מביא את סולינדרה (Solyndra): חברת אנרגיה סולארית שזכתה בהשקעה של כחצי מיליארד דולר ופשטה את הרגל. בפועל, ניהול הסיכונים של ההשקעות הציבוריות בפרויקטי אנרגיה מתחדשת היה מדויק. סך הכשלונות, כולל סולינדרה, היה פחות מהצפוי.

סטיבן מופסן, מהוושינגטון פוסט, מוסיף ומציין כי "יתכן שהדבר החשוב ביותר שממשל אובמה השיג היה העלאת תקני היעילות האנרגטית עבור רכבים פרטיים ומשאיות. אחרי ככלות הכל, יותר ממחצית תצרוכת הנפט האמריקאית מיועדת לתחבורה. כאחת מכל עשר חביות נפט שהופקו ב-2011, בכל העולם, הגיעה למכוניות או למשאיות אמריקאיות".

ניתוח תוכן קפדני מאשש את החששות. בהאפינגטון פוסט, עיתון מקוון, נדרשו למספר האיזכורים של מילות מפתח (כגון אנרגיה, אקלים, פחם, נפט) וקבעו: השטן נמצא בפרטים הקטנים, בכל שורה ובכל מילה. יש במספר הפעמים שמופיעה כל מילה משום הצהרת כוונות. "הדרך לעצמאות אנרגטית בתכנית רומני-ריאן", סיכמו בעיתון, "עוברת בנפט וגז, לא באנרגיות מתחדשות. המילה אקלים נעדרת לחלוטין".

והיעדרה של המילה "אקלים", כמו גם "גז חממה" (רק פעם אחת אצל רומני, לעומת 9 פעמים אצל אובמה) היא לא הפער המילולי היחיד בין שתי התכניות. אצל רומני-ריאן הנפט הוא מלך, הגז הפריץ. אצל אובמה-ביידן המילים אנרגיה נקייה (קצת יותר מ-100 אזכורים) והתייעלות אנרגטית (כ-80 אזכורים) מככבות בצד גז ונפט.

כאשר המילה סביבה כבר מופיעה בתכנית רומני-ריאן, היא רק שנייה לצרכי משק האנרגיה. כשרומני מדבר על סביבה הוא מבקש לערוך רפורמה כדבעי בתקנות איכות הסביבה, על מנת לאפשר הפקה מהירה יותר של נפט וגז. אובמה, לעומתו, מתמקד בפיתוח, עדכון ושכלול תקנות סביבתיות להפקת גז ולשם קידום פרויקטי אנרגיה מתחדשת על קרקעות ציבוריות.

ואולי הפער החשוב ביותר – התודעתי – הוא שבעוד היעד הסופי והמוחלט של רומני הוא "עצמאות אנרגטית", תכנית אובמה-ביידן לא עוסקת בנושא כלל. עצמאות אנרגטית היא פיקציה, לדידם. בוקי סריקי. דברי הבל. ברור: כלכלת האנרגיה לא רק שהיא תלויה בייבוא דלקים פוסיליים מחו"ל או במימון זר, היא תלויה גם תלויה בגרמי שמיים, באטמוספירה, במחזור המים או במחזור הפחמן בטבע.

גם לזיהום שלה (דו-תחמוצת הפחמן או פסולת רדיואקטיבית) אין גבולות. אין כזה דבר עצמאות אנרגטית אבסולוטית. תחת זאת, ממשל אובמה מדבר על "ביטחון אנרגיה". מטרת תכנית אובמה-ביידן היא בהתאם: "להבטיח את עתיד האנרגיה של אמריקה... על ידי צמצום תלות, שימוש בדלקים חלופיים ויעילות אנרגטית".

לחמורים ולפילים, אם כך, שיטות שונות ויעדים שונים. רומני חד מימדי, פטריוט, שוביניסט (במובן המקורי, הלאומני, של המונח). אובמה רב-גוני, תוכניתו רבת פנים, והוא שואף לביטחון אנרגיה ולא לעצמאות אנרגיה. יתרה מזאת: אם השליחות של רומני אמריקאית במקרה הטוב (במקרה הרע היא של חצי האומה ושל חברות הנפט), אז השליחות של אובמה אוניברסלית. הומאניטרית. אובמה הוא נציב הדורות הבאים.

ארצות הברית היא מגדלור של ליברליזם ושגשוג בקרב הקהילה הבינלאומית. היא סמל. אובמה – סמל בעצמו (של שינוי, של שיוויון הזדמנויות, של אמריקה החדשה) – מבין זאת היטב. בקמפיין 2008 הוא הרבה להשתמש במילה מגדלור. מדיניות האנרגיה של ארה"ב איננה שונה, גם היא סימבולית. לא הבית הלבן ולא דייריו יכולים לדרוש אחריות סביבתית מהמדינות הסוררות של העולם מבלי לקיים, ולתרגל, ריסון עצמי בבית. אובמה מבין כי נאה דורש נאה מקיים. תכניתו תעיד על כך.

התחלנו עם בולדינג ונסיים עם בולדינג, שאמר: "הצורך במנהיגות הוא הגדול ביותר בעיתות של חשיכה. אלו תקופות שבהן המערכת משתנה במהירות רבה... שבהן התכתיבים הישנים יכולים להוביל רק לאסון, ולכן יש צורך במנהיגות אמינה כדי לקרב את האנשים למוזרויות של העולם החדש שמתפתח לנגד עיניהם".

זה עולמנו; משתנה תדיר, שרוי במצוקה, צמא למנהיגות מהימנה. וזהו החמור האמיץ והדמוקרטי - לא הפיל הרפובליקני, זהו הנשיא אובמה ולא המועמד רומני, שמסוגל להעפיל למדרגת המנהיגות האוניברסאלית הזו, ובמידת מה, להציל אותנו מעצמנו. נחזיק לו אצבעות.

לכתבה באתר nrg

---

כתבות קשורות:
פרס הגלובוס השחור הולך למיט רומני
חברות הנפט תומכות ברומני
ההתחממות הגלובלית אמיתית? הרפובליקנים לא בטוחים