את "שומרי הסף" ראיתי לראשונה בפסטיבל ירושלים האחרון ונדהמתי ממנו. הסרט יצא משם בידיים ריקות. אבל בחמישה החודשים שחלפו מאז הפך "שומרי הסף" לאחד הסרטים המדוברים באמריקה, ונדד בהצלחה רבה בין פסטיבל לפסטיבל, נקנה להפצה שם על ידי חברת סוני, וזכה לביקורות מעולות. הסרט כיכב בלא מעט רשימות "הסרטים הטובים של 2012” של מבקרים אמריקאים. ובצדק רב: יש בסרט הזה משהו עוצר נשימה. מרגע שהוא מתחיל, הסרט הזה מאיץ את הדופק ומתחיל בהדרגה לחנוק את הגרון. טבעת החנק מתהדקת. כשמדברים – ועוד ידברו על "שומרי הסף" רבות על מה שנאמר בו, על הסאונד-בייטס והסיפורים הנפיצים שבו – יבחנו אותו מנקודת מבט פוליטית ומוסרית, ואולי יהיו כאלה בישראל – ואני מצפה לכך – שאף יתקפו אותו (זה מאותם סרטים שימנים יזעקו שהוא שמאלני מדי ושמאלנים יזעקו שהוא ימני מדי). אבל אני רוצה להתחיל מכיוון אחר, לכאורה לא מהתוכן, לא מהכותרות והסקופים שהסרט חושף, אלא מהאיך.

דרור מורה, בעברו צלם קולנוע משובח (“האח של דריקס", “בית"ר פרובנס", “ככר החלומות") כינס לראיונות ששה מראשי השב"כ האחרונים ששירתו בתפקיד, לשיחות חושפניות למדי על שנותיהם בשירות (הם תמיד קוראים לשב"כ "השירות"), ועל חשבונות הנפש שלהם בדיעבד על פעולותיהם – הצלחותיהם וכשלונותיהם. גילוי הלב של ראשי השב"כ מפתיע – הם לא מדלגים גם על רגעי המשבר של השב"כ, קו 300 ורצח רבין – והאמון שהם נותנים במורה מעורר השתאות. במהלך הסרט אנחנו נחשפים לשיטות העבודה, גם השנויות במחלוקת, של השב"כ: איסוף מודיעין גלוי וסמוי, גיוס מלשינים וסוכנים כפולים, שיטות חקירה, חיסולים. המקום המוסרי שבו איש שב"כ נמצא בו היה גורם לאזרח הסביר שבץ מוחי (או שבץ מצפוני) מיידי.

אבל לפני הכל, ההישג הגדול באמת של "שומרי הסף" הוא קולנועי. מורה יצר כאן, באמצעים משוכללים, כמותם לא ראיתי מעולם בסרט ישראלי עלילתי, לא כל שכן סרט תיעודי, פשוט סרט מתח משובח. סרט שעובר תקופה תקופה, מציג את האתגרים, המבצעים, ואת הדילמות. האופן שבו מורה עושה את זה פשוט מופתי. ראשי השב"כ מצולמים באופן חד, קליני, הם כמעט נראים בעצמם תחת חקירת שב"כ. וכשהם מספרים סיפורים, מורה חותך אל צילומי ארכיון, אבל אז מוסיף טוויסט מופלא: הוא מייצר – בעזרת חברת אפקטים דיגיטלית צרפתית וחברת פוסט-פרודקשן ישראלית – שחזורים דיגיטליים על בסיס צילומי ארכיון. כבר השוט הראשון, של תיעוד סיכול ממוקד המצולם מהאוויר, נפתח בשוט ממוחשב שמעבה את חומר הגלם והופך אותו משוט ארכיון לשוט קולנוע, כמו סרט ריגול. הסצינה היפה ביותר בסרט, והחכמה ביותר, והנוקבת ביותר, היא זו בה מסופר על אירועי קו 300, כשסוכני השב"כ הרגו שני מחבלים שנתפסו חיים. אירוע, שכמו הרבה אירועי השב"כ, לא היה נודע לעולם אילולא היה שם צלם העיתון "חדשות" אלכס ליבק ותיעד את האירוע (פרסום התמונות האלה, ללא אישור, הביא לכך שהצנזורה סגרה את “חדשות” לכמה ימים, אבל גם הוביל להקמת ועדת חקירה שהובילה להתפטרות ראש השב”כ, אברהם שלום). למרות ששמו של ליבק לא מוזכר בסרט הסצינה הזאת מוצגת כאילו מנקודת מבטו, ואנו הצופים מדלגים איתו מזווית צילום אחת לשניה, ולמעשה בין צילום אחד שלו לצילום אחר. זה אחד הרגעים הנפלאים של שימוש באפקטים ממוחשבים בשילוב עם קטעי ארכיון אמיתיים ליצירת קונפליקט דרמתי עצום: אנשי הצללים שתפקידם להסתיר מול העיתונות שתפקידה לחשוף. ואגב כך השאלה: מה מותר ומה אסור לראש השב"כ לעשות.

סיפור קו 300 הוא אחד השיאים של "שומרי הסף" ואברהם שלום, המרואיין הכי מעניין בשישייה, הוא דמות מרתקת מאין כמוה, והוא למעשה אחד הצירים הבולטים בסרט. הוא מתואר על ידי עמיתיו כאיש קשוח מאוד, אבל על המסך מולנו אנו רואים קשיש חביב ונינוח, עם קול רך ומבט מחויך, פרופ' הרסגור של הביטחון הישראלי, ובעל נקודת השקפה מאוד מורכבת על תפקידו ועל מה שקורה במדינה. זהו איש של סתירות קיצוניות, מצד אחד בעל מחויבות פנאטית לשב"כ ולתפקידיו, שאינם תמיד הומאניים, ומצד שני בעל דעות נוקבות מאוד על הפוליטיקאים בארץ, ועל התפקידים שהטילו על השב"כ לבצע. נוכחותו של שלום ב"שומרי הסף" הוא אחד ההישגים כבירים של הסרט הזה, והמקום שבו הסרט מקבל עומק מרשים מאוד והולך בכל רגע לכיוונים לא צפויים.

במשך 97 דקות הדוקות עד כדי ואקום צועד "שומרי הסף" מ-1967 ועד ימינו ומספר סיפור דחוס ומחניק של חבית אבק שריפה עם פתיל בוער, בשעה שעוד ועוד אבק שריפה נערם לתוכה. הבניה הדרמתית והתסריטאית של הסרט מופתית. דבר מוביל לדבר. הניצחון של צה"ל בששת הימים, הוביל לכניסת השב"כ לשטחים. בשנות השבעים, עליית ההתנחלויות, הטבח בבית הדסה, המחתרת היהודית, כניסת צה"ל ללבנון והפיכת השב"כ (ולא המוסד) לאחראי המודיעין בלבנון, קו 300, האינתיפאדה הראשונה, הסכם אוסלו, עליית החמאס, גל הטרור של שנות התשעים והאוטובוסים המתפוצצים, פרשת לחץ פיזי מתון והטלטולים, רצח רבין, האינתיפאדה השנייה, חיסול יחיא עייש, ההתנתקות מעזה. והעתיד. כרמי גילון, ראש השב"כ בימי רצח רבין, נותן כותרת אחת: “אני מאמין שיהיה עוד רצח פוליטי בישראל, סביב פינוי יהודה ושומרון". אברהם שלום נותן כותרת שניה: “ראשי ממשלת ישראל מעולם לא התייחסו באמת לפלסטינאים". מורה, ושותפיו לתחקיר, הכתיבה והעריכה, מראים איך הכל כדור שלג מתגלגל אחד, איך אירוע מוליך לאירוע. שריפה קטנה שכובתה פורצת כשריפה גדולה במקום אחר. והמסקנות איתם יוצאים האנשים הקשוחים האלה מהשירות: הנוכחות של צה"ל ביהודה ושומרון היא קטסטרופלית. הם לא מדברים על למי זה שייך, מי צודק, של מי הארץ – זה לא דיון פוליטי, אלא פרגמטי: העסק יתפוצץ. ו"שומרי הסף" הוא תקתוק השעון בפול ווליום.