במקום לדבר על החזרת משאבי הטבע לציבור ולהילחם בהפרטת הטבע, טרכטנברג מעודד הפרטה נוספת של התחבורה הציבורית

בשבוע שעבר, דיברתי במאהל רחובות על הקשר בין כלכלה, חברה וסביבה. במרכז דבריי עמד ה-"גרין ניו דיל" - עסקה כלכלית חדשה בין העם לממשלה, המעודדת מעבר לכלכלה ירוקה. דהיינו: כלכלה במרכזה עומד שגשוג ארוך טווח – חברתית ושוויונית.

אלי, פעיל מהמאהל הרחובותי, קצף עליי בסוף הדברים: "איפה הייתם עד עכשיו? למה קולכם, הקול הסביבתי, לא נשמע? ומה אתם עומדים לעשות מעכשיו והלאה כדי שהוא כן ישמע? אני פעיל במחאה הזו שלושה חודשים וחצי ואף פעם לא שמעתי עליכם או על התכנית המצוינת שהצגת".

אכן, מסיבות שונות -  סוג מצוקות העם הנוכחיות, השיח הציבורי, מיתוג הסביבה כנישה - כמעט ולא שמעתם את הקול הסביבתי במחאה הזו. זה הולך להשתנות, פשוט כי אין סולידריות חברתית ארוכת-טווח שאיננה גם בין-דורית, מקיימת, סביבתית.

מלבד למספר המלצות מינוריות בתחום התחבורה הציבורית, התעלמה ועדת טרכטנברג באלגנטיות מהסביבה ומהמרחב הציבורי בדרישות שהוגשו לה. זאת, למרות המלצות לא מעטות שהוגשו לה על-ידי ארגוני סביבה ותחבורה.

חברי הוועדה נמנעו לשמוע על צדק חברתי בתחומים בהם הגזל עדיין לא הגיע למודעותו של הישראלי המצוי. הדרכים בהן בעלי הון מדירים אותו ממרחבים ציבוריים, הדרך בה המדינה מעדיפה לסכן את בריאות הציבור בגלל אינטרסים זרים ותכנון לטווח קצר בלבד. חברי הוועדה נמנעו לשמוע על הדרך בה המדינה מודדת את רווחתו וצמיחתו הכלכלית של היחיד מבלי להתחשב בשום פרמטר סביבתי או חברתי הקשור באופן הדוק לרווחתו ולאושרו של האדם – מעשי התנדבות, כמות השטחים הפתוחים ליד ביתו, רמת הפשיעה במקום מגוריו, הזמן אותו הוא מבלה בפקקים מדי יום ועוד ועוד.

מה היה קורה לו טרכטנברג ו-ועדתו המכובדת היו מרכיבים משקפיים "ירוקות" בעת דיוניהם? ראשית, היינו שומעים על מערכת תחבורה ציבורית שנועדה להסיע ממקום למקום אנשים, לא מכוניות. עד שלא ניצור מערכת הסעת המונים מתוזמנת היטב - זולה, יעילה, מספקת נגישות למידע ומעל הכל  מקבלת עדיפות בדרכים נשאר תקועים בפקק, האמיתי והחברתי - לא נקרב את הפריפריה למרכז כפי שהיינו רוצים (קרוב למחצית ממשקי הבית בפריפריה לא מחזיקים רכב).

עד אז, ננשום אוויר מזוהם, נמות בתאונות דרכים, נאבד שטחים פתוחים שלנו ושל ילדינו ובעיקר - נאבד זמן אישי יקר, יקר מכדי לבזבז אותו בפקקים. רק מערכת תחבורה ציבורית ותחבורה אלטרנטיבית (אופניים והליכה ברגל) מתוכננת היטב ומתוקצבת היטב תגרום לנו להשאיר את הרכב שלנו בבית. הפרטה נוספת (או "מיקור חוץ"), כפי שהמליצה ועדת טרכטנברג, לא תעזור באמת להחיות את התחבורה הציבורית.

ועדת טרכטנברג מרבה לנפנף ב"מיקור החוץ" (הפרטה במופעה המכובס) כפתרון לתחלואי המגזר הציבורי. תחומים מסוימים אסור שיצאו ל"מיקור חוץ": חינוך, בריאות, רווחה, דיור ותחבורה. אוסיף על כך גם את נחלת הכלל. במדינה מתוקנת הייתה נחלת הכלל שייכת לכלל ומנוהלת לטובתו. כך לא היה עולה על הדעת להעביר חוק המפריט את רשות הטבע והגנים הלאומיים, כפי שקורה כיום. לא יעלה על הדעת שמדינה תוותר מרצונה החופשי על אוצרותיה הטבעיים, הרוחניים והמורשתיים ותהפוך אותם לדברים סחירים.

במדינה מתוקנת היו ממליצים לגנוז את הרפורמה להפרטת הקרקעות ולבטל את חוק הווד"לים - שני המהלכים האלו פושעים בחובת מנהל מקרקעי ישראל לנהל ולשמור על קרקעות המדינה לטובת הציבור ולטובת הדורות הבאים. קשה לשמור על טובת הציבור אם שומרים על טובת ה"שורה התחתונה".

במדינה מתוקנת היה ברור מאליו כי חלוקת הרווחים שהטבע מעניק לאזרחי המדינה: מינרלים, גז טבעי ומחצבים, צריכה להתחלק באופן שוויוני בין כלל האזרחים, במקביל לשמירה בצד של חלק מהרווחים לטובת הדורות הבאים.

במדינה מתוקנת היינו קוראים על ביטול כלל הוועדות העוקפות את חוק התכנון והבנייה, אשר נועדו לעוור את עיני הציבור מלראות את הגזל ולשמן את דרכם של אנשי ההון להמשיך לגזור קופון על חשבוננו.

אם היו שמים על עצמם חברי ועדת טרכטנברג משקפיים ירוקות, היו עשויים להבין את ההבדל המהותי בין כלכלת צמיחה לבין כלכלה מקיימת. בין השורות הללו כתוב בבירור: תכנון ארוך טווח, שוויון, סולידריות חברתית וסביבתית ואי-ניצול - של משאבי טבע ושל עובדים כאחד.

לכתבה באתר nrg