העולם איבד את הראש

נשלח 24 בפבר׳ 2011, 2:03 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 24 בפבר׳ 2011, 2:14 ]
היעדר מנהיגות גלובלית הוא הסכנה החמורה ביותר לשלום העולם, ועלול להוביל לקריסה פיננסית, אקולוגית וגרעינית. איאן ברמר, מומחה בינלאומי מוביל לסיכונים פוליטיים, מצייר בראיון למוסף "כלכליסט" תמונה עגומה של תקופה שבה מי שהנהיגו את העולם אינם יכולים עוד לעשות זאת, ומי שיכלו להחליף אותם אינם מעוניינים בכך. ברוכים הבאים לעידן הג'י־אפס (G-0)
אורי פסובסקי 24.02.11, 10:05

אני מאמין שאנחנו יכולים לפעול באופן נועז והחלטי כשאנחנו ניצבים בפני סכנה משותפת. זו הסיבה לכך שהגעתי לכאן היום. לא כדי לדבר, אלא כדי לפעול". אלו מילים של אדם נחוש שמנסה לרתום אחרים לחזון שלו. הבעיה בנאום רב הלהט שממנו לקוח הציטוט היא שהוא לא הוביל לשום מקום.

 

את הדברים האלה נשא נשיא ארצות הברית ברק אובמה בפסגת קופנהגן ב־2009, שהיתה אמורה להיות אבן דרך בהתמודדות האנושות עם ההתחממות הגלובלית. ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון הגדיר אותה אז "הפסגה החשובה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה", אבל היא הסתיימה ללא כל החלטה והוגדרה בדיעבד כאסון מוחלט.


הפרוטוקולים שלה, שנחשפו ב"דר שפיגל" לפני חודשים אחדים, ציירו את מנהיגי העולם כמי שמאופיינים בהיעדר חזון, היעדר יכולת וציניות מוחלטת. כך נראה הכינוס החשוב: המנהיגים האירופים הפצירו במשתתפים להתחייב למספרים. הנציג הסיני סירב לכל ויתור. נשיא צרפת ניקולא סרקוזי איבד את עשתונותיו והאשים את הסיני בצביעות. זה, בתגובה, הרצה לו על אחריות היסטורית. המשלחת ההודית התכחשה בערב להבטחות שפיזרה בבוקר, ואובמה איבד עניין והודיע למשתתפים שבעצם לא חייבים להסכים על יעדים קונקרטיים, ושהוא חוזר לוושינגטון.

 

צילום: אי פי אי
נהר מזוהם באינדונזיה צילום: אי פי אי

 

כשקוראים את הפרוטוקולים האלה קשה שלא לתהות מי בעצם מנהל את העניינים במאה ה־21, ומתגנב חשש שהתשובה היא אף אחד. זאת גם התשובה של איאן ברמר, מומחה עולמי לסיכונים פוליטיים, שבחודשים האחרונים מתריע מעל כל במה אפשרית: אין כיום מנהיגות עולמית, ולא עושה רושם שאחת כזו תקום בקרוב, מה שמוביל אותנו לתקופה מתמשכת של מתחים בינלאומיים גוברים. "אנחנו חיים בתקופה שבה המדינות שמסוגלות להנהיג את העולם - ארצות הברית, מדינות אירופה, יפן - טרודות בענייניהן הפנימיים, ואילו המדינות שמצבן הכלכלי טוב, כמו סין, רוסיה וברזיל, אינן מעוניינות לקחת על עצמן את תפקיד המנהיגות העולמית", הוא אומר כעת בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "נוצר כאן סדר עולמי חדש - אנחנו עוברים לעולם ללא מנהיגות".

 

אחרי הפאניקה נשאר הוואקום

 

בדיוק לפני שבוע הכתיר "האקונומיסט" את ברמר כגורו עולה בתחום הלוהט של ניתוח סיכונים גלובליים. ברמר, מהמומחים המובילים בעולם בענף ודמות מפתח באליטה הגלובלית, עומד בראש חברת הייעוץ האמריקאית Eurasia. בשנה שעברה פרסם את רב־המכר המרעיש "סופו של השוק החופשי: מי ינצח במלחמה בין המדינות לתאגידים?", שבו טען כי הגלובליזציה כפי שהכרנו אותה מתה. מאז שקד על גיבוש הניתוח העדכני שלו למציאות הגלובלית, והציב את סכנת היעדר המנהיגות בראש רשימת הסיכונים העולמיים ב־2011. ברמר העניק לסכנה הזו את השם ג'י־0, על משקל הג'י־20 - פורום המדינות שנוצר עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי, ושאמור היה להביל את המדיניות הכלכלית העולמית. וברמר הוא זה שהביא את הג'י־0 לפני פחות מחודש לפסגת הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, העכיר את האווירה האופטימית־מנותקת שאחזה בעמיתיו המדינאים והכלכלנים ונעץ עוד סיכה בבועת האליטה הגלובלית. והוא עושה זאת בדרך מעודנת אבל חדה למדי.

 

"זה נהדר שיש לנו את הג'י־20", אומר כעת ברמר, "אבל זה לא אומר שהוא מתפקד. אלה מדינות שאינן מסכימות ביניהן בנושאים מהותיים כמו סביבה, ביטחון, כלכלה, שערי מטבע. מה שקרה הוא שבמשבר הפיננסי היתה פאניקה, והמדינות המתפתחות שצורפו לפורום החדש היו מוכנות לקבל את התכתיבים של המדינות הדמוקרטיות המתועשות. אבל ברגע שהפאניקה נרגעה, כל מדינה התחילה למשוך לכיוון שלה. קח למשל את פסגת האקלים בקופנהגן ב־2009. הציפיות מהפסגה היו גבוהות, אבל המציאות שהתגלתה שם היא שאין שום תיאום מהותי בין המדינות ואין שום שיתוף פעולה. דוגמה עכשווית אחרת היא שערי המטבע: האמריקאים קונים את איגרות החוב של עצמם (וכך מחלישים את הדולר), הסינים לא עושים כלום כדי לייסף את המטבע שלהם למרות הלחץ הבינלאומי, והברזילאים מדברים על מלחמת מטבעות. סבב השיחות בדוחא ב־2008 על הסכמי סחר חדשים גווע, ואף אחד לא עומד להחיות אותו. בכל הנושאים האלה יש היעדר מנהיגות".

 

צילום: אי פי אי
פקיסטן. מתמודדת עם משברים פוליטיים, כלכליים וחברתיים צילום: אי פי אי

 

בעולם המתנהל על מי מנוחות אולי זו לא היתה בעיה. אבל במצב הנוכחי - של אקלים משתולל, מחסור במזון, אי־שוויון גובר, מתחים צבאיים ואיומי טרור - הצורך במנהיגות שיש לה חזון ושמסוגלת לפעול הוא אקוטי. בלעדיה, נמשיך להידרדר במדרון החלקלק והמסוכן בדרך למשברים הצבאיים, אקולוגיים ופיננסיים הבאים. "האתגר הבולט הוא שינוי האקלים. ברור שאנחנו לא יכולים לתאם מאמץ משותף להורדת רמות פליטת הפחמן. המאבק הזה נכשל, ואנחנו כעולם נעים עכשיו מבלימת שינוי האקלים להסתגלות למצב. אתגר אחר הוא שימור הסחר החופשי. ואם גם יהיה מעבר מהדולר בתור עתודת המטבע העיקרית בעולם אל סל מטבעות - נצטרך הסכם שיסדיר את זה. אבל הדבר לא נעשה, כי אין שום יכולת להוביל את התהליך הזה. וישנה כמובן סוגיית הנשק הגרעיני, ופה לישראל יש אינטרס ברור. במציאות של חוסר תיאום בינלאומי יותר מדינות ייהפכו לגרעיניות".

 

רגע לפני שממשיכים להסתכל קדימה, אל עתיד של חוסר יציבות גוברת, ברמר עוצר להסתכל אחורה. אנחנו נמצאים, לטענתו, בעיצומו של שינוי היסטורי של מאזן הכוחות העולמי ותהליכי הגלובליזציה, שינוי שיש לקוות שיתקן את העיוות הגלובלי הנוכחי, שבו סין יושבת על הרי דולרים והמערב יושב על הרי חובות. אלא שגם לברמר לא ברור איך יקרה התיקון הזה, שכן המנהיגים אינם מסוגלים להכיר במצב לאשורו, לקחת אחריות על היווצרותו ולהבין שכן, מאזן חדש הכרחי ובלתי נמנע. כי הרי את המחיר של מאזן חדש ישלמו מלכי המאזן הישן.

 

"היה לנו תהליך גלובליזציה שנמשך 40 שנה. יכול להשתמע מכך שכלכלות העולם התקרבו זו לזו, אבל זה לא מדויק", מסביר ברמר. "זו היתה גלובליזציה שבה הכללים הוגדרו בידי המערב. תאגידים מהמערב פנו למדינות מתפתחות וקירבו אותן למערב - קירבו את הסחורות, את כוח העבודה ואת השווקים. זה הועיל להרבה אנשים, אבל הרווחים של התאגידים נשארו במערב. והגלובליזציה הזאת הסתיימה. עכשיו יש מדינות מתפתחות שרוצות להגדיר את הכללים בעצמן, רוצות משקל בכלכלה העולמית ורוצות שהרווחים יישארו אצלן. זה ייצור מתחים. אף אחד מהאורחים בדאבוס לא תמך בגלובליזציה החדשה. הם רוצים גלובליזציה ישנה, תודה רבה, וכשהם מדברים על 'מגרש משחקים מאוזן' לזה הם מתכוונים. אבל אנחנו ניצבים בפני מאזן חדש, ויש מי שזה יכאב לו יותר. הכלכלה נהפכת למשחק סכום אפס, ובטווח הקצר המצב הוא שאם צד אחד מרוויח צד שני מפסיד".

 

צילום: איי אף פי
מקסיקו. המאבק בקרטלי הסמים ימשיך לשאוב את רוב משאבי הממשלה צילום: איי אף פי

 

המכות שבדרך לשיקום אירופה

 

ובכל זאת, יש זירה אחת שבה כן מתנהל דיון אמיתי על שינוי המאזן - אירופה. "בדאבוס שררה אופטימיות מפתיעה בקשר לאירופה. הצרפתים והגרמנים לא עומדים לתת לגוש היורו להתמוטט, והם הציגו שם חזית אחידה", הוא אומר. "ברור שזה תהליך ארוך, שתלוי גם בפוליטיקה הפנימית בגוש, תהליך שיהיה כרוך בהרבה כאב, במיוחד בספרד ובכלכלות הקטנות בדרום, ושידרוש החלטות קשות, במיוחד של גרמניה. זה יהיה תהליך מבולגן, עם בנייה מחדש של החוב וניסיון של הגרמנים לגרום לדרום לשלם כמה שיותר. כל זה יתרחש לעיני השווקים, והשווקים לא יאהבו את זה. וזה אומר שנראה ספקולנטים שינסו להרוויח משורטים של מדינות הדרום וילחצו על שערי הריבית שם. אי אפשר פשוט להגיע להסדר בדלתיים סגורות, צריך להכין את הנקניקייה לעיני כולם, וזה אומר שיהיו עוד תקופות משבר ופאניקה. זה עומד להיות תהליך מכוער, ובכל זאת אני חושב שבטווח הארוך התוצאה תהיה אירופה מתואמת יותר ומנוהלת טוב יותר, כך שההלם הנוכחי הוא הכרחי".

 

לפאניקה הנוגעת לאירופה יש בולם זעזועים מרכזי אחד: סין, שלפי ההערכות התחייבה לקנות כ־8 מיליארד יורו מספרד ופורטוגל. "עד כה הסינים קנו בערך 1% מהחוב הספרדי", אומר ברמר, "וזה גרם להתלהבות ולהערכות שסין מנסה לייצב את היורו כמטבע חלופי לדולר. זה אולי נכון בטווח הארוך, אבל זו לא כל התמונה. הסינים עסוקים בשאלה איך לנצל את עתודות המטבע שלהם כדי להשיג מגוון מטרות. אחת המטרות היא סיום אמברגו הנשק האירופי על סין, והם הבהירו לבכירי ממשל אירופים שהם מצפים לזה כתנאי לסיוע ארוך טווח. הספרדים הביעו עניין, אבל זו החלטה כלל־אירופית. ועד שיפגינו כלפיהם קצת אהבה בעניין הזה, לא הייתי מצפה ליותר מדי מהסינים. חוץ מזה, צריך לזכור שהסינים זהירים מאוד כשהם נכנסים לשווקים חדשים, ובאירופה הם יתקדמו באופן מדורג מאוד. כך שאני לא צופה מפנה דרמטי בקשר בין סין לאירופה. בסופו של דבר מי שיצטרך לפתור את הבעיות של אירופה היא אירופה".

 

מצרים לא תגרור אפקט דומינו

 

צילום: Kit Kittle
איאן ברמר. "רק מתאר את המצב" צילום: Kit Kittle

כשברמר ועמיתיו התדיינו להם בדאבוס, מצרים החלה לבעור. כמו כולם, אפילו גורו הסיכונים הפוליטיים לא ראה את זה קורה. בדו"ח הסיכונים הפוליטיים ל־2011 של יוראסיה (ראו הרשימה לעיל), שפורסם בתחילת השנה, לא היתה מילה על מצרים או תוניסיה, לא כל שכן על לוב או בחריין. אבל ברמר מנסה להדגיש שגם אם לא התייחס למדינות הללו, את הכיוון הוא זיהה. "בדו"ח התייחסנו לכך שהשנה תחל מגמה של בידול בין השווקים המתפתחים. בשנה שעברה זרם לשווקים האלה המון כסף, כי כל מה שהיה שוק מתפתח נראה מעולה וכל השאר נראו רע מאוד. עכשיו ארצות הברית מתחילה להתאושש, והירידה בצריכה העולמית משפיעה על חלק מהשווקים המתפתחים. במצרים, למשל, ראינו האטה בצמיחה מ־7% בשנה לפני המשבר ל־5.3% ב־2010. זה שיעור שנשמע מצוין באירופה, אבל במדינה כמו מצרים, שבה האוכלוסייה גדלה במהירות ו־800 אלף עובדים חדשים נכנסים לשוק העבודה מדי שנה, זו בעיה, במיוחד על רקע העלייה במחירי המזון. כשכתבנו את דו"ח הסיכונים לא הייתי ממוקד במצרים, אלא בתת־קטגוריה שלמה של מדינות מתפתחות שעומדות להיות הרבה פחות אטרקטיביות, לנוכח האילוצים המבניים שלהן".

 

ויש לו עוד הסתייגות. "ההתרחשויות במצרים מרגשות מאוד, וגם אני לא צפיתי כאלה הפגנות. ועדיין, כשאני מסתכל עליהן אני לא רואה מהפכה. מובארק הלך, אבל השינוי במצרים עתיד להיות אבולוציוני. הצבא היה המוסד המשמעותי ביותר במדינה ב־50 השנה האחרונות, וזה יהיה המצב גם בעוד שנה. בהקשר של ישראל, מערכת היחסים איתכם תישאר חזקה והסכם השלום לא ייפגע, בין השאר בגלל הקשר ההדוק של הצבא המצרי עם ארצות הברית. אני לא מתכוון כמובן להמעיט בערך ההתפתחויות במצרים, ובעובדה שמתחיל שם תהליך דמוקרטי. אבל אני חושב שהתהליך הזה יגרום לכך שמצרים תיראה כמו טורקיה בשנות התשעים. וטורקיה בשנות התשעים היתה מדינה שהממשלות שלה החזיקו מעמד 18 חודשים בממוצע, המפלגות היו חלשות והצבא היה דומיננטי מאוד. טורקיה הצליחה להשתנות מאז רק בגלל הסיכוי להצטרף לאיחוד האירופי, כוח מניע שדחף לרפורמות משמעותיות. למצרים אין אירופה באופק, ואין כוח שידחוף את הרפורמות קדימה. אז כן, זה מרגש שיהיו בחירות, אבל לדעתי השינוי שם יהיה קטן משחושבים, וכך גם הסיכוי לאי־יציבות".

 

ברמר אינו שותף לחשש הישראלי שהאירועים במצרים דומים למהפכה באיראן ב־1979, שעוררה תקוות והסתיימה במשטר קיצוני. "אם כבר, הדוגמה הרלבנטית היא אוקראינה. שש שנים אחרי המהפכה הכתומה שם, הממשלה דומה מאוד לזאת שלפני המהפכה. חופש הביטוי גדל, אנשים מרגישים מועצמים ויש פחות דיכוי, אבל המשטר שם לא ממש השתנה.

 

צילום: איי אף פי
הבורסה בתאילנד. ביצועים חיוורים במיוחד צפוים בארגנטינה, הונגריה, פרו,דרום אפריקה, סרי לנקה ותאילנד צילום: איי אף פי

"אם אני צודק, זה אומר שבטווח הארוך אי שביעות הרצון במצרים, ובאזור כולו, תישאר בעינה. אנחנו לא פותרים כאן את הבעיה של ממשלים סמכותניים ולא ייצוגיים, של אזרחים שמרגישים שהם לא שותפים. זה כמו הר געש שהיתה בו התפרצות קטנה, או כמו רעידת אדמה בעוצמה 6 - אתה יודע שרעידת האדמה הגדולה עוד תגיע. הלחצים במזרח התיכון גדלים וימשיכו לגדול, העולם יהיה פחות תלוי בנפט ומדינות האזור יתקשו לכלכל את האזרחים שלהן ולכן ייאלצו לגוון את הכלכלות שלהן. כדי לעשות זאת הן יצטרכו ממשל מתקדם יותר, שקוף יותר, שיתופי הרבה יותר ממה שיש כיום במדינות המפרץ, למשל. אם אתה מנהיג אוכלוסייה קטנה במדינה עשירה אתה יכול לדחות את השינוי הזה. הוא לא יקרה בשנה, שנתיים או חמש השנים הבאות - לא נראה אפקט דומינו משמעותי במזרח התיכון בטווח הזמן הזה - אבל בטווח הארוך למשטרים האלה יש בעיה".

 

ועוד דאגה שברמר מבקש להסיר מראשי הישראלים: עימות צבאי עם איראן. "לאור ההצלחה של הסנקציות ושל התולעת שמעכבת את הפרויקט, הגרעין האיראני אינו סיכון קרוב, ובחודשים האחרונים זה כבר ברור יותר. האיום לא עומד להיעלם, הוא ימשיך להעסיק את ארצות הברית וישראל, אבל למרבה המזל אנחנו לא צריכים לדאוג לגביו במישור המיידי".

 

פתרון? קודם תודו שיש בעיה

 


בסוף הסקירה מקיפת העולם הזו אי אפשר שלא לשאת עיניים אל המנהיגות העולמית המרכזית במאה החולפת, שלאט לאט נסוגה מהתפקיד. נשיא ארצות הברית ברק אובמה עושה את זה באופן ברור, בעיקר על רקע ההתפתחויות בעולם הערבי. "שנתיים של נשיאות אובמה, ועדיין קשה מאוד לזהות דוקטרינת אובמה במדיניות החוץ של ארצות הברית, אין איזושהי תוכנית או מפת דרכים ברורה", אומר ברמר. "סדר העדיפויות של אובמה נוגע באופן מובהק למדיניות הפנים, והוא ממוקד בעיקר בכלכלה האמריקאית. זה לא מפתיע בהתחשב ברקע שלו, כמו גם בהתחשב בנסיבות הכלכליות. המדיניות של ארצות הברית במזרח התיכון, כולל במצרים, מבקשת לשמור את כל האופציות פתוחות: להיות מסוגלים לעבוד גם עם הצבא, אבל במקרה של שינוי דרמטי - גם עם האופוזיציה. כך, ברגע שהיה ברור שהוא לא יתמודד בבחירות בספטמבר, הם משכו את התמיכה שלהם במובארק. כשאתה בעל ברית של ארצות הברית, במפרץ הפרסי למשל, מבחינתך גישה כזו לא נראית טוב, גם אם הם מבינים שם בדיוק מה קורה. ובכל זאת, כל הרווח הפוליטי שאובמה הניב מנאום קהיר, שבו לפני שנתיים הכריז על התחלה חדשה במערכת היחסים בין ארצות הברית לעולם המוסלמי, התאדה מאז. כשאני נוסע לעולם הערבי אני שומע שיש להם סימפטיה לאובמה אבל הוא לא אפקטיבי מבחינתם, והוא לא משנה את דעתם על ארצות הברית. וזה לא מפתיע".

 

התיאור של ברמר, אם כן, בהחלט מעורר דאגה. איך יוצאים מזה? ברמר לא יודע; המקצוע שלו הוא לזהות את הסיכונים, לא לייצר פתרונות. אבל הוא יודע שזיהוי הבעיה הוא חצי הדרך לפתרון. "בדאבוס", הוא מספר, "נקלעתי לעימות קטן עם איל סקונג, ראש המשלחת של דרום קוריאה לשיחות הג'י־20. הוא אמר לי: 'מה אתה רוצה? שנוסיף מדינות ונקים את הג'י־192? או שאולי נחזור לג'י־7?'. הוא היה נסער ומתוסכל מאוד. הסברתי לו שאני לא מאשים, ולא מנסה לתאר מצב עניינים רצוי. אני מתאר את מה שיש. אני לא פוליטיקאי, אני חוקר מדעי המדינה. אבל אם אתה רוצה להתקדם, אתה צריך קודם כל להכיר במציאות הנוכחית כמו שהיא".


לכתבה בכלכליסט


כתבות קשורות:
לורד קאלמס: "השוק החופשי נכשל; הבנקים הפכו לגופים סרטניים - חייבים לכרות אותם"
האם אתם מוכנים ל-10, ל-20 ול-30 השנים הבאות?
יו"ר חברת מקינזי: "היד הנעלמה פועלת כשיזמים פועלים לטובת הקהילה שבה הם פועלים במטרה שהעסקים ישגשגו"
משכורות המנהלים - סימפטומים למחלה חברתית
מנכ"ל, האם באמת יש לך אחריות חברתית?
ההון הלא נכון
Comments