עו"ס: לשנות את העולם? אני גמרתי עם זה

נשלח 31 במרץ 2011, 5:34 על ידי Sustainability Org
דרך המאבק של העובדים הסוציאליים לצדק קטן, חזרתי להיות הנערה הלוחמת. אבל איבדתי את האמון בצדק. חזרתי לפנימייה לעשות את הדבר היחיד שאני יודעת לעשות
רעות גולדמן, 31/3/2011

נפתח בשאלה - כמה מעט אני מרוויחה? ובכן, אני לא מתכוונת לנקוב בסכום. בואו נגיד שיש עובדים סוציאליים שמרוויחים גרוע ממני, אבל זה לא אומר שאני יכולה לפתוח תכנית חיסכון. כמובן שהמשכורת שלי לא כוללת שעות נוספות, שנעשות מדי שבוע, הוצאות רכב וטלפון (בכל זאת, עובדת עמותה).

 

ציפיתי לשביתה הזו מהשנה שעברה, כי היה ברור שהיא כל כך צודקת. מצד שני, יראתי ממנה ורציתי בדחייתה, כי איך אעזוב את הכל - את הילדים? הצוות? הדברים שדורשים טיפול מיידי?ביום חמישי שלפני, כשכבר היה ברור ששובתים, נשארתי עד 22:00 בלילה במשרד לסגור דברים, לתת איזה הסבר לילדים שאני לא יודעת מתי אגיע שוב ולהתערב במשבר בין ילדה לאמהּ, כי יש דברים שאי אפשר להגיד להם - לא היום.

ההחמצה

נרמסנו / שבתאי ארטוב

ההסכם עם העובדים הסוציאליים מלמד רק דבר אחד - המדינה ניצחה. היא "יותר חזקה". אין מקום לשינוי, ההפרטה תימשך בכל העוצמה ואין שום כוח בעולם שיצליח לעצור אותה
לכתבה המלאה

 

לצוות הדגשתי שוב ושוב - אני לא נמצאת פיזית, אבל תמיד זמינה טלפונית. כך קיבלתי עדכונים - על הנערה שרוצה למות, על הילד שברח ועל המנהלת שקורסת מעומס. ניסיתי לסייע מרחוק, לייעץ, להרגיע - אני כבר חוזרת.

 

הרגשתי כמו אדם עם פיצול אישיות - רגע מתקשרת לדבר עם הילדים (ופעם אחת אפילו באתי לבקר), כי טיפולית אסור להHעלם להם, לנטוש כמו דמויות אחרות בחייהן, וברגע השני צועקת בהפגנה "לא נחזור לעבודה".

 

אני טיפוס מציאותי, אני חושבת. הבנתי שלא נקבל תוספת של 100 אחוזים ושגם צו הרחבה (המעניק זכויות שוות לעובדים המופרטים) הוא כנראה חלום אידיאליסטי, אבל חשבתי גם שתוספת של 1,000 שקלים בפעימות לאורך ארבע שנים היא לעג לרש ולמקצוע.

 

המאבק המשותף על צדק החזיר אותי לימים אחרים - לגיל ההתבגרות בו באמת האמנתי שאשנה את העולם, שהקשבתי ל-Imagine וצפיתי שוב ושוב ב-Hair (באיחור של כמה עשורים), כשהתנדבתי באמנסטי והלכתי לעצרות שלום וזיכרון בכיכר.

 

היינו יפים וצודקים 

ללימודי עבודה סוציאלית הגעתי כשכבר הבנתי שאין כזה דבר לשנות את העולם. רציתי לעבוד עם ילדים, כי בגיל 23 עדיין לא הבנתי את עולם המבוגרים (ויש שיאמרו שאני עדיין לא) וחייתי לאור התפסן בשדה השיפון, הנסיך הקטן ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה. אבל דרך המאבק של העובדים הסוציאליים לצדק קטן (ולשכר שייאפשר לנו לעשות קניות לשבת ולתדלק בלי להיכנס לחרדות), חזרתי להיות הנערה הלוחמת, יחד עם עוד אלפי נערות (ונערים), בגילאים שונים, יפים וצודקים, עם תחושה של יחד ושל כוח.

 


למדתי לחסום כבישים - כי רק ככה התקשורת מגיעה, אבל לא לשכוח להגיד תודה לשוטרים וללטף את הסוסים. למדתי לעשות שימוש בשפה, הכלי העיקרי שלי (ושל שאר העובדים הסוציאליים), במרחב הווירטואלי של האינטרנט. ולמדתי שלכל אלה יש השפעה - הצלחנו לגרום לאיגוד העובדים הסוציאליים להתנגד להסכם הלא-הוגן, למרות תמיכת ההסתדרות ועיני.

 

ואז בא בית המשפט והפך את הקערה על פיה, דווקא ערכאת הצדק היא שהכשילה אותנו. כבוד השופטת אמרה שלא לקבל את תוואי ההסכם שגובש בין האוצר להסתדרות זה לא דמוקרטי, זה מסוכן. ואני מנסה להיזכר בשיעורי אזרחות - דמוקרטיה היא שלטון הרוב, ורוב ציבור העובדים הסוציאליים השתמש בזכות הדמוקרטית של חופש הביטוי בכדי להביע את דעתו שההסכם לא מספיק טוב, ושכנע בכך את האיגוד. אז איפה הצדק? ואיפה הדמוקרטיה?

 

אני עם לשנות את העולם סיימתי, גם עם להאמין במערכות הצדק. חזרתי לפנימייה, לעשות את הדבר היחיד שאני יודעת לעשות, שאני אוהבת לעשות - להיות עובדת סוציאלית.

 

רעות גולדמן, עובדת סוציאלית עם ילדים בסיכון, ב-3 שנים האחרונות עובדת בפנימייה 


לכתבה באתר ynet

Comments