ישראל תצטרך לוותר יום אחד על טובות ההנאה שהיא מפיקה מהשטחים מאז 1967

פורסם: 15 בספט׳ 2010, 23:05 על ידי: Sustainability Org

ישראל תצטרך לוותר יום אחד על טובות ההנאה שהיא מפיקה מהשטחים מאז 1967. אפשר לראות בזה איום, אבל מותר לראות בזה גם הזדמנות

אביב לביא | 12/9/2010 3:15
בואו נעמיד לרגע פנים שהמשא ומתן המתקיים בימים אלה בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית הוא עניין רציני, ושיש סיכוי אמיתי שהוא יביא להסכם שבמסגרתו הכיבוש - או לפחות חלק ממנו - יפנה את מקומו לטובת מציאות אחרת בשטח. רובנו מדמיינים את היום הזה, בתקווה או בחרדה, כרגע שבו יפונו התנחלויות. אבל לסיום הכיבוש או לצמצומו יש מגוון רחב מאוד של משמעויות, שההשפעה שלהן, לטוב ולרע, לא תיעצר אצל מי שמתגוררים מעבר לקו הירוק.

היום שאחרי הכיבוש, למשל, יציב בפני מדינת ישראל אתגרים מורכבים בתחום הסביבתי. דוגמה טובה לכך ניתנה במסמך שפורסם לפני החג ב"הארץ". מתברר שתוכנית העבודה של משרד הפנים לעשורים הקרובים לוקחת בחשבון את האפשרות שענף הבנייה בישראל יצטרך להפסיק להתבסס על חומרי חציבה וכרייה שמגיעים מהגדה המערבית.

הנתונים מדהימים: כרבע מהחצץ הנדרש לבנייה ממערב לקו הירוק מגיע מהשטחים. במילים אחרות: ייתכן שאתם מתגוררים באשדוד, תל אביב או חיפה, מתנגדים בכל מאודכם לכיבוש, אבל מבלי שידעתם זאת, הבניין בו אתם גרים נבנה בחצץ שנחצב והובא מהשטחים.

זו לא הדוגמה היחידה לכך שישראל משתמשת במשאבי הטבע של הגדה המערבית כדי לשרת את צרכיה באופן שהפלסטינים רואים בו בזיזה מתמשכת של המעט שהטבע נתן להם. כ-80 אחוז מהמים באקוויפר ההר, הממוקם מתחת לאדמות הגדה, מנוצלים על ידי ישראל. הפלסטינים מקבלים את השאריות. ישראל, להגנתה, טוענת שפתחי הנביעה של המים הללו נמצאים ממערב לקו הירוק, ושאינה גוזלת מהפלסטינים דבר, אבל בקרב משפטנים ומומחי מים בינלאומיים הפרשנות הזו נחשבת בעייתית מאוד.
כשהשטחים יפסיקו לשמש כפח זבל

ביום שאחרי הסכם השלום, אם אי פעם יגיע יום כזה, ישראל תצטרך לוותר על לא מעט טובות הנאה שהיא מפיקה מהשטחים מאז 1967. אפשר לראות בזה איום, אבל מותר לראות בזה גם הזדמנות לחזור לממדים שפויים, צנועים וחסכוניים יותר.

מסמך העבודה שהוגש למשרד הפנים על ידי חברת ייעוץ ואדריכלים חיצוניים מכיל כמה רעיונות נבונים, כמו הצבת יעד שאפתני של מיחזור 90 אחוז מפסולת הבניין, קידום של כרייה תת-קרקעית על מנת להפחית את זיהום האוויר, וריכוז מחצבות הרחק ממקומות יישוב.

אם ישראל תחזור להיות בעתיד מדינה צרת מתניים (קל וחומר אם אל תוך המתניים האלה היא תקלוט רבע מיליון תושבים חוזרים), לא תהיה לה ברירה אלא למקסם את הביצועים הסביבתיים שלה כדי לשרוד. את כמויות האשפה העצומות כבר לא נוכל לשלוח לאבו-דיס ולאתרים אחרים - רשמיים או פיראטיים - מעבר לקו הירוק.


כשהשטחים יפסיקו לשמש כפח הזבל שלנו, לא תהיה לנו ברירה אלא לייצר פחות פסולת, למחזר יותר וליישר קו עם הסטנדרטים המקובלים באירופה. זה עדיין מוקדם מאוד, אבל אם יבוא שלום, אפשר שהוא יכפה עלינו מעבר לאורח חיים הגיוני הרבה יותר מבחינה סביבתית, ושמעז ייצא ירוק.

לכתבה באתר nrg
Comments