הררי הזבל בנאפולי

נשלח 1 במאי 2011, 5:16 על ידי Sustainability Org

הררי הזבל בנאפולי, הפקקים של סורנטו, הסלולרי ברכבת וההפתעה בפוזיטאנו. שלוש הערות ירוקות ואחת כחול לבן על שבוע באחד מכבישי החוף היפים בעולם

סופ
אביב לביא  | 30/4/2011 12:25
תגיות: איטליה (סביבה), זבל, תחבורה ציבורית
המשפט המפורסם "לראות את נאפולי ולמות" עוד יהרוג את נאפולי. גם בגלל רף הציפיות הלא מציאותי שהוא יוצר אצל הבאים בשעריה - ציפיות שלעיר, במצבה הנוכחי, אין שום סיכוי להגשים - וגם מפני שהוא מהווה הזמנה למשחקי מילים מרושעים. חמש דקות אחרי שמגיחים מתחנת הרכבת המרכזית שבכיכר גריבאלדי, כבר ברור שהמשפט המעודכן הוא "לראות את נאפולי ולמות - מסירחון".

כמו כולם, נחשפתי בשנים האחרונות פה ושם לדיווחים על מצוקת פינוי האשפה בעיר השלישית בגודלה באיטליה (אחרי רומא ומילאנו), ונתקלתי בתמונות שמנציחות את תלי הזבל המתגבהים בסמטאות שהקאמורה - כך מספרים - שולטת בהן בזרוע נטויה. אבל שום דבר לא מכין אותך למציאות שבה עיר אירופית מודרנית טובעת - פיזית ממש - בערימות של זבל.

הצעידה בוויה טולדו, המדרחוב הראשי של העיר, היא חוויה כמעט סוריאליסטית: האיטלקים, כידוע, יודעים דבר או שניים על אופנה וסטייל. בשעות הצהריים הם יוצאים מהמשרדים להפסקה, מצוידים בז'קט ועניבה, מפיצים ארומה שרק איטלקים מסוגלים להפיץ, ומדלגים תוך העוויית פנים מעל מגדלי האשפה המצחינים בדרך לטרטורייה הסמוכה. לא בכל יום נתקלים במפגש כזה בין נציגי העולם הראשון ומה שנתפס כמו מראה אופייני לתחתית החבית של העולם השלישי.

משבר האשפה של נאפולי לא התחיל אתמול. מדובר במחדל מתמשך שמעיב כבר שנים על מחוז קמפאניה שנאפולי היא בירתו. תמצית הכישלון: אתרי ההטמנה ושריפת האשפה באזור עולים על גדותיהם ואינם מסוגלים לקלוט פסולת חדשה; ואילו הקמתם של אתרים חדשים נתקלת בקשיים בגלל סחבת בירוקרטית, תכנון כושל והתנגדויות של תושבים. כשנעשה ניסיון להקים אתר פסולת בתחומי פארק לאומי על מורדות הוזוב - הר הגעש המפורסם שמתנשא מעל העיר - יצאו תושבי העיירות הסמוכות להפגנות סוערות, שהידרדרו במהירות לאלימות והסתיימו בפציעת עשרות שוטרים.
EPA
רחובות נאפולי שוחים באשפה. המאפיה מרוויחה EPA

עם כל הכבוד לרצון של תושבי נאפולי להיפטר מהסירחון והחולדות, אמרו השכנים של האתר המיועד, שימצאו פראיירים אחרים שמוכנים לקלוט את הזבל שלהם. לטענת השלטונות, אגב, המאפיה דואגת ללבות את ההתנגדות להקמת אתרים חדשים, משום שהיא מנצלת את התוהו ובוהו כדי להפעיל אתרי פסולת פיראטיים ולגזור מהם רווחי עתק.

הזבל של נאפולי היה נושא חם במערכת הבחירות של אביב 2008, אז סילביו ברלוסקוני הבטיח שיחלץ את העיר מהמשבר ובצעד סמלי הצטלם ברחובותיה כשמטאטא בידו. אבל כדי לנקות את נאפולי צריך הרבה יותר ממטאטא. בתחילה נוצר הרושם שברלוסקוני מצליח לקיים את ההבטחה: מיד לאחר הבחירות הרי האשפה נעלמו, אבל בחלוף הזמן התברר שאין פתרונות קסם. הזבל הנאפוליטני שונע במחירי עתק באמצעות אוניות לסיציליה וסרדיניה, ונשלח ברכבות עד גרמניה וז'נבה. זה עלה לאיטלקים ביוקר וביחסי ציבור גרועים. האיחוד האירופי איים בקנסות כבדים, ושלטונות המבורג טענו שהפסולת שמגיעה מבתי החולים באיטליה אינה מטופלת היטב ומתאפיינת ברמה גבוהה של קרינה רדיואקטיבית.

קריסת מערך פינוי האשפה של נאפולי מעוררת מחשבות נוגות על מערכת היחסים בין האדם המודרני לפסולת שהוא מייצר. לרוב היחסים האלה מתאפיינים בהדחקה: אנחנו שולחים את הזבל שלנו הכי רחוק שאפשר, שם הוא נקבר (בישראל) או נשרף (בגרמניה, למשל). כשהזבל רחוק, קל לשכוח שאנחנו מייצרים כל כך הרבה ממנו.

בנאפולי טביעת הרגל האשפתית שלנו מזדקרת מול העיניים בכל פינה. את הערימה הגבוהה ביותר במרכז העיר, צחוק הגורל, פגשנו דווקא ליד חלון הראווה הנוצץ של חנות הדגל של דיסני, היכל של צעצועי פלסטיק עתירי אריזות מנופחות. בעיר שבה מתגוררים כמיליון תושבים, מתגלגלים ברחובות בזמן נתון, על פי הערכות, כמה רבבות טונות של אשפה. הפתרון המיידי הוא כמובן פתיחת אתרים שיקלטו את הפסולת, אבל התשובה האמיתית, העקרונית, טמונה דווקא בתחילת התהליך: ריסון משמעותי של תרבות הצריכה, הפחתה של כמויות הזבל שאנחנו מייצרים, מחזור כל מה שאפשר, הפרדת הפסולת האורגנית והפיכתה לדשן.

גם בנאפולי חשבו פעם, ואולי עדיין חושבים, על מחזור. ליד אחד מריכוזי האשפה הגדולים נתקלתי באדם לא צעיר שהחנה את מכוניתו על המדרכה ויצא ממנה כשבידיו כמה קרטונים. הוא השליך אותם למרכז הר האשפה. או אז הבחנתי שמתחת לטינופת ניצב מכל שעליו, כמה אירוני, מופיעה הכתובת: "קרטונים למחזור". הבטתי באיש בהפתעה - מסביב הכל מתמוטט ומסריח, והוא מתעקש למחזר קרטונים. הוא החזיר לי מבט ומשך בכתפיו, כאילו אמר "אני את שלי עשיתי. עכשיו שהעירייה והממשלה יזיזו את התחת". ישראל היא לא נאפולי, אבל נדמה שבתחום הגנת הסביבה ישראלים רבים מזדהים עם התחושה הזו.

לא רק ערימות הזבל הופכות את נאפולי ליעד טיול מפוקפק בימים אלה: רוב השדרות והכיכרות הראשיות של העיר חפורות, ונתיבי ההליכה משתרכים בין מבוך של גדרות ותעלות. כמו ירושלים בעשור האחרון, גם בנאפולי משלמים את מחיר הרכבת שתעבור כאן פעם. לזה צריך להוסיף את עומס התחבורה ואת סגנון הנהיגה המפורסם של האיטלקים, ומקבלים עיר שלחצות בה את הכביש - קל וחומר עם ילדים - זו משימה שדורשת מינונים גבוהים של אומץ לב וריכוז. אחרי כמה שעות בעיר היינו מותשים כאילו חזרנו משדה קרב אורבני. לראות את נאפולי ולמות? בואו נגיד שבכלל לא פשוט לראות את נאפולי ולהישאר בחיים.

הישרדות סורנטו

בכניסה לסורנטו מתנוסס פסיפס ססגוני עם סמל העיר: לימונים. ואכן, העיר המלבבת הזו, שיושבת בראש מצוק שמשקיף על הים 45 קילומטר מדרום לנאפולי, טובלת בפרדסים עד צוואר: בלב העיר, בפרברים, בהרים - בכל מקום משתרעות שורות שורות של עצי הדר, ובעיקר לימונים. לימונים ענקיים, צבועים בצהוב עמוק, מפתה, לימונים שמהם מכינים את הלימונצ' לו החלומי שנמכר בכל חנות ודוכן באזור. אתה משוטט בין הפרדסים, מסתחרר מהריח, והלב נצבט: פעם גם בתוך יפו ואפילו תל אביב היו פרדסים כאלה, שלא לדבר על השרון. בסורנטו השכילו לבנות את העיר מסביב לפרדסים, ולא על חשבונם.

סורנטו היא גם נקודת המוצא לאחד מכבישי החוף היפים בעולם, שמשתרע בינה ובין סאלרנו. 40 קילומטר של מצוקים ירוקים שנשפכים לתוך ים טורקיז, גן עדן שלוש שעות מנתב"ג (ועוד כמה שעות נסיעה מרומא). אלא שבקיץ, מה שנהוג לכנות "העונה", גן העדן הופך לגיהנום, ולא רק בגלל החום הים תיכוני הכבד: ריבוא תיירים ונופשים מכל קצווי הכדור נדחסים לכאן, ותשתיות התחבורה לא עומדות בעומס.

למעשה, תשתיות התחבורה מסתכמות כאן בכביש: רצועת אספלט אחת, צרה ומפותלת, שמכילה בדוחק רב שתי מכוניות המגיעות זו מול זו, קל וחומר כשאחד הצדדים המעורבים הוא אוטובוס או משאית. עכשיו, באביב, זרם התיירים קלוש, הכביש פתוח והבריזה נפלאה. בקיץ הוא הופך לפקק עצבני באורך של עשרות קילומטרים, וכדי לנוע מנקודה לנקודה על קו החוף - גם אם מדובר במרחק של קילומטרים בודדים - צריך לקחת בחשבון שעות של זחילה מייאשת.

צילום: SXC
סורנטו. צריך לקחת בחשבון שעות של זחילה מייאשת צילום: SXC

אבל קשיי התחבורה בחלק הזה של איטליה לא מסתכמים בהתנפלות התיירים הקיצית. כשכביש צר אחד מחבר בין כל כך הרבה יישובים, די בתאונה או בסתם עומס שגרתי של שעות הלחץ כדי לגרום לכך שהכניסות לערים ולעיירות יעלו על גדותיהן. בתנאים כאלה, המכונית הפרטית הופכת מנכס לנטל. במקום להעניק עצמאות, היא מביאה איתה תלות בגחמות הפקקים, שלא לדבר על הרגע הנורא מכל - זה שבו צריך לחפש חניה.

את הלקח הזה למדנו על בשרנו ביום שבו ביקשנו לנסוע מסורנטו לנאפולי. עשרה קילומטרים אחרי היציאה צפונה, מצאנו את עצמנו בזנבו של פקק. הפקק לא הזדחל: הוא עמד. ב-40 הדקות הבאות התקדמנו כמה עשרות מטרים. יצאתי לתצפית: השיירה התארכה כמה קילומטרים לפניי ועוד רבים אחריי. אנשים יצאו מהמכוניות והתחילו לשחק בכדור. פקקי הבוקר באיילון נראו כמו בדיחה ישראלית לעומת הקטסטרופה התחבורתית של איטליה.

הבטן אמרה לי שזה הזמן לפרוש. ביצעתי פניית פארסה לא חוקית ודהרתי בחזרה לסורנטו. נטשנו את המכונית, ועלינו על הרכבת שיוצאת ממרכז העיר. קוראים לה "סרקום וזוביאנה" - המעגל של וזוב - רכבת פרברים שחולפת בתוך שורה ארוכה של יישובים מסורנטו ועד נאפולי, כולל פומפיי העתיקה, שנקברה תחת שכבות הלבה שגלשו בהתפרצות הוזוב. אז יש הרבה תחנות, הרכבת היא לא בדיוק המילה האחרונה בטכנולוגיה (נשמע מוכר) והנסיעה לא קצרה (50 קילומטר בשעה וחמש דקות), אבל באופן אירוני דווקא הפרידה מהמכונית השכורה החזירה לנו את הקלילות והניידות, ובעיקר את שלוות הנפש. ברכבת אין פקקים, אין עצבים, ובסוף מגיעים. מה קורה כשמגיעים לנאפולי - את זה אתם כבר יודעים.

 
קול איטליה

בנסיעה ברכבת גלומים יתרונות נוספים. בעוד ההסתגרות במכונית השכורה משמרת את נקודת המבט של התייר, הרכבת מספקת הזדמנות להתערבב עם עמך איטליה. המסילה חולפת בין השכונות הדהויות של הדרום האיטלקי העני, עם הכביסה המתנפנפת על החבלים והסמטאות הצרות והתלולות, ובתוך הקרון מתגודדות נערות בדרכן לבית הספר ומבוגרים שנוסעים לקניות או לעמל יומם. המכנה המשותף לכולם: הם מדברים בקול רם. זה עם זה, או בסלולרי.

אם גלעד ארדן, שמנסה להתניע מהלך לצמצום השימוש בסלולר בתחבורה הציבורית בישראל, היה שר בממשלת איטליה, ידיו היו מלאות עבודה. הקרון מלא באנשים ונשים שסל או תיק בידם האחת, נייד בידם השנייה, והם מדברים בו בקולי קולות תוך כדי תנועות ידיים נמרצות. הקרינה אותה קרינה כמו בישראל, השאון אותו שאון, ורק הניגון של האיטלקית כל כך יפה: מה שבארץ הוא מטרד מזוקק, כאן עושה חשק להישען לאחור, לעצום עיניים ולהקשיב לקקופוניה האיטלקית הנרגשת, עד הרגע שבו הכרוז האוטומטי מודיע "פרוסימו פרמטהסורנטו" (העצירה הבאה - סורנטו).

 
מרקו מפליג
15 קילומטר ואלפי פיתולים מדרום לסורנטו, נמצאת פוזיטאנו - עיירה יפהפייה שתלויה על שיפוע המצוק שצולל מכביש החוף אל הים. חלק מהבתים בעיירה מאתגרים את חוקי הגרביטציה. אם זינוק בעלייה הוא לא כוס התה שלכם, אל תיכנסו לכאן עם רכב.

בסוף הירידה המרגשת מגיעים לחוף קטן, מאכזב למדי, שיש בו יותר אבנים מחול ומספק תזכורת לאיכות החולית הנדירה שמציע קו החוף של ישראל. שם, מול המים, היה נדמה לנו שזיהינו בין הנופשים את ציפי לבני. תהינו אם ראינו נכון, רשמנו לעצמנו לברר, וכעבור כמה דקות שכחנו מזה.

עוד דרומה, בהמשך הכביש, מסתתרת "מערת הברקת": מערת נטיפים ששוכנת בתחתית המצוק והתגלתה במקרה על ידי דייג מקומי. יורדים אליה באמצעות מעלית, וכשמתיישבים בסירת המשוטים מבינים את מקור השם: אור שמגיע מהים הפתוח וחודר למערה דרך פתח בקרקעית צובע את המים בנוגה תכלכל שהעין לא שבעה ממנו.

חוץ מהזוהר התכול ומהנטיפים, המערה מציעה עוד אטרקציה: מרקו, הבחור שמשיט את הסירה. מיד כשזיהה את העברית שלנו, שחרר לאוויר מחסנית שלמה של מטבעות לשון שהישראלים שהיו כאן לפנינו לימדו אותו: מ"אתה תותח", דרך "חבל על הזמן" ועד "פצצות לגבות". לרוב אנחנו חסרי סבלנות כלפי גילויי פמיליאריות כאלה, אבל למרקו היה חן נעים והומור לא רע. כשהאיר בפנס את אחת התצורות שיצרו הנטיפים, העיר ש"האמריקאים חושבים שזה דומה לאברהם לינקולן, והישראלים חושבים שזו ציפי ליבני".

זה כבר היה יותר מדי ציפי ליבני בשביל טיול אחד. שאלנו את מרקו למה הוא מזכיר דווקא אותה. הוא השיב שהסלע המפוסל פשוט דומה לה (מה שנכון), וחוץ מזה היא הייתה כאן, במערה, לפני יומיים, והוא זיהה אותה מהצפייה במהדורות החדשות בטלוויזיה. חשבנו לעצמנו במבוכה שלנו אין מושג מיהו ראש האופוזיציה באיטליה ואיך הוא נראה. שאלנו את מרקו איך התרשם מליבני. "חבל על הזמן", הוא דקלם, "ציפי לבני תותח". מה לא עושים בשביל לקבל טיפ.
 
Comments