איפה המיכל? רק רציתי למחזר

פורסם: 4 באפר׳ 2010, 1:40 על ידי: Sustainability Org

הכוונות טובות מאי פעם, מוסדות רבים נרתמים למשימה הראויה והציבור משתף פעולה בנתונים מרשימים שרק צומחים. ובכל זאת עדיין לא קל למחזר בישראל, בעוד רשויות החוק והאכיפה יוזמות תוכניות כדי לעמוד בקצב ובכוח הרצון של הציבור. בדיקת nrg מעריב

שחר פלד | 4/4/2010 9:53    
לא קל למחזר בישראל. עם התגברות המודעות לנושא בשנים האחרונות, כבר קיבלנו כחלק מוכר מהנוף העירוני את כלובי הבקבוקים הענקיים ואת פחי האשפה הכחולים שהצטרפו לצפרדעים למיחזור נייר. המכונות האוטומטיות שפיזר תאגיד המיחזור אל"ה (איסוף למען הסביבה) פחות מוכרות, לאור העובדה שאינן מותקנות בכל חנות, אלא במספר קטן מאוד של סופרמרקטים ברחבי הארץ, אבל גם הן צעד מבורך בתהליך לקראת עתיד נקי ובריא יותר.

כיוזמות פרטיות, התווספו לאחרונה במספר מוסדות גם מיכלים ופחים ייעודיים למיון פסולת ברמה האישית, מתוך האמונה שכולנו יחד באותה סירה וכולנו דואגים מהנושא הסביבתי ההולך ומתערער סביבנו. היום, כשאני מסיימת לשתות קולה מבקבוק זכוכית קריר, אני כבר לא יכולה לפנות לכל פח זמין, אלא אני מוצאת את עצמי מחפשת בקומה הרלוונטית את המיכל הייעודי למיחזור זכוכית, כנ"ל כשאני מתכננת להשליך את מחברות הטיוטה המיותרות. לשמחתי אני לא לבד, ואותם מיכלים לרוב חצי מלאים כשאני מגיעה אליהם.

אין ספק כי גם העיריות והרשויות המקומיות בעלות כוונות טובות. לאחרונה נפערו פתחים גדולים ומרובעים יותר בכלובי הבקבוקים, בנוסף על הפתחים העגולים הסטנדרטיים, כדי לאפשר הכנסה של מיכלי פלסטיק גדולים דוגמת מרככי כביסה. בעבר עוד היה ניתן לצפות באנשים מנסים לדחוף בכוח את הבקבוקים הגדולים דרך הפתחים הקטנים, בכל מיני דרכים יצירתיות, ולבסוף לראות איך הם מתייאשים ומניחים את הבקבוקים ליד הכלוב, בתקווה שיאספו גם אותם.

כמו כן, נתוני המשרד להגנת הסביבה מעידים על עלייה מרשימה ביותר בכמויות המיכלים הנאספות מדי שנה, הן מתוך יוזמות של אנשים פרטיים והן מתוך הדחיפה שהמשרד להגנת הסביבה וארגון אל"ה נתנו בשנים האחרונות לנושא המיחזור ואיסוף מיכלי המשקה, מול יצרנים, יבואנים ומוכרי המוצרים ברי המיחזור.

ובכל זאת, עדיין לא קל למחזר בישראל. למרות ההירתמות המאסיבית של מוסדות השלטון, החינוך והבריאות, ובמיוחד לאור הרצון ההולך וגובר של הציבור למחזר, נראה שפעמים רבות הביקוש גובר על ההיצע. "תנסי להחזיר בסופר - או בכל מקום אחר שאמור לקבל - יותר מ-20 מיכלי משקה חייבים בפיקדון", מספרת שיר טלאור, צמחונית תושבת כפר סבא שהחלה בשנים האחרונות להגביר את פעולותיה למען איכות הסביבה. "הדרך היחידה לעשות את זה היא לעמוד כמעט שעה מול המכונה, שלא מוכנה לקבל חצי מהמיכלים, ובינתיים את מבזבזת זמן יקר ומתלכלכת מאד".

מול המכונות האוטומטיות, שעל פי נתוני אל"ה מדובר בפחות ממאה מכונות לכל מדינת ישראל, צריך לעמוד ולהכניס בקבוק אחר בקבוק, וגם חשוב שכל אחד מהם יהיה בכיוון מסוים, "אחרת המכונה 'מחליטה' לפלוט אותו החוצה", מתארת שיר את החוויה הלא נעימה: "עם כ-50% מהבקבוקים מתקבלת תשובה חזרה: 'הבקבוק לא כשיר למיחזור' – למרות שכתוב עליו אחרת – וקשה להבין אם זה בגלל שהבקבוק מלוכלך או שהתווית לא במקום. בנוסף, בכל הכנסת בקבוק לוקח למכונה כעשר שניות לגלגל אותו ולבחון את טיבו, אם הוא נפלט החוצה צריך לנסות להכניס אותו שוב, ובסך הכל לוקח להתעסק עם כל בקבוק כדקה, כך שמספיק שממחזרים 20 בקבוקים ומתבזבזות להן 20 דקות רק מלעמוד מול המכונה".

צילום: אביב לוש
שיר רוצה למחזר. ''מה כבר ביקשתי?'' צילום: אביב לוש
"לא נוח במיוחד"

עדיין נשמע סימפטי? מתברר כי את כל הבקבוקים יש לפתוח ולהפריד מהפקק, ואלה שהמכונה יורקת מלכלכים את המשיבים התמימים בשאריות התוכן שלהם. "ואחרי שנותרנו עם חצי מהבקבוקים ביד", ממשיכה שיר את הסאגה, "את כולם צריך לאסוף חזרה וללכת להילחם עם הקופאים בסופר, שלפעמים לא מוכנים לקבל אותם חזרה".

השיטה הידנית אכן לא מוכיחה עצמה, כאשר קופאים רבים במרכזי הקניות, ברשתות המזון ובמכולות מסרבים לקבל כמויות גדולות של מיכלים למיחזור ולספור אותם בעצמם. ברוב הסופרמרקטים אמורים לקבל את הבקבוקים ללא המכונה, לפי ספירה, והחוק מחייב את רשתות השיווק לקבל את מיכלי המשקה בהיקף של עד 50 מיכלים לאדם בכל יום. כיום, לפי התיקון לחוק הפיקדון, כאשר אזרחים נתקלים בסירוב לקבל את מיכלי המשקה מצד רשתות השיווק, הם זכאים לקבל פיצוי של עד 1,800 שקלים בגין כל סירוב מבעל עסק. עם זאת, החוק החדש פוטר את בעל העסק במידה וברשותו מכונה שכזאת. ומה בדבר אכיפה? גם הפיקוח על הנושא נקבע בחוק, אך סביר שבפועל הוא יהיה מאיתנו והלאה.

שיר מגדילה לעשות ונוסעת במיוחד לחנויות המרוחקות מביתה, בהן מותקנות המכונות, אולם אחרי תהליך המיחזור מתקבל מהמכונות שובר להנחה בחנות ולא מזומן, ולדבריה "אם מדובר בחנות שמגיעים אליה במיוחד בשביל המכונה, ולא בשביל הקניות, זה יוצר מצב לא נוח במיוחד". ומה קורה

אם נאספו כמויות גדולות של בקבוקים? "מקומות שמוכנים לקבל בקבוקים בספירה ידנית מסכימים לקבל רק עד 50, ואם אנחנו אספנו משהו כמו 150 בקבוקים, צריך להגיע כל פעם במיוחד כדי לרוקן עוד חבילה".

נוחות זה בוודאות לא שם המשחק. אחרי טרילוגיית הבקבוקים מול המכונה, שיר ובן זוגה עוד נותרו עם מיכלי זכוכית גדולים ורבים בביתם, כמו צנצנות קפה ובקבוקי שמן זית, שאינם ברי פיקדון ואין כיום יותר מדי מה לעשות איתם, נוסף על סוללות ומדיה מגנטית. "כשגרתי בהרצליה, ממה שידוע לי, היה פח אחד בכל העיר לאיסוף סוללות," שיר מסכמת את הקשיים שמערים אורח חיים ירוק. "בינתיים אנחנו פשוט אוספים עוד ועוד דיסקים וסוללות ובקבוקים בערימות אצלנו בבית, כי אנחנו מסרבים לזרוק אותם לכל פח מזדמן".

ומה עושה ענת גונן, אדריכלית המקדמת יוזמות סביבתיות, שמעודדת ילדים ובני נוער לעסוק במיחזור באתר האינטרנט שלה? "אני כמעט ולא קונה בקבוקים או מיכלים שצריך להחזיר: מים אני שותה מהברז, מיני משקאות קלים לא עוברים את סף דלתי ואני משתמשת בקרטוני חלב, שייתכן שאם הם היו מצופים בפלסטיק מתמחזר, הם אפילו היו יכולים להיכנס לקומפוסטר". גונן, המתגוררת בקרית טבעון, מוסיפה ומספרת כי "לגבי קופסאות שימורים, רחמנא ליצלן, בקרית טבעון הוכנסו לאחרונה מכלי איסוף למיכלים ממתכת – וזה עסק ממש משתלם".

החוק המתוקן

חוק הפיקדון אשר התקבל בכנסת ב-1999, עבר מספר תיקונים, האחרון שבהם הושלם לפני כחודש. כיום גובה הפיקדון על מיכלי משקה קטנים עלה מ-25 ל-30 אגורות, ויעד האיסוף עלה ל-77%, כלומר: כ- 490 מיליון מכלים בשנה, לעומת כ-420 מיליון מכלים שנאספים בפועל כיום. התיקון רלוונטי לבקבוקים החל מ- 100 מ"ל ועד 1.5 ליטר, ולמעשה החוק חל על כ- 550 מיליון מכלי משקה מדי שנה – מספר מכובד לכל הדעות – אך עדיין קיימת מגבלה על מיכלים השווים או הגדולים מליטר וחצי.

לפי המשרד להגנת הסביבה, בעקבות החלת חוקי פיקדון בארה"ב, חלה הפחתה של 70% - 84% בשיעור השלכת מכלי משקה ברשות הרבים, וסך הכל הפחתה של 34% - 47% בהשלכת הפסולת הכללית ברשות הרבים, נתונים יפים שבישראל אף מעוניינים לעקוף.

הגודל כן קובע

יואב גואל, ממלא מקום ראש תחום מיחזור במשרד להגנת הסביבה, מסביר כי המגבלה על הגודל קיימת כי "המנגנון הנכון לבקבוקים הגדולים הוא לא הפיקדון". לדבריו, הבקבוקים הקטנים נמצאים לרוב לא על ידי הציבור ומשקי הבית אלא במסעדות, בתי קפה ואזורים תעשייתיים, מולם יש לקיים תמריצים כדי להביאם למיחזור.

הבקבוקים הגדולים, לעומת זאת, נמצאים לרוב בבתים הפרטיים, והמשרד להגנת הסביבה מעוניין שהמיחזור מצד הציבור יהיה מתוך מודעות ולא מתוך תמריץ כלכלי. לפי גואל, "מדובר במערכת מסורבלת שתעמיס על הסופרמרקטים והציבור, ותגדיל את עלויות האיסוף, כלומר תעמיס עוד יותר על המחיר, לעומת הדבר הנכון שהוא יצירת תשתית נוחה ליד הבית וקריאה לציבור מתוך מודעות".

המצוקה בכל זאת ברורה גם למשרד להגנת הסביבה, והפתרון למיכלים הגדולים צפוי להגיע בצורת חוק האריזות אשר תוך חודשיים אמור להגיע לשולחן הכנסת ובתקווה אופטימית יכנס לתוקף בתחילת 2011. החוק החדש קובע יעדי מיחזור לכלל האריזות, כאשר מיכלי משקה נמצאים ספציפית במסלול ייחודי מאחר שהם רבים, בשימוש רחב היקף ומלכלכים מאוד את רשות הרבים. החוק יקבע גם כללים בנושא מוצרים ברי מיחזור, כי "עד היום יש מוצרים מורכבים שאינם ברי מיחזור, כמו קרטוני חלב עמיד, שיצרן שמייצר אותם ישלם יותר", מרחיב גואל ומבטיח: "החוק החדש יביא תמריץ כלכלי ליצרנים לייצר מוצרים ברי מיחזור".

מהצרכן ליצרן
במקרה הזה השינוי שנעשה בחוק הפיקדון הוא מהותי: אחריות האיסוף והפריסה הארצית של תשתיות האיסוף הועברו ליצרנים. "העיקרון הבסיסי של התיקון לחוק זה אחריות היצרן, דבר שלא היה קודם", מסביר גואל. "לפני כן היה רק את תאגיד המיחזור, שאמנם הוקם על ידי היצרנים, אבל הוא היה ישות משפטית בפני עצמו וליצרנים לא הייתה כמעט אחריות. הדבר גורם לכל המנגנון הקלוקל להיות מתוקן".

ובכל זאת, עם כל הכבוד ליצרנים, המיחזור מגיע לרוב מהציבור, בין אם זה מתוך "טרנד ירוק" ובין אם זה אמונה ועקרון שהיו שם תמיד. אחד הפתרונות, הקיימים כיום בצורה מוגבלת, הן אותן מכונות אוטומטיות שקולטות את הבקבוקים. עם קצת שדרוגים והתקנה מאסיבית ומשמעויות של מכונות, בכל מקום המוכר משקאות בבקבוקים, הסיכויים להתייעלות במיחזור מכפילים עצמם. למרות זאת, לדברי גואל, המכונות זה עסק יקר ותאגיד המיחזור, שעמד בתקציב מוגבל והיה צריך לעמוד ביעדים גבוהים, החליט להשקיע בשיטות איסוף זולות יותר.

המכונות נתפסות כפחות יעילות בעיקר מטעמי עלות. במכרז שנעשה ב-2004 המחירים היו יקרים במיוחד עבור התאגיד העובד בתקציב מוגבל, שהוא למעשה מאה אחוז מדמי הפיקדון, כאשר מצד שני עליו חלה האחריות באופן בלעדי לאסוף ולהחזיר כמות מסוימת של מיכלים כדי לעמוד ביעדים, ללא הזרמת כספים חיצונית. לאור זאת הוחלט שלא להשקיע במכונות, אך כיום אחריות היצרן "פותרת את הפלונטר", לפי גואל, "כי יש ליצרנים כסף והם יכולים לתמחר את העלויות במוצר". ומה עם הצרכן? "לכל דבר סביבתי יש מחיר, והמחיר של כמה אגורות למיכל משקה הוא סביר בהחלט כדי  שכל המערכת תלך למיחזור במקום לשטחים הפתוחים או להטמנה", הוא מסביר.

אם כך, מלוא כובד המשקל כיום נתון על כתפי היצרנים. אם הם ימצאו לנכון, הם יפתחו עוד מרכזים עיוניים לאיסוף או עוד מכונות, וידעו לתת כסף למי שצריך על מנת שהשירות לציבור יהיה יותר טוב, כמו למשל דמי שירות לסופרמרקטים. טיב השירות מעתה יקבע על ידי היצרנים, כי כעת יש להם אחריות בחוק, ואי עמידה ביעדי האיסוף והמחזור תגרור קנסות ישירים שיוטלו עליהם.

על פי המשרד להגנת הסביבה, לא עוד הצרכנים ישאו בנטל אלא היצרנים - עליה של 11% ביעדי האיסוף (מ-66% שנאספים בפועל כיום ל-77%) תעביר את עלויות המימון מהצרכנים ליצרנים הודות לאחריות יצרן. מעתה יש אפשרות לסופרמרקטים ורשתות מזון לדרוש מהיצרן אספקת מכונה ותחנות איסוף אזוריות, במסגרת יחסי הגומלין ביניהם. בנוסף להתייחסות על יעדי האיסוף והקמת תחנות האיסוף, היצרנים מחויבים להשקיע ארבעה מיליון שקלים מדי שנה לפרסום, הסברה וניקיון רשות הרבים.

תגובת דוברת תאגיד המיחזור: המיחזור בישראל הגיע בשנים האחרונות להישגים חסרי תקדים, וישראל עומדת כיום בשורה אחת עם ארה"ב ומדינות רבות באירופה. בישראל קיימת כיום תשתית רחבה לקבלת בקבוקים מהציבור - הן באמצעות 20 המרכזים הפרושים בכל הארץ , (כולל בישובים ערביים), והן ברשתות המזון שאיתן נחתם לאחרונה הסכם שהפך את החזרת הבקבוקים וקבלת דמי הפיקדון לתהליך קל ונגיש לציבור. נושא המכונות אינו מתאים לשוק הישראלי בשל העלויות הגבוהות הכרוכות ברכישתן ובתחזוקן.
 
Comments