בקופנהגן מצילים את העולם, בארה"ב קונים

פורסם: 18 בדצמ׳ 2009, 7:47 על ידי: Sustainability Org
מאת רז גודלניק, תאריך פרסום: 17/12/2009
 
האמריקאים מוכנים לפעולה נמרצת כנגד ההתחממות הגלובלית, כל עוד הם לא נדרשים לשלם את המחיר. כשבעולם נושאים עיניים לבירת דנמרק ברחבי ארצות הברית מודאגים בעיקר מהקניות לחג.
 
ביום שלישי השבוע הייתי נוכח בפגישה של green drinks בווילמינגטון, דלאוור. היו שם כ-40 אנשים שעוסקים ומתעניינים בעסקים ירוקים והאווירה היתה טובה ועליזה למדי, בין אם בגלל השתייה או החברה. בוודאי לא בגלל מה שקורה בקופנהגן. למעשה, במשך השעתיים שהייתי שם לא שמעתי את המילה 'קופנהגן' מוזכרת ולו פעם אחת וזה כנראה איננו מקרי.
 
יממה אחת לפני שהנשיא אובמה מגיע לעיר הבירה הדנית נותר הציבור האמריקאי אדיש ברובו למה שקורה שם ומוטרד יותר מסיום הקניות לחג המולד (שני שליש מהאמריקאים עדיין לא סיימו לקנות מתנות לפי סקר משלשום), מצב הכלכלה ואולי גם הניסיון להשלים את החקיקה של הרפורמה בביטוח הבריאות בסנאט. קופנהגן? לא ממש. האם הסיבה לכך נעוצה במצב השיחות או שלאמריקאים פשוט לא כל כך אכפת מתיקון הנזק שהם אחראים לו במידה לא מועטה? על כך בכתבה הבאה. 
 
סקר אחרון שנערך על ידי סוכנות הידיעות איי-פי ואוניברסיטת סטנפורד ופורסם ביום שלישי דווקא נתן קצת רוח גבית לנשיא אובמה. אמנם כרגיל, לא צריך להתרגש מסקרים, אבל על פי התוצאות 75% מהאמריקאים תומכים בפעולה כלשהי כנגד ההתחממות הגלובלית. בנוסף, יותר אמריקאים מאמינים שפעולה שכזו תסייע ליצירת מקומות עבודה (40%) ותתרום לכלכלה (46%) מאשר תפגע בכלכלה בכלל ובשוק העבודה בפרט (פחות משליש מהמשיבים).
 
הצצה בתשובות נוספות, אגב, מגלה שהתמיכה המרשימה הזו מותנית במחיר. אם פעולה כזו, כדוגמת החלת מנגנון ה-Cap and Trade, תיתרגם לעלייה של 25 דולר בחשבון החשמל החודשי, התמיכה צונחת לכרבע מהאמריקאים. גם לעלייה צנועה יותר של עשרה דולרים בלבד אין רוב בקרב המשיבים. בקיצור, נראה שהאמריקאים בהחלט מוכנים לפעולה נמרצת כנגד ההתחממות הגלובלית, כל עוד הם לא נדרשים לשלם את המחיר. מי בדיוק ישלם? בנון ישלם? לכך כבר אין התייחסות בסקר.
זו הכלכלה
אבל הסיפור לא מתחיל ונגמר בארנק ובחשבון החשמל. באופן כללי נראה שהעניין של הציבור האמריקאי בנושא הסביבתי פוחת, כמו גם מספרם של אלו שחושבים ששינוי האקלים היא בעיה רצינית ועל פי סקרים אחרונים היא משתרכת איפשהו בתחתית רשימת הנושאים שמטרידים כרגע את הציבור.
 
למה? יש כמה סיבות, מסביר אנתוני לזרוביץ מאוניברסיטת ייל. בראש ובראשונה זו הכלכלה. "אנשים יכולים לדאוג לגבי מספר מוגבל של נושאים בעת ובעונה אחת", הוא מוסיף, "ולכן זו אינה הפתעה שהם דואגים לנושאים שיותר קרובים אליהם הביתה".
 
קארי מארי נוגארד מקולג' וויטמן בוושינגטון רואה את הבעיה כפסיכולוגית בעיקרה. שמעתי אותה אומרת ברדיו כי כשאנשים מתחילים להרגיש שבעיה היא מעבר ליכולות ההתמודדות שלהם, הם פשוט מעדיפים להדחיק ולהתעלם ממנה. "אנחנו פשוט לא רוצים לדעת על זה, אז אנחנו באופן אקטיבי מרחיקים את עצמנו מכך או מנסים להגן על עצמנו מהבעיה",הוסיפה נוגארד.
 
ההסברים של לזרוביץ ונוגארד בהחלט הגיוניים ואני מסכים איתם, אבל הרי בעיות כלכליות אפשר למצוא בכל העולם והדחקה זו לא המצאה של האמריקאים, אז למה בהרבה מדינות אחרות, מפותחות ומתפתחות כאחד, יש הרבה יותר עניין, שיח ציבורי ומחויבות אישית לנושא?
 
הבעיה האמיתית היא הנראטיב, מסביר חוקר בשם לארי פרוסאק במאמר שהתפרסם לאחרונה בבלוג של הוצאת הספרים של בית הספר למינהל עסקים בהרווארד. לאמריקאים, הוא מסביר חסר סיפור מסגרת חזק ובעל משמעות לכל הנושא של התחממות גלובלית. להבדיל ממדינות כמו דנמרק או ברזיל שבהם נוצר קונטקסט של אוניברסליות (דנמרק) או פטריוטיזם ומתן דוגמא לחלק הדרומי של הכדור (ברזיל) למאבק בהתחממות הגלובלית שמסייע לכבוש את הלבבות, הרי שבארה"ב אין כלום. נאדה.
 
מבלי שיש 'סיפור', אומר פרוסאק, מחשבה לטווח הקצר תמיד תדחוק את הרעיונות הגדולים של הטווח הארוך, במיוחד כאלו שיש להם תג מחיר. "ללא סיפור," הוא מסביר "אין דיאלוג קוהרנטי, רק הצגות פוליטיות מטופשות המקבלות עידוד מהתקשורת".
 
העיקר, מקומות העבודה
אני חושב שפרוסאק קולע בול. ישנם לא מעטים שאחראים לכך ובוחשים מאחורי הקלעים בניסיון להשאיר את המצב כמות שהוא, אבל גם הנשיא אובמה אינו פטור מאחריות. אובמה, שהבחירה שלו לנשיאות היתה מבוססת על תקווה לשינוי, בחר שלא להשתמש בנראטיב דומה לטובת המאבק בהתחממות הגלובלית והעדיף להגדיר את המאבק במונחים ארציים של ייצור מיליוני מקומות עבודה.
 
לא כולם רואים את הדגש הזה בעין יפה. דיימון מוגלן מגרינפיס הסביר לאחרונה כי עבודות ירוקות חשובות, אבל העובדה היא שהנשיא נותן עכשיו נאומים על התחממות גלובלית מבלי שהוא מזכיר אפילו את המונחים "שינוי אקלים" או "התחממות גלובלית". האסטרטגיה הזו היא כמובן מאד פרגמטית ויש לה הצדקה פוליטית בייחוד בתקופה של מיתון כלכלי ואבטלה גבוהה, אבל לפרגמטיזם הזה יש גם מחיר ולו רק חוסר היכולת ליצור 'סיפור' יותר ערכי ומשמעותי שיכבוש את הלבבות ויניע אנשים לתמוך, להשפיע ולפעול.
 
האדישות האמריקאית היא גם תוצר של חוסר רצון לעשיית שינויים מהותיים באורח החיים. מושל מדינת אורגון, טד קלונגוסקי, סיפר לדוגמה לפני מספר חודשים כי חוץ ממיסים, זהו הנושא שהכי קשה לדבר עליו עם התושבים שלו (ועוד מדובר באורגון, מדינה פרוגרסיבית יחסית). ההכרה בצורך הזה אמנם קיימת – 65% מהנשאלים בסקר של איי-פי ואוניברסיטת סטנפורד הסכימו כי אפשר להאיט את ההתחממות הגלובלית רק אם אנשים יעשו שינויים באורח החיים שלהם, אבל המימוש הוא כבר סיפור אחר. 
 
כאן שוב חוזר הנראטיב החסר לתמונה. את ההסתייגות משינויים מדריך פעמים רבות הפחד כי מעבר לכלכלה בת קיימא פירושה ירידה באיכות החיים, אבל זה ממש לא כך. ישנן ערים רבות בעולם, לדוגמה, שעשו שינויים מהותיים כדי להיות ידידותיות יותר לסביבה ואיכות החיים של תושביהן רק עלתה. אני לא מאמין שהשינויים הללו יהיו לגמרי נטולי קורבנות, אבל השורה התחתונה אמורה להיות בסופו של דבר חיובית וזה מה שחשוב, אבל איכשהו מתמוסס בקקפוניה התקשורתית והפוליטית שמלווה את הציבור האמריקאי בדיון על הנושאים הללו.
 
בדרך לשופינג
זה אולי נשמע קצת פחות משמעותי, אבל נראה לי שגם התזמון של קופנהגן תורם לאדישות היחסית כלפיה. עכשיו זמן החגים כאן ואנשים עסוקים בשופינג ומפנטזים כבר על החופש שקרב ובא. מעצב האופנה והבימאי טום פורד אמר שהדבר הנכון בזמן הנכון הוא הדבר הנכון, ואילו הדבר הנכון בזמן הלא נכון הוא הדבר הלא נכון. אז נראה לי שיש סיכוי לא רע שגם אם האמריקאים היו מגלים תשוקה והתלהבות מכל מה שמריח כמאבק בהתחממות הגלובלית, הרי שעדיין קופנהגן הוא לא הדבר הנכון כרגע מבחינתם. בכל זאת חג זה חג וצריך לגמור קודם את השופינג ולמי יש זמן בכלל לדיונים אי שם באירופה.
 
אין צורך להוסיף ולומר שהעובדה שאין סיכוי של ממש שמקופנהגן תצא בשורה של ממש תורמת לא מעט לעובדה שמעטים האנשים שמתעניינים במה שקורה שם. האם הנסיעה של אובמה תשנה את התמונה ותכניס מעט רוח חיים לאדישות המלנכולית הזו? לאור הרוחות המנשבות מקופנהגן אני די בספק, מה עוד שמבחינת אובמה ישנם כרגע דברים יותר דחופים כמו הניסיון להעביר את הרפורמה בביטוח הבריאות בסנאט עד סוף השנה.
 
אבל צריך גם פרספקטיבה שתזכיר לנו שרק לפני שנה או שנתיים הגעה של נשיא אמריקאי לוועידה שכזו היה בגדר חלום רטוב ותו לא. העגלה הירוקה בכל זאת נעה קדימה, גם אם בחריקות מעצבנות, והאמריקאים יעלו עליה בסופו של דבר, בין אם מכוחו של נראטיב שאולי יצוץ כאן יום אחד ובין אם מכוחה של המציאות, שלפעמים יודעת לכופף את הידיים אפילו לציבור אדיש, מזהם וחובב שופינג כמו העם האמריקאי.
 
לכתבה ב-nrg
Comments