בארה"ב נוטשים את המים המינרליים וחוזרים לשתות מי ברז

נשלח 25 באפר׳ 2010, 1:53 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 2 בינו׳ 2011, 5:55 ]

ב-2007 קנו תושבי ארצות הברית 29 מיליארד בקבוקי מים. רבים מהם נשטפו לאוקיינוס, פגעו בתזונת הדגים וגרמו הרעלות המוניות, שלא לדבר על היחס הלא סביר בין מחירם של המים ללקוח לעלותם ליצרן. התוצאה: באמריקה מתפתחת בימים אלה תנועה של חזרה לשתיית מי ברז. אה, ויורש מיליונים אחד יצא לשוט בים בספינת בקבוקים מפלסטיק

מאת ליאור קודנר | סן פרנסיסקו

המזבלה הגדולה ביותר בעולם נמצאת כאלף ק"מ צפונית-מזרחית להוואי, בלבו של האוקיינוס השקט. מברשות שיניים, נורות חשמל ובעיקר מספר עצום של בקבוקי פלסטיק צפים במזבלה הימית הזאת, שגודלה מכפיל את עצמו מדי עשור. שטחה הנוכחי כבר כפול משטח אפגניסטן. רק אחוזים ספורים מהזבל הצף מקורם ברשתות דייגים, או בספינות שעשועים; רוב המרכיבים נשטפים אל הים מחופי אמריקה ומזרח אסיה. הזבל הופך לעיסה דביקה של פלסטיק, שמתגלגלת במהירות אל שרשרת המזון של הדגים וגורמת הרעלות המוניות.

"חלק גדול מ-80 מיליון בקבוקי המים שאנחנו שותים בארצות הברית מדי יום, עושים את דרכם אל הים", אומר רב החובל צ'רלס מור, מייסד קרן אלגליטה למחקר ימי. זה יותר מעשור עושה הימאי הוותיק ניסוי פשוט במימי האוקיינוס: הוא זורק את רשת הדייגים שלו לתוך המים ומודד את כמות הפלנקטון, אותם יצורים זעירים שחיים במים ומהווים מרכיב משמעותי בתזונת הדגים. "ב-1999 כמות הפלסטיק היתה גדולה פי שישה מכמות הפלנקטון. בניסוי חוזר ב-2008 מצאנו פי 46 יותר פלסטיק מפלנקטון. הזבל שלנו ממלא את האוקיינוס", מסכם רב החובל מור בצער. "חלקיקי הפלסטיק האלה הם גלולות רעל עבור מיליוני הדגים ובעלי החיים שאוכלים אותם".

כדי להעלות את המודעות למזבלה הצפה, יצאה לפני כחודש לאזור משלחת בניצוחו של דיוויד דה-רוטשילד, נצר למשפחת הבנקאים היהודית המפורסמת. ששת חברי הצוות מפליגים בסירת קטמרן שאורכה 18 מטרים ושמה "פלסטיקי", שנוצרה מ-12,500 בקבוקי פלסטיק. "רציתי להראות שזבל הוא לא באמת זבל, אלא חומר שבו אפשר להשתמש למוצרים נוספים", סיפר דה-רוטשילד בראיונות מלב ים לתקשורת האמריקאית.

לפי הנתונים שמספקים חברי הצוות, בכל שנה צורכים תושבי ארצות הברית כשבעה מיליארד ק"ג פלסטיק, שרק 20 אחוז מתוכם ממוחזרים בסופו של דבר. "בכל יום אנחנו רואים המון אשפה שצפה לידנו. זה נראה כמו מדוזות, אבל אז אנחנו מבינים שזה בסך הכל שקיות פלסטיק", אמר דה-רוטשילד. הצוות מתעתד לחצות את האוקיינוס השקט עד לסידני שבאוסטרליה, וזוכה לליווי צמוד של כלי התקשורת באמריקה. חברי הצוות מפרסמים תמונות באתר האינטרנט שלהם (http://www.theplastiki.com) ועונים על שאלות גולשים בטוויטר.

"שמעתי על המזבלה הזאת בפעם הראשונה לפני כמה שנים, כשהמפיקה שלי שלחה לי קישור לסרטון ביו-טיוב שמתעד את המקום, והמשכתי לחקור", מספרת הבמאית האמריקאית סטפני זוכטיג, בת 33. אחרי שמצאה ראיות לפגיעה של בקבוקי המים בבריאותם של בני אדם, החליטה זוכטיג, שעבדה אז כעיתונאית בתוכניות טלוויזיה בארצות הברית, לעשות על זה סרט. ביום רביעי הבא ישודר סרטה, "מבוקבקים" (Tapped), בערוץ יס דוקו.

תרמית שיווקית

בחודש האחרון חוצה סטפני זוכטיג את ארצות הברית במשאית כתומה, במסע מסן דייגו לניו יורק שיימשך 32 ימים ובו יוקרן הסרט בשלושים ערים שונות. זוכטיג גם מתכוונת לאסוף בקבוקי פלסטיק ריקים שהושלכו בדרך לתוך מכל זכוכית ענק בגב המשאית ומבקשת מהתושבים להוסיף את הבקבוקים הביתיים הריקים שלהם. "אנחנו רוצים למלא את המכל, כדי להראות את הבזבוז האדיר. אם אנשים לא רואים את זה בעיניים שלהם, הם לא מבינים את ההשלכות. בכל שנייה אמריקאים זורקים 1,500 בקבוקים. 1,500 בכל שנייה! אני מקווה שנצליח לאסוף לפחות 1,500 בקבוקים במשך כל המסע שלנו".

בדרך מקולורדו לנברסקה מנסה זוכטיג להסביר איך התרחשה מה שהיא מכנה תרמית המים הגדולה בהיסטוריה. "עברנו שטיפת מוח כדי שנחשוב שמים בבקבוק טעימים יותר ממים מהברז. אנשים עדיין שותים את זה כי הם נפלו לתוך המלכודת של חברות המים המבוקבקים וחושבים שמים מהברז לא בטוחים מספיק בשבילנו". הבמאית מתעקשת לא לכנות את תכולת הבקבוקים "מים מינרליים", אלא משתמשת במונח "מים מבוקבקים". לדבריה, 40 אחוז מהמים שמשווקים לציבור הם מים רגילים שעברו טיהור, ובכל מקרה הבקבוק הוא מה שמבדיל בין המים המכונים מינרליים למים רגילים מהברז.

"זו תרמית שיווקית. מצד אחד, הם מנסים להפחיד אותנו שלא לשתות מים מהברז, ומצד שני בעצמם משווקים מים כאלה", אומרת זוכטיג בראיון ל"הארץ". תושבי ארצות הברית צורכים בכל שנה כ-35 מיליארד ליטרים של מים בבקבוקים. תעשיית המים במדינה מגלגלת 11.5 מיליארד דולרים בשנה, ועד לאחרונה נרשם מדי שנה זינוק חד במכירות.

למרות המספרים העצומים, זו תעשייה צעירה יחסית. "התחלנו לקנות מים מבוקבקים בכמויות בסוף שנות ה-70, כשחברת 'פרייה' חצתה את האוקיינוס", מספרת מחברת הספר "בוטל-מאניה" אליזבת רויט. בתחילת דרכו היה הבקבוק הירוק של "פרייה" הצרפתית למוצר נישה לעשירי אירופה ואמריקה. רק ב-1989, עם המצאתם של בקבוקי פלסטיק זולים שעשויים מהחומר PET, קיבל השוק הנישתי דחיפה משמעותית. "השינוי הגדול התרחש כשקוקה קולה ופפסי נכנסו למשחק. הם התחילו למכור מים, כי הם ראו את שוק המשקאות התוססים מתחיל לרדת", נזכרת רויט.

"אלה אנשים חכמים", ממשיכה הבמאית זוכטיג. "הם השקיעו מיליארדי דולרים בפרסום, וכשאתה משקיע כל כך הרבה כסף, בסוף אתה רואה תוצאות. הם פירסמו מודעות שמערערות על האיכות של המים שלנו. הם שכרו אנשים כמו ג'ניפר אניסטון כדי שיהללו את המוצרים שלהם. הם מנסים להעניק למים המבוקבקים את ההילה הזוהרת שמאפיינת אנשים מפורסמים. אני זוכרת שכשהייתי באוניברסיטה הייתי קונה מים של אוויאן, כי רציתי להרגיש בינלאומית. חשבתי שבזה שאני שותה אוויאן, אני מראה לאנשים מסביבי שטיילתי הרבה ואני מכירה את העולם כי אני יודעת שמים מצרפת אלה המים שצריך לשתות. אני לא סתומה, אבל הנה, אין ספק שלפרסום יש השפעה עלינו".

עיתונאית בריטית שעקבה במשך 40 ימים אחר צריכת הפלסטיק שלה, ספרה בפחי הזבל האישיים בבית ובעבודה 31 כוסות מים חד-פעמיות ו-19 בקבוקי מים. בארצות הברית התופעה רחבה בהרבה - ב-2007 קנו האמריקאים 29 מיליארד בקבוקי מים, שרבים מהם הגיעו אל המזבלות או נשטפו לאוקיינוס. השיווק של מים כמוצר צריכה יוקרתי, שמגיע "הישר מהטבע" - טבעי, מוגז או בטעמים - מרתיח במיוחד בהתחשב בעובדה שברוב מדינות העולם אפשר לקבל מוצר באיכות דומה ובמחיר אפסי הישר מהברז. גם היום נמנעים בחברות הבקבוקים מהשוואות בין שני "המוצרים".

"אנחנו מספקים מוצר שונה לחלוטין", אומר בשביעות רצון ניכרת היטב קרייג סטיבנס, סגן נשיא באיגוד האמריקאי של יצרני המשקאות. "אנחנו מספקים מוצר שאפשר לקחת ממקום למקום, מוצר נוח, מרענן וטהור". בכיר אחר באחת מחברות המים הגדולות בעולם אף אמר לפני כמה שנים, כי בעתיד "מים מהברז ישמשו רק במקלחות ולשטיפת כלים". בכמה מבחני טעימה שנעשו בארצות הברית בשנים האחרונות לא הצליחו המשתתפים להבדיל בין מים מהברז למים שנמכרו בחנויות, ורבים מהם אף העדיפו את טעמם של המים הרגילים. אך אל מול מכונת השיווק האדירה של חברות המים, "לחברות המים העירוניות לא היו תקציבי יחסי ציבור. בקושי היה להן כסף להמשיך לתחזק את המערכות", מוסיפה אליזבת רויט את הצד השני של המשוואה.

זוכטיג מאשימה גם בכך את יצרני המים בבקבוקים. לדבריה, הנזק הגדול ביותר שגרמו הוא הפיכת הצרכנים לאדישים לאיכות המים מהברז. "הן גרמו לנו להגיד, למי אכפת שהמים שלי בבית לא מספיק טובים, אני פשוט אקנה מים בבקבוק. זו הטעות הטרגית ביותר שאנחנו יכולים לעשות, כי כתוצאה מכך תשתיות המים שלנו מתמוטטות".

למי זה טוב

מלבד התחליף הזמין, המתנגדים למים מבוקבקים מציגים שלוש טענות מרכזיות, שנועדו להוביל אותנו לוותר על הבקבוק ולחזור אל הברז. תעשיית המים, שמשווקת את עצמה כנקייה ומחוברת לטבע, גורמת לפגיעה משמעותית בסביבה - ייצור הבקבוקים גורם זיהום חמור, שנמשך בזמן הובלת המים במשאיות ולא נגמר גם בתום צריכת המוצר, כשהבקבוק מושלך לפח ובמקרים רבים אינו ממוחזר. בעוד חברות המים זוכות להנחות ענק ומשלמות על המים הטובים ביותר מחיר נמוך בהרבה ממה שכל אחד מאיתנו משלם עבור מים מהברז, תושבי האזורים שבהם מתבצעת השאיבה מאבדים את המשאב הכי יקר שלהם. ואם לא די בכך, בשנים האחרונות מתרבים הסימנים לכך שחומרים כימיים מתוך בקבוקי הפלסטיק מוצאים את דרכם לתוך מי השתייה, ובכך מסכנים את בריאותם של הצרכנים.

סיפור לדוגמה מספקת פרייבורג, עיירה קטנה במדינת מיין, שיצאה למאבק נגד חברת "נסטלה", אחד מתאגידי המים הגדולים בעולם. בניגוד לדעת התושבים, קיבלה החברה זיכיון לשאוב מים מתוקים באזור האגמים הקרוב לעיירה. כעת, עמוסים כבישי העיירה המנומנמת במכליות ענק שמובילות את המים למפעלי הביקבוק. כתוצאה מהשאיבה המוגברת, סבלה העיירה בשנתיים האחרונות מהפסקות מים, אך בעוד שהתושבים נאלצו לאגור מים מראש או לקנות מים בבקבוקים, ממשיכה נסטלה לשאוב ללא הפרעה. בינתיים מתעלמים בחברת הענק גם ממחאות התושבים, שהפגינו מול הכניסה לתחנת השאיבה, פנו למחוקקים המקומיים והקימו אתרי אינטרנט שמנסים לחנך את הציבור האמריקאי לשימוש נבון במשאבי המים שלהם.

באחד הסרטונים שהועלו ליו-טיוב מתועד ארל דיוויס מפרייבורג יושב על מדרגות בית העץ שלו ומדבר אל המצלמה: "הם צריכים לקחת אחריות על מה שהם עושים, כמו שנוהגים בכלי נשק. כשאתה קונה כלי נשק, אתה אחראי עליו. אתה אחראי גם על כדור שיוצא מתוך האקדח. כך גם החברות האלה צריכות להיות אחראיות על כך שהמים אזלו". בהמשך הסרטון קורא דיוויס לחרם צרכנים על חברות המים הגדולות.

"הכניסה של חברות גדולות לעיירות קטנות משנה במידה משמעותית את החיים בעיירות האלה", מסכימה זוכטיג. "קודם כל הן משנות את הקהילה. אלה עיירות קטנות מאוד, שבהן כל אחד מכיר את השני ואנשים גרים במקום הזה במשך דורות רבים. פתאום כשחברה בינלאומית גדולה נכנסת לעיר, היא מפצלת את העיירה, כי יש אנשים שרוצים לאפשר לה לפעול. כמה אנשים בפרייבורג חשבו שהחברה תתרום כסף לבתי הספר שלהם, ייסללו כבישים חדשים - אז למה שלא נאפשר יותר הזדמנויות לעיירה שלנו? מהעבר השני, אנשים אחרים אמרו שהם חיים כאן בגלל שאנחנו אוהבים לחיות במקום קטן, אנחנו לא רוצים שחברת ענק תקים מפעל ענק בחצר האחורית שלנו, ולא רוצים את מכליות הענק האלה שעוברות כאן לאורך כל היום והלילה".

התושבים מתלוננים במיוחד על שיעורי הרווח הדמיוניים של חברות המים: עלויות השאיבה של המים בפרייבורג הן כ-1.6 סנט לליטר, ולאחר הביקבוק הם נמכרים במחיר גבוה פי מאה, כ-1.6 דולר לליטר. "ברגע שהן מתחילות לשאוב הן דורשות זכויות על המים וכשבכל העולם יש מחסור במים, לא כדאי לתת לחברות ענק את הבעלות על המשאב היקר הזה", מדגישה הבמאית את שורש הבעיה. "בזמן שלתושבים באטלנטה אסור לשטוף את המכונית שלהם והם נדרשים להתקלח במהירות, חברות כפפסי, קוקה קולה או נסטלה ממשיכות לשאוב כמויות עצומות של מים באותם אזורים בדיוק".

מתנגדי השימוש בבקבוקי פלסטיק מתריעים גם על סכנה בריאותית. בדומה להיסטריה סביב בקבוקי השתייה לתינוקות, בשנים האחרונות מתרבים הדיווחים על כך שחומרים כימיים מתוך הבקבוק מסתננים לתוך המים. אף שרשויות הבריאות בארצות הברית דחו עד היום את הטענות הללו, כמה מדענים קבעו שהחומר הכימי ביספנול-איי עלול להשתחרר מתוך בקבוק הפלסטיק ולהיספג בתוך המים.

"ביספנול-איי הוא אחד הכימיקלים הכי מסוכנים שידועים לאדם", אומר פרופ' פרדריק ואן סאל מאוניברסיטת מיזורי. הבעיה, אומר ואן סאל, היא שגם "בכמויות מאוד קטנות ביספנול-איי מתנהג בצורה דומה לאסטרוגן" - הורמונים שמניעים את ההתפתחות המינית אצל נשים. אין מחלוקת על כך שהחומר משבש את הפעילות ההורמונלית, בעיקר אצל תינוקות, מאיץ את ההתפתחות המינית ועלול לגרום להשמנת יתר ולבעיות התפתחותיות. השאלה הגדולה היא אם הוא מצליח להשתחרר מתוך דופנות הבקבוקים.

מחקר שנעשה באוניברסיטת סינסינטי הצביע על כך שכאשר בקבוקי פלסטיק נחשפים לחום גבוה, החומר משתחרר במהירות הגבוהה פי 55 מאשר במצב רגיל. כתוצאה מכך עלול החומר המסוכן להתערבב במים, בעיקר בבקבוקים שלא נמצאים בקירור או כאשר הבקבוקים נחשפים לשמש או לחום בחודשי הקיץ. החברות הגדולות לייצור בקבוקי תינוקות התחייבו בשנה שעברה להפחית את השימוש בחומר, אך החברות לייצור בקבוקי מים נמנעות לפי שעה מהתבטאות בעניין.

"כשאתה קונה משקאות מוגזים, אתה יודע שזה לא טוב לבריאות שלך. אבל כשאתה קונה מים, אתה חושב שאתה עושה את זה בשביל הבריאות שלך - וזה שקר", מסכמת זוכטיג.



מימיות אופנתיות

ובכל זאת, נדמה שהשינוי מתחיל לחלחל. בשנתיים האחרונות נרשמת לראשונה ירידה במכירות המים בבקבוקים. "חברות המים יגידו שזה בגלל המיתון, אבל אני חושבת שאנשים מתחילים להתפכח", אומרת זוכטיג בשמחה גלויה. "אנשים מבינים שעובדים עליהם ולמה לשלם על משהו שאתה יכול לקבל כמעט בחינם. אבל מכל סיבה שלא תהיה, זה כמובן מצוין".

המסע הנוכחי שלה ברחבי אמריקה נועד לחזק את המודעות לנזקים שגורמים לנו המים בבקבוק. "זה היה רעיון של המפיקה שלי, שרה אולסון, ועכשיו אני שונאת אותה בגלל זה", היא אומרת וצוחקת במשך כמה שניות. "ראינו שלחברות המים יש מונופול על העיסוק בתחום. הסרט שלי והעניין הרחב יותר לא טופלו כמעט בכלי תקשורת מרכזיים ועורכים בכירים אמרו לנו בגלוי שהם מפחדים לדבר על זה מחשש שקוקה קולה או פפסי יבטלו את חוזי הפרסום שלהן אצלם".

בעקבות הביקורת החריפה שספגו, הציגו בארצות הברית חברות בקבוקים בחודשים האחרונים בקבוקים שמיוצרים בחלקם מצמחים, ובכך לטענתן נוחים יותר למחזור. חברות אחרות הקטינו בצורה משמעותית את גודלו של הפקק, שלדבריהם מהווה אחוז ניכר מהפלסטיק שנערם במזבלות השונות וקשה במיוחד למחזור. מסעדות בניו יורק ובסן פרנסיסקו אסרו בחודשים האחרונים על מכירת מים מבוקבקים ומנסות לשכנע את הלקוחות להסתפק במים מהברז.

דווקא מסעדות היוקרה, שהיו הראשונות לגלות את המים המינרליים בשנות ה-70 של המאה הקודמת, מתעקשות עכשיו לשנות את המגמה. כך, למשל, במסעדת "Chez Panisse" היוקרתית מוגשים רק מים טבעיים או מוגזים שעברו טיהור. "אנחנו דוגלים בקיימות, וזה אומר להשתמש בכמה שפחות אנרגיה", הסביר ל"סן פרנסיסקו כרוניקל" מנהל המסעדה, מייק קוזה-ריינזי. לדעתו, "זה לא הגיוני להמשיך לייבא בקבוקי מים מאיטליה". מאחר שהמסעדה הפסידה מקור הכנסות מרשים, היא צריכה לצמצם בהוצאות האחסון ולעודד את הסועדים לשתות יין, אבל "החיסכון הסביבתי" בולט לעין: בשנים שקדמו למדיניות החדשה ייבאה המסעדה 24 אלף בקבוקי מים בכל שנה.

במסעדת "Nopa" שדוגלת במדיניות דומה, הסבירו לעיתון כי המטרה שלהם היא להגיש אוכל ומשקאות מקומיים. "אנחנו לא יכולים לעשות את זה עם הרבה דברים, כמו וויסקי, אבל אנחנו מנסים לעשות את זה עם הדברים שאנחנו כן יכולים", ציין אחד הבעלים, ג'ף האנאק.

שינוי מעניין נוסף חל כעת באוניברסיטאות ברחבי אמריקה. סטודנטים רבים אינם קונים בקבוקי מים, ומסתובבים בקמפוס עם מימיות מאלומיניום. בחנויות היוקרה ואפילו בסניפי סטארבקס מחירן של מימיות מעוצבות נע בין עשרה ל-30 דולר. כחלק מהמגמה, הקולר הוותיק עושה קאמבק ומשמש למילוי אין-סופי של המימיות במים קרים וטעימים, הישר מהברז.*

הזהב השקוף
חברות המים המינרליים "קונות" את המים בזיל הזול

המצב בישראל אינו שונה בהרבה מארצות הברית או מאירופה. הבלוגר אלון גנני, מהנדס מכונות המתמחה באנרגיה ומים שהקים את האתר הסביבתי ecowasabi, מאמין כי גם במקרה זה ניצחה תרבות הצריכה את ההיגיון הבריא. "המים המינרליים משווקים כמוצר נקי, איכותי ובריא שמגיע באריזה בוהקת, והציבור מאמין לזה. מנגד קיים חוסר אמון בממסד שאחראי על אספקת מי ברז".

גנני מאשר כי איכותם של מי הברז בישראל מידרדרת, בעיקר כתוצאה מהתיישנות הצנרת ודליפת דלק וביוב למי תהום. אך לדעתו התקנת פילטר פשוט מסייעת להתגבר על הסיכון הבריאותי ומחזירה למים את הטעם. "היה לי חשוב שאשתי ובתי ישתו מים בהנאה מרובה ובכמות גדולה. לכן התקנתי מערך פילטרים פשוט וברזון קטן ליד הכיור שעלו כ-600 שקל. החלפה שנתית של הפילטרים עולה עוד 250 שקל. בכל מקרה, המים המבוקבקים יקרים יותר".

למרות הפגיעה בסביבה והתחרות הבלתי הוגנת מול השירות שהיא עצמה מספקת לתושבים, המדינה מסבסדת למעשה את תעשיית המים המינרליים. חברות כמו "נביעות", "עין גדי" או "מי עדן" מקבלות היתר לשאוב את המים הטובים ביותר בארץ בעלות נמוכה בהרבה ממה שמשלם כל אחד מאיתנו על השימוש במי ברז. לפי נתוני האגודה לצדק חלוקתי, החברות משלמות תמורת המים 0.27 אגורות לליטר (על מי הברז שלו משלם הצרכן הביתי פי 2.5 יותר); לאחר הביקבוק וההובלה, נמכרים המים לפעמים במחיר הגבוה פי 1,000 ממחיר ה"רכישה" שלהם.

בסוף מארס דחו שופטי בית המשפט העליון עתירה שהגישה האגודה ואישרו לחברות להמשיך לשאוב את המים. עם זאת, הפרקליטות התחייבה בשם הממשלה להסדיר את העניין בעתיד הקרוב, כחלק מהסדרת כל משק המים בישראל. "יתכן שמידת הנדירות של המים מצדיקה התייחסות מיוחדת בהיבט הכלכלי - כגון גביית פרמיה מסוימת/דמי זיכיון/תמלוגים/היטל לאוצר המדינה", נאמר בתשובת המדינה לעתירה.

ובכל הקשור למחזור הבקבוקים, תאגיד המחזור ספג בשנים האחרונות ביקורת על היותו מונופול שאינו מצליח לעמוד ביעדים שהציבה המדינה. אף שצרכני המים המבוקבקים, כמו צרכני משקאות מוגזים או מיצים, משלמים דמי פיקדון על בקבוקים קטנים, רק כ-80 אחוז מהם ממוחזרים בסופו של דבר. יעדי המחזור המיועדים לבקבוקים הגדולים הם כ-50 אחוז בלבד.
Comments