האם נוכל להתרגל לארוז מוצרים ללא שקיות ניילון? איך נפחית את התלות בהררי הנייר במשרד ובבית? ומה יהיה הסוף עם ההתמכרות שלנו למים מבוקבקים? זווית אחרת על שיעבוד והתמכרות. עסק ירוקרז גודלניק | 25/3/2010 15:27 לכבוד הפסח הממשמש ובא, שלושה סיפורים ירוקים על עבדות וחירות והדרך הארוכה שעוברת ביניהן. החופש מהשקית אם אתם מזדמנים לעיירה מודבארי (Modbury) במחוז דבון באנגליה ומתכננים לקנות משהו, כדאי שתביאו שקית מהבית. בכל מקרה, שקית פלסטיק לא תקבלו כאן, בעיירה הקטנה שהכריזה בשנת 2007 על גמילה משקיות פלסטיק והיתה למקום הראשון באירופה שבו שקיות כאלו הן פרסונה נון-גראטה. 
שקיות ניילון צילום: יוסי אלוני הכל התחיל בנסיעה של רבקה הוסקינג, תושבת המקום, להוואי לצילום סרט טבע עבור ה-BBC. רבקה ראתה שם במו עיניה את הנזקים ששקיות פלסטיק גורמות לבעלי החיים בטבע והחליטה לעשות מעשה. כמו כל סיפור אנגלי טוב, תוכנית הפעולה שלה קרמה עור וגידים בפאב המקומי במודבארי, שם היא ישבה עם בעל הפאב ובעל גלריה מקומית ושכנעה אותם לצפות בסרט שלה, שהראה ציפורים ובעלי חיים אחרים שנחנקו משקיות פלסטיק, ובסוף הסרט שניהם הכריזו שהם לא השתמשו יותר בשקיות פלסטיק. התהליך חזר על עצמו עם עוד 36 סוחרים בעיירה ובסופו של דבר החליטו כל 43 בעלי העסקים במודבארי להכריז באופן רשמי על הפיכת מודבארי לעיירה הראשונה באיים הבריטיים שהפסיקה לספק שקיות פלסטיק ללקוחות. זה קרה ב-1 במאי 2007 ובן לילה הפכה מודבארי מעיירה כפרית קטנה עם 1,600 תושבים שאף אחד לא שמע עליה למקום שמכל העולם עלו אליו לרגל בכדי לסקר את הנס הזה. לתושבים התברר שיש חיים בלי שקיות פלסטיק. הסוחרים מכרו שקיות בד רב פעמיות ב-3 פאונד ומי ששכח את השקית שלו בבית והתעקש, קיבל שקית מפלסטיק מתכלה המיוצרת מתירס בתמורה ל-5 פני. אבל זו רק ההתחלה. העלמת שקיות הפלסטיק מהשטח העלתה את מפלס המודעות של הסוחרים וגרמה להם לחפש דרכים חלופיות למה שעד אז נתפס בעיניהם כדרך הטבעית לארוז מוצרים. עדיין לא כל התחליפים ידידותיים לסביבה ב-100%, ונעשה גם שימוש רב בשקיות נייר חומות כתחליף, אבל את הסנדביצ'ים במעדנייה עדיין צריך לעטוף עם משהו. בכל מקרה, כפי שמציין סימון וילקינסון הקצב, כל האריזות מתפרקות להבדיל משקיות הפלסטיק. היו כאלו שביקרו את המהלך וראו בו מחווה חסרה משמעות של ממש. ג'יימס לאבלוק, מדען אקלים, כינה זאת "סידור מחדש של הכיסאות על סיפונה של הטיטאניק". הוסקינג דווקא מסכימה איתו והסבירה בראיון לאידיפנדנט כי "תמיד אמרנו ששקיות פלסטיק הן רק קצה הקרחון. חבל שהמסר הזה הלך לאיבוד". כך או אחרת, זה לא נגמר במודבארי והעיירה הקטנה היוותה מקור השראה למקומות ובתי עסק אחרים באנגליה לפעול באופן דומה ואפילו הקמעונאים הגדולים כמו אסדה וטסקו הצטרפו למאמץ להקטין באופן משמעותי את צריכת השקיות על ידי תושבי הממלכה. התוצאות לא אחרו להגיע - ביולי שעבר דווח כי בשבעת רשתות הסופרמרקטים הגדולות ירדה צריכת שקיות הפלסטיק החודשית בכמחצית, או במספרים קצת יותר גדולים: קיטון של 346 מיליון שקיות (מדי חודש כאמור!). נראה כי גם תושבי הממלכה חוצים את המדבר בדרך לחופש הנכסף משקיות הפלסטיק. החופש מהנייר ב-1975 תיאר הביזנסוויק את חזון המשרד נטול הנייר כ"אוסף של תחנות מחשב מחוברות אחת לשנייה ולארונות אלקטרוניים". אחד המומחים שהתראיין בכתבה אז חזה כי ב-1990 מרבית התיקים במשרדים יהיו אלקטרוניים. עשרים שנה אחרי כן אתם יכולים להסתכל סביבכם במשרד ולראות כמה רחוקה מכך המציאות. 
עבודה משרדית, עמוס בניירת צילום: אי-פי כשמסתכלים על הנתונים זה נראה עוד יותר רחוק – על פי נתוני חברת IDC, ב-2007 הדפיסו חברות אמריקאיות 1.5 טריליון דפים. זה שווה ערך לערימת נייר בגובה 153,000 ק"מ, או במונחי עצים 15-20 מיליון עצים שנכרתו לשם ייצור הנייר. במונחים גלובליים, השימוש בנייר במשרדים הכפיל את עצמו בין 1980 ל-2000 ורק בעשור האחרון רואים ירידה מסוימת בשימוש בו. חוסר היכולת להיגמל מהשיעבוד לנייר גם בעידן הדיגיטלי, בו קיים תחליף ידידותי למשתמש כמעט לכל פונקציה שמשמש הנייר, הינו מתסכל ואבסורדי כאחד. בעיקר זה נתפס כעדות לעד כמה קשה לשנות הרגלים ישנים, גם אם הם בזבזניים ופוגעים בסביבה. כל זה נכון עד אשר הגיע המיתון הכלכלי ופתאום כולם החלו לחפש איפה אפשר לחסוך בהוצאות ועיניהם נתקלו בחבילת הנייר ליד המדפסת. אאוריקה! ומדובר בהרבה מאד כסף. חברות בארצות הברית הוציאו שמונה מיליארד דולר על נייר ב-2007, ועל פי הערכות של זירוקס, כשמדובר בנייר שמשמש לשליחת חשבונות ותקשורת אחרת עם לקוחות וספקים, הרי שעל כל דולר שמוצאים על נייר, מוציאים שישה דולר נוספים על טיפול והפצה. למי שתוהה אם על אף ההוצאות הללו, האם התנהלות עסקית נטולת נייר אפשרית, דוח חדש של JP Morgan אומר שבהחלט כן. על פי הדוח, סביבה של "אפס פסולת", שבה הנהלת חשבונות מתנהלת באופן אלקטרוני לחלוטין היא בהחלט אפשרית. המסקנה הזו רחוקה מלהיות תיאורטית והיא מתבססת על עבודה של JP Morgan עם 25,000 לקוחות למחשוב הפעילות החשבונאית שלהם, אשר החלה ב-2007 וחסכה עד היום הדפסה של יותר ממאה מיליון דפים. והחיסכון? לפי החישובים שלהם, חברה שיש לה לדוגמא 3,000 פעולות שמתבצעות על נייר (חשבוניות וקבלות לדוגמא), יכולה לחסוך במעבר לפעילות דיגיטלית 2,225 דולר לחודש, או 0.75 דולר לפעולה. אז אם כך מה מונע את המעבר לעולם משרדי נטול נייר? הרבה אנשים לא יכולים עדיין להשתחרר מההרגל והנוחות של קריאת מסמכים על גבי דפים, מסביר ג'ון שיין, אנליסט בחברת המחקר InfoTrends. שיין גם מאמין שהתמריץ הכספי משמעותי כאן יותר מהתמריץ הסביבתי, מה גם שיש כאלו (בעיקר חברות נייר) שמבקשים להזכיר שגם לתחליף הדיגיטלי יש טביעת רגל פחמנית שצריך לקחת בחשבון. ההרגלים הללו כנראה ישתנו במקביל להשתלבותם של אנשים צעירים יותר בכח העבודה, כאלו שרגילים לתקשר באופן דיגיטלי, לקרוא ספרים שלמים על גבי מסכים קטנים ואפילו להשתמש בגאדג'טים במקום כרטיסי ביקור. עד שהשינוי הדורי הזה יתרחש, השולחן שלכם ימשיך כנראה להיות עמוס בניירות. אולי לפחות את החשבונית עבור הנייר למדפסת תתחילו לקבל באמצעות המייל. החופש מבקבוק המים ביום שני ציינו ברחבי העולם את יום המים העולמי. זו היתה גם הזדמנות להיזכר מחדש בדרך שרבים מאיתנו צורכים באמצעותה מים כיום - בקבוק מים מפלסטיק. בתוך זמן קצר יחסית הפכנו משועבדים לתעשיה שמגלגלת 60 מיליארד דולר, ששיכנעה אותנו כי היא הדרך הבטוחה היחידה לצרוך את סם החיים האמיתי, מים.
כיסי התמרדות כנגד השיעבוד למים מבוקבקים אפשר למצוא בכל העולם. בקנדה, לדוגמא, סטודנטים קנדים אירגנו לפני שבועיים את יום החופש ממים מבוקבקים. אחד המארגנים הסביר כי "ברחבי המדינה סטודנטים עומדים היום נגד התעשייה הבזבזנית של מים מבוקבקים. עייפים מלשלם לקוקה קולה, פפסי או נסטלה עבור שתיית מים, אנחנו קוראים לבתי ספר להחרים את מכירת בקבוקי המים ולהשקיע בברזיות". אם הקריאה הזו נשמעת לכם לא מציאותית, אז זה ממש לא כך, לפחות לא בקנדה. עד היום הכריזו שם 76 רשויות, חמש אוניברסיטאות ואין ספור בתי עסק על מגבלות לגבי מכירת בקבוקי מים. יש עוד דוגמאות רבות לכך בעולם כמו העיירה האוסטרלית Bundanoon שהכריזה על עצמה בשנה שעברה כעיירה האוסטרלית הראשונה שהינה חופשית ממים מבוקבקים, או במלים אחרות - אסור למכור בעיירה מים מבוקבקים. אבל זה עדיין קצה הקרחון או טיפה בים. עדיין מדובר בתעשייה שצמחה באופן מטאורי בתוך מספר עשורים, תוך שימוש בשיווק מתוחכם שביקש להפוך את מי הברז למוצר נחות בהשוואה למים מבוקבקים. איך אמר סגן הנשיא של פפסיקו לשיווק כשדיבר עם משקיעים בשנת 2000 – "כשאנחנו נסיים את העבודה, מי ברז ישמשו רק למקלחת ולשטיפת כלים". 
בקבוקי מים מינרלים בסופרמרקט צילום: אדי ישראל ומה לגבי המים בבקבוק? האיכות והטעם שלהם לעיתים רבות לא עולים על אלו של מי ברז כפי שכבר הוכח במחקרים רבים. Earth Policy Institute The מצא ב-2006 כי כ-40% מהמים המבוקבקים הם למעשה מי ברז עם מינרלים שהוספו להם לאחר מכן, מה שמעלה שאלות לגבי הערך הבריאותי שלהם. מי שרוצה עוד מידע מעניין, מוזמן להציץ בסרטון החדש והמצוין של אני לאונרד - The Story of Bottled Water (ראו למטה), שם היא מציינת לדוגמא כי מים מבוקבקים של מותגים כמו דאסאני של קוקה קולה ואקוופינה של פפסיקו הם לא יותר ממי ברז מסוננים. עד מתי נמשיך להיות משועבדים לבקבוקים הללו, שמלבד המשאבים הרבים שנדרשים לייצורם, הרי שגם 70%-80% מהם לא ממוחזרים? כאן הדרך לחירות עדיין ארוכה ומי שיסלול אותה יהיו או המחוקקים שישימו מגבלות על צריכת מים מבוקבקים וגם ידאגו לנו למי שתייה ראויים, או משווקים מוכשרים במיוחד שיחזירו למי הברז את כבודם האבוד. לכתבה באתר nrg |