כתב: אביב לביא. מועד פרסום: 31/10/2009

 

המרכזים הקהילתיים מופקרים לשלטון מכונות החטיפים. ילדים מסיימים שעה של פעילות בריאה, ודוהרים אל המכונות כדי להעמיס על גופם זבל כימי.

 

המרכז הקהילתי שבו ילדיי משתתפים בחוגי ספורט למיניהם (קפוארה, קונג פו, קראטה - איכשהו זה תמיד מתחיל ב'ק' ונמנה עם משפחת אמנויות הלחימה), דומה למאות מרכזים הפזורים ברחבי הארץ, ומוצלח כמותם: ילדים בכל הגילים ומכל השכבות מתכנסים לאחר צהריים של פעילות גופנית מאומצת, וחוזרים הביתה סמוקים, גאים ומרוצים.

 

אנחנו, ההורים, מרוצים קצת פחות. לא מהחוגים והמדריכים, אלא מהתפאורה שמקדמת את פני הילדים בחלל הכניסה: מכונות גדולות שמציעות שלל משקאות מתוקים (מאוד) וחטיפים מהדרגה הירודה ביותר-עתירי שומן, מלח, סוכר ותוספים מלאכותיים שספק אם הייתם מחדירים למכל הדלק של המכונית המשפחתית.

 

ההורים מתחלקים לשניים-אלה שסופגים את הפרצוף המכורכם של הילדים, ואלה שלא עומדים בפרץ. וכך מתנהל מדי יום מחזה האבסורד-ילדים מסיימים שעה של פעילות בריאה, ודוהרים אל המכונות כדי להעמיס על גופם זבל כימי.

 

כבר דובר ונכתב על שערוריית מכונות המשקה והחטיפים בחלק מבתי הספר. ההתפשטות למרכזים הקהילתיים - שהם שירות שמסופק לתושבים על ידי הרשות המקומית-מקוממת לא פחות. הנוכחות של המכשירים הללו בכל פינה של חיינו היא כמעט בגדר אונס: רשות מקומית שמאפשרת
לזכיין להציב אותם במרחב הציבורי מעניקה לו רישיון חופשי לפתות את הילדים ולמרר את חייהם של ההורים.

 

ההורה, שגם כך החוגים וחיי הפנאי של הילדים עולים לו הון עתק, ושרוצה לראות את ילדיו ניזונים מאוכל ולא מאשפה, מוצא את עצמו בעמדת התגוננות מתמדת וגולש במהירות לתפקיד האיש הרע. למה במקום שממומן מכספי הארנונה שלנו נגזר עלינו להתמודד עם מתקפה של פיתויים ירודים?

 

מדובר בהחמצה גדולה במיוחד, כי עם קצת מאמץ ומודעות זה היה יכול להיראות לגמרי אחרת: אפשר לערוך מכרז, שהזוכה בו יתחייב להציב דוכן עם סנדוויצ'ים מקמח מלא, מיצי פירות ועוד כמה חלופות סבירות שהיו מאפשרות לילדים לקבל מנת פחמימות זמינה ומועילה אחרי שרצו, קפצו והזיעו. אבל למה להתאמץ אם אפשר לפסוע בנתיב המוכר של המכונות והחטיפים?

אחר כך, כשיתפרסמו הנתונים המבהילים על העלייה במספר הילדים הסובלים מעודף משקל בישראל, ועל מגפת הפרעות הקשב (מחקרים מצביעים על הקשר בין צריכה מוגברת של משקאות ממותקים להפרעות קשב בקרב ילדים), כולם יצקצקו וינסו להבין מהיכן נחתה עלינו הצרה הזו. הרי הילדים מנהלים אורח חיים כה בריא, הם אפילו הולכים לחוג אמנויות לחימה פעמיים בשבוע.
 
לכתבה ב-nrg