ישראל לא המציאה את המחלה הזו. מדובר במגפה של מדינות השפע, שמשליכות כמויות עתק של מזון משובח ובו בזמן מתמודדות עם מספר הולך וגדל של אנשים שלא יודעים מאיפה תגיע הארוחה הבאה
תגיות:
מזון,אוכל
לפי הערכות שמרניות, כ-14 אחוזים מהמזון שהישראלים רוכשים מושלך לפח. הערכות מחמירות יותר, שכוללות גם את הפירות והירקות שמושמדים עוד במטע ובשדה מפני שאינם תואמים את הציפיות האסתטיות של רשתות השיווק (גוועלד - האפרסמון לא סימטרי!), חוצות בקלילות את רף ה-30 אחוזים. ישראל לא המציאה את המחלה הזו. מדובר במגפה של מדינות השפע, שמשליכות כמויות עתק של מזון משובח ובו בזמן מתמודדות עם מספר הולך וגדל של אנשים שלא יודעים מאיפה תגיע הארוחה הבאה. איך אומרים את זה בלקסיקון הפוליטי המכובס? אנשים שאין להם "ביטחון תזונתי". מכת בזבוז המזון היא מפגע שמשלב בין שלושה תחומים - הכלכלה, החברה והסביבה. כלכלה, מפני שבעוד שמאות אלפים יצאו לרחובות כדי למחות על מחירי הדירות והקוטג', רק מעטים בדקו כמה גביעי קוטג' או "דני" יקרים ומיותרים מחמיצים במקרר הפרטי שלהם. לפי המשרד להגנת הסביבה, משפחה ישראלית ממוצעת זורקת מזון בשווי 350 שקלים בחודש, מה שמצטבר לאלפי שקלים בשנה. בכסף הזה היינו יכולים לקנות דברים באמת נחוצים, כמו חינוך או בריאות. חברה, מפני שחברה שבה חלק מהאנשים זורקים המון אוכל בעוד שאחרים נוברים בפחים היא מקוטבת, חולה ונטולת ערבות הדדית. וסביבה, כי עם כל מוצר שנזרק אנחנו משליכים גם את החשמל שהושקע בו לשווא, את המים, את האדמה, את הדלק ששרפה המשאית שהובילה אותו ואת אריזת הפלסטיק שבה הוא עטוף. בקיצור - כל מוצר כזה כילה עוד קצת משאבים יקרים וגרם לזיהום. זה הגיוני אם זה נעשה בשביל שנאכל; אבל בשביל לזרוק לפח? זו משוואה שלא יכולה להתקיים לאורך זמן. מי נגד מי? ההיגיון הבריא והאינטרס הכלכלי והסביבתי עומדים פה מול תרבות הצריכה. קשה לשנות הרגלים. אולי זו ההיסטוריה הכאובה, אולי ההתעקשות לחקות כל טעות שהאמריקאים עושים, אבל כך או כך, הציבור הישראלי מתאפיין באובססיית צריכה, מסתער על המדפים עם עגלות עצומות, מתפתה למבצעים שבהם הוא רוכש ב"זול" מוצרים שהוא כלל לא צריך ובסוף הוא מוצא את עצמו עם מקרר מפוצץ וחשבון בנק מחורר. לא קל לשנות את זה, מה גם שמתקפת הפרסומות ממשיכה לשטוף את המוח: אפילו באמצע "המערכת" הפציע אתמול תשדיר על מבצעים ברשתות השיווק. יחי האירוניה. איך זה ייגמר? המדינה חייבת להיכנס לתמונה: כדי להעביר לנזקקים את כמויות המזון העצומות שנזרקות בבסיסי צה"ל, במטבחים של מוסדות ציבור ובחלקות חקלאיות צריך מערך לוגיסטי משומן ומתוקצב. כיום עושות במלאכה עמותות כמו "לקט ישראל" המבורכת, שמצילות את המעט שהן יכולות. גיבוי ומעורבות ממשלתית עשויים להגדיל משמעותית את כמות המזון המוצל. כדי שזה יקרה צריך לדלג מעל שלל אינטרסים והרבה ביורוקרטיה. כרגע קשה לזהות בממשלה רצון אמיתי לצלול לשלולית הזו, אולי כי למיץ של הזבל אין ניחוח כל כך סקסי. כתבות קשורות: אוכל לא זורקים, מיקי חיימוביץ, המערכת, רשת. |