מאת אביב לביא, תאריך פרסום: 6/12/2009
עמיעד לפידות היה רב סרן בחיל הים, כשיום אחד עמד על סיפון הספינה שלו במפרץ חיפה, הבחין בזרם העכור שנפלט ממנועיה לתוך המים, והרגיש שנמאס לו להיות בצד המזהם. הוא פרש משירות קבע, הפך לאחד מאנשי הסביבה המקוריים בישראל, וכיום הוא אחראי לעובדה שבכשלושים יישובים בצפון מפרידים התושבים אשפה והופכים את הפסולת האורגנית לדשן. לפידות עורך מדי פעם סיורים שבהם הוא מציג את מערך הטיפול בפסולת שהקים, כולל המחשה שקומפוסט לא מסריח. כשהמבקרים שואלים אם הוא מאמין שהפרדת אשפה בכמה יישובים קטנים תציל את העולם, יש לו תשובה מוכנה: "בהתחלה חלמתי לשנות את העולם, אבל הגעתי למסקנה שאני קטן מדי. אחר כך רציתי לשנות את מדינת ישראל, אבל גיליתי שגם זה לא יהיה קל. בסוף הבנתי שהתפקיד שלי הוא לשנות את עצמי. ואתם יודעים מה - זה בכלל לא פשוט". עם הגישה הזאת, התמקדות צנועה בניסיון לשנות את עצמה, ישראל צריכה להתייצב מחר בוועידת קופנהגן. הוויכוח הער שהתחולל בתקופה האחרונה סביב העמדה שעל ישראל להציג בוועידה, והשאלה מה היקף המחויבויות לקיצוץ פליטת גזי חממה שעליה לקחת על עצמה, השכיחו מעט את העובדה שישראל היא שחקן זניח לחלוטין על מפת הפליטה העולמית. לעולם, אם להתנסח בעדינות, יש דברים חשובים יותר לעסוק בהם. למשל סין, שבה יש ערים שפולטות יותר מכל מדינת ישראל. מהפכה כזאת תעשה נפלאות לישראל בבית פנימה.
ולכן, ישראל צריכה לעבור תהליך של התייעלות סביבתית דרמטית וקיצוץ בפליטות, לא כדי להציל את העולם, גם אם אין לזלזל בשום טון פחמן שייחסך מהאטמוספירה, אלא כדי לעזור לעצמה. מדינות שיירתמו למהפכה הירוקה ייזכו בשנים הבאות בדיווידנדים מדיניים, כלכליים ותדמיתיים משמעותיים. אבל גם אם שמים לרגע את הזירה הבינלאומית בצד, מהפכה כזאת תעשה נפלאות לישראל בבית פנימה. |