כל הגורמים שאמורים להגן על בריאות הציבור מביטים בחיבוק ידיים בזמן שבתי הספר מאפשרים לזכיינים לפטם באשפה את ילדי ישראל

השבוע שוחחתי עם חברי ח' בטלפון. השיחה קלחה, אבל בשלב מסוים הופרעה כשברקע נשמעו זעקות שבר. ח' הודיע שהוא נאלץ לטפל במשבר משפחתי, וניתק את השיחה.

כשהתקשורת התחדשה, התברר שלתופעה כבר יש שם: משבר מכונת החטיפים. "בכל פעם שאני לוקח את הילדים לחוג", סיפר ח' העצבני, "אני מוצא את עצמי בעימות איתם. יש להם דרישות צנועות - רק עוד שני שקלים לחטיף, רק עוד פחית אחת מהמכונה. אני כבר לא יודע מה יותר מקומם - הכסף שנוזל בין האצבעות או הזבל שהם מכניסים לגוף".

בתזמון מושלם, למחרת השיחה הזו התפרסמה במדור "עסקים" של מעריב ידיעה שעסקה בשערוריית מכירת החטיפים והמשקאות המתוקים בתחומי בתי הספר (אפשר להוסיף גם את המתנ"סים העירוניים, שילדים רבים מבלים בהם בשעות אחר הצהריים). המועצה לצרכנות התריעה כבר לפני שנתיים, משרד החינוך הפיץ חוזר מנכ"ל בו הוא אוסר על מכירת ממתקים, משקאות ממותקים ומאכלים מטוגנים במוסדות החינוך. אבל זה לא הפריע לרבים מבתי הספר והמתנ"סים לצפצף. הזכיינים של המכונות והמזנונים משלמים יפה תמורת הזכות לפטם באשפה את ילדי ישראל, וכל הגורמים שאמורים להגן על האינטרס הציבורי ועל בריאות הילדים מביטים בחיבוק ידיים.

כמו מחדלים רבים במרחב הציבורי בישראל, גם כאן מדובר בנפילה מרגיזה במיוחד בין הכיסאות. כל גוף משגר את האשמה לעבר האחרים: משרד החינוך טוען שהרשויות המקומיות, משרד הבריאות ואפילו ההורים אחראיים; משרד הבריאות מחזיר את הכדור למשרד החינוך, ומזכיר שהרשויות המקומיות אמורות לפקח על רישיונות העסק. כולם מתקוטטים, ואנחנו נשלם את המחיר: הילדים בבריאותם, והציבור הישראלי בעלות הטיפולים שהילדים יזדקקו להם כשעודף המלח, הסוכר, השומן והתוספים המלאכותיים יתחילו לעשות את העבודה.

ההשמנה המהירה של ילדי ישראל היא עובדה. בעולם המערבי מתייחסים אל התופעה הזו כאל מגיפה, ושוברים את הראש איך להדביר אותה. הורים מודעים מוצאים את עצמם במאבק רצוף מול מתקפת הפרסומות ותרבות הג'אנק פוד שעוטפת את הילדים מכל כיוון.