מסעותיי בסלובקיה: גבינה במקום שניצל

נשלח 15 בספט׳ 2010, 23:01 על ידי Sustainability Org

אחרי היכרות עם הרגלי האכילה של הסלובקים, הקרב נגד תעשיית הבשר נראה חסר סיכוי. ככה זה בעולם שתרבות האכילה שלו מושתתת על בייקון. אביב לביא חזר מסלובקיה. לא עוצר בירוק

סופ
אביב לביא | 11/9/2010 11:17
זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי על תקן צמחוני. אי שם לפני חצי שנה אכלתי בשר בפעם האחרונה. זה היה סטייק טעים במיוחד, מנתח עסיסי שנרכש והוכן על ידי חבר שיודע דבר או שניים על אמנות הטיפול בבשר. לעסתי אותו במהלך פיקניק קסום של שבת בחיק הטבע, ובתוך תוכי ידעתי שהוא האחרון.

התהליך ההכרתי שקדם לצעד הזה היה מתמשך והדרגתי. הידע שנצבר אצלי במהלך השנים האחרונות על המתרחש בתעשיית הבשר, על הדרך בה מגודל ומטופל הבשר שאנחנו אוכלים, ועל מערכת היחסים המעוותת בין האדם לבעלי החיים שמונצחת באמצעות אכילתם, הוביל למסקנה הבלתי נמנעת. ההפנמה הייתה הדרגתית, הביצוע התרחש בבת אחת. כשהתעוררתי בבוקר שלמחרת הטיול, ידעתי שנפתח פרק חדש בחיי. פרק שבו אכילת בעלי חיים לא באה יותר בחשבון.

חברים ובני משפחה שאלו אותי מאז כמה פעמים אם זה קשה, למשל, כמו להפסיק לעשן. אין לי מושג, כי מעולם לא עישנתי, אבל האמת היא שלא הייתה לי סיבה להתלונן או לחוש כמי שמקריב את הנאות החיים על מזבח השקפת העולם. בשר אף פעם לא היה ההעדפה הקולינרית הראשונה שלי. אם עומדת לרשותי ארוחה חמה, מזינה וכזו שכוללת די הצורך חלבונים, אני חש מסופק לגמרי. הייתי שמח להציג את עצמי כקדוש מעונה, אבל האמת היא שחלומות על שניצל לא טרפו את שנתי בששת החודשים האחרונים.

עד הנסיעה. למעשה, שיחת הטלפון עם הסוכנת, בה היא שאלה אם יש לנו בקשות מיוחדות לגבי הארוחה בטיסה, הייתה הפעם הראשונה בה הגדרתי את עצמי מול העולם כצמחוני. העובדה שאיני אוכל בשר, שבתוך הבית היא כה טבעית וחסרת ייחוד (אשתי צמחונית מאז ילדותה), הפכה
פתאום להגדרה חברתית ותייגה אותי כחריג. לפתע חלחלה אצלי ההבנה שבמטוס אקבל ארוחה שונה משאר הנוסעים. וזה היה מוזר. התחושה המוזרה גברה כשקיבלנו -לפני כולם! - את ארוחת הבוקר: בשל טעות במחשב היינו רשומים כטבעונים (לפי שעה אנחנו רק צמחונים). לפיכך , ארוחת הבוקר שלנו כללה סלט פירות, קצת ירקות, לחמנייה ומעדן על בסיס חלב סויה. היה בסדר גמור, אם כי קצת קינאתי בשכנים שקיבלו חביתה. אבל הצרות האמיתיות התחילו כשהגענו להרי הטטרה.

צילום: איי-אף-פי
רכס הטטרה. אין בדל לכלוך צילום: איי-אף-פי

כן, גם אני לא שמעתי עליהם עד לפני שבועיים. וברגע שהגענו לרכס ההרים הנהדר ששוכן בצפון סלובקיה, על פסגותיו המושלגות בחורף והירוקות בקיץ, על מסלולי הטיול שחוצים את הטבע המתפרץ, על היערות, האגמים והעיירות המתוקות, הייתי קצת נכלם. תמיד החשבתי את עצמי כחיית מפות ונסיעות, אבל את הרי הטטרה העליונים - יש גם תחתונים - לא הכרתי. והיה נעים להכיר, ועוד איך.

הכל הלך בקלות - עד שהגענו לארוחות. בחלק הזה של העולם, מתברר, ארוחה בלי בשר היא קונספט משונה קצת יותר מאכילת מרק במזלג. אבל מילא ארוחה שלמה - בואו נתחיל במנה. מדי יום מצאנו את עצמו ישובים במסעדות מקסימות, מתחת לראשיהם המפוחלצים של דובים ואיילים שבקעו מהקיר, סורקים את התפריט הכתוב סלובקית מדוברת ומנסים לצוד דבר מאכל שלא מכיל גרסה כלשהי של קותלי חזיר.

אחרי שהתייאשנו מהתפריט פתחנו בדיאלוג עם המלצר, אלא שעם הסלובקית שלנו והאנגלית שלו היה קשה להגיע רחוק. יותר מפעם אחת השבענו את המלצר שבמרק העדשים שאנחנו מזמינים אין אפילו רמז לבשר, אבל כשהגיעה הצלחת המהבילה התברר שאמנם אין בה בשר - אבל בקרקעיתה נחות להן כמה רצועות בייקון.

זה היה המבחן הרציני הראשון בו עמדה הצמחונות שלי. אם לשפוט על פי הריח, הסלובקים נותנים כבוד לבשר שהם מגישים. מדי צהריים הילדים שלנו - שרחוקים מצמחונות עד מאוד - הסתערו בהנאה על קדרות מלאות במרק עוף ביתי וארומטי, והמשיכו לשניצל וינאי. ואנחנו? כשהצלחנו לפענח מה כתוב בתפריט, גילינו שמה שהסלובקים לא אוכלים עם בשר, הם אוכלים עם גבינה. המון גבינה מותכת. וכך התקיימנו על ברוקולי מוקרם בגבינה, ותפוחי אדמה בגבינה, ופסטה בגבינה, ואפילו גבינה בתוך גבינה. דבר קיומו של הכולסטרול הוא בגדר שמועה בלבד בסלובקיה.


לא שצריך לרחם עלינו. ככל שנקפו הימים למדנו להסתדר, להסתמך יותר על ארוחת הבוקר המגוונות במלון ולאתר את ההפוגות הצמחוניות בתפריטי המסעדות. הסיפור הוא לא עלינו, אלא על עולם שתרבות האכילה שלו מושתתת על בשר. פעם, בחלקים הקרים והמיוערים של הכדור, גברים היו יוצאים מהבית עם רובה ציידים וחוזרים עם חזיר בר על הכתף כדי שיהיה מה להניח על שולחן ארוחת הערב. היום שוחטים את הפרות והחזירים על סרט נע בבתי מטבחיים. הכל השתנה, חוץ מהמתכונים. כשמומחי האו"ם קובעים שלתעשיית הבשר השלכות הרסניות על משאבי כדור הארץ ופליטת גזי החממה, ושאם האנושות חפצת חיים היא מוכרחה להפחית את היקפי אכילת הבשר באופן מיידי, הם צריכים לקחת בחשבון שיש להם עוד הרבה הרבה עבודה.
נאות הכיכר

גם באירופה הקיצים חמיםיותר ויותר. שום דברשדומה לעומסי החום והלחות של המזרח התיכון הרותח, אבל במונחים מקומיים, גם 25 מעלות צלזיוס ושמש בוהקת הם עילה לחפש אמצעי צינון. מה עושים? הופכים את כיכר העיר לבריכה.

בשנים האחרונות נתקלתי בתופעה הזו יותר ויותר. מכרכים מרכזיים כמו בודפשט, ועד עיירות בפריפריה כמו ליפטובסקי מיקולאש שבהרי הטטרה (רף המינימום לשמות יישובים בסלובקיה עומד על 15 אותיות), שבכיכרותיהן מוקמות מערכות מים שובבות, עם תעלות שוצפות ומזרקות שמשפריצות זרמים בעוצמה משתנה. החל משעות הצהריים הכיכר הופכת לפארק מים ספונטני שמושך אליו משפחות וילדים, שאחרי כמה דקות כבר מתרוצצים בתחתונים (חלק מהמקומיים מגיעים מהבית עם בגד ים). ההורים ממתינים עם המגבת בצד, ועל הדרך יכולים להצטייד בבתי הקפה שנטועים בשולי הכיכר. המושג "כיכר העיר" מקבל כך משמעות חדשה, תוססת ומלאת חיוניות.

קשה לחשוב על שימוש הולם יותר למרכזי ערים ויישובים בישראל, מדינה שבה הצירוף "רחבת המועצה? או העירייה מבטא בדרך כלל מרחב לוהט, נטול צל, מרוצף בכיעור משווע וחסר שימוש באופן כללי. ההפיכה של המרחבים העירוניים הללו מגוש בטון מדכדך לגן משחקים רטוב ושמח היא מהלך לא יקר, לא מסובך וכזה שאינו כרוך בבזבוז מים (המערכת מזרימה אותם באופן מחזורי). סעו לליפטובסקי מיקולאש, או לכיכר סזאבאדסאג בבודפשט ותראו, ואל תשכחו להישמר מפני השפרצות. שמחת בית השואבה מדביקה גם מבוגרים.

הנה באה הרכבת

בימים שקדמו לנסיעתנו, ביכו כותרות העיתונים את התאונה המרה באזור קריית גת. שוב נהג פרץ מחסום רכבת, שוב יושביו של רכב שלם נמחקו. כל מפגש בין מסילה לכביש בישראל - על אף שפע המחסומים, צלצולי האזהרה והתצפיתנים - הוא פונטציאל לפיגוע דרכים המוני.

על הרקע המחריד הזה, המפגש הראשון בהרי הטטרה עם מסילת רכבת נחת עלינו בהפתעה גמורה. כך סתם, המסילה חוצה את הכביש, בלי אזהרה מוקדמת, בלי מחסומים, בלי תצפיתנים, בלי צלצולים מאיימים. המעטפת של המפגש בין המסילה לכביש מסתכמת ברמזור: כשהוא מהבהב באור צהבהב, מותר לנסוע. כשהוא דולק באדום-חובה לעמוד. הרכבת מתקרבת.

מדובר, אגב, ברכבת מקסימה, מעין חשמלית הרים בת שלושה קרונות שסובבת בין העיירות השוכנות לאורך הרכס. למעשה, אפשר לטייל באזור בקלות גם בלי שירותיו של רכב פרטי צמוד. מדי כמה דקות פולטת החשמלית מאות תיירים בתחנה של עיירה זו או אחרת, ומשם הם עושים את דרכם רגלית אל אתר הסקי (בחורף) או טיפוס הרים (בקיץ) הסמוך. במורשת התחבורה הציבורית שהותיר כאן המשטר הקומוניסטי, מתברר, יש גם צדדים חיוביים.

בעיניים ישראליות, היעדרם המוחלט של מנגנוני ההגנה במפגש שבין המסילה לכביש נראה כמו פיגור בתשתיות שגורם לסכנת נפשות. בעיניים סלובקיות, אין שום בעיה: כשהאור אדום הנהגים עומדים, כשהוא מתחלף נוסעים. כשאין מחסום, איש לא מתחכם או מנסה לפרוץ אותו. למרבה המזל, בינתיים יש מעט מאוד תיירים ישראלים באזור.

לכתבה באתר nrg

Comments