אתחיל בווידוי: אני פושע אקלימי. לתובנה הזאת הגעתי לפני כמה שבועות כשהבנתי שכמו כל מי שנסע אי פעם בחייו לחופשת סקי, אני לא פחות מפושע נגד כדור הארץ.
מנין המסקנה הזאת? בואו נבחן את העניין של חופשת סקי בהיבט הסביבתי והפיסיקלי שלה.
עולה לו אדם על מטוס, שפולט כמות עצומה של גזי חממה בגובה רב. לאחר שהוא נוחת הוא נוסע ברכב פרטי או באוטובוס, שפולטים אף הם גזי חממה, לעיירה בהרים. שם הוא עולה פעם אחר פעם - באמצעות מעליות ורכבלים הדורשים אנרגיה רבה להפעלתם - לפסגות המושלגות, רק כדי לרדת מהן במהירות במדרון תלול בעל חיכוך נמוך, תוך ניסיון לא לשבור ידיים ורגליים לעצמו ולסביבתו.
במונחים פיסיקליים, הגולש שלנו משתמש בכמות עצומה של אנרגיה, שרובה ככולה מגיעה ממקורות פחמניים מזהמים, רק כדי לצבור אנרגיה פוטנציאלית בהגעה לפסגה מושלגת. את האנרגיה הפוטנציאלית הזאת הוא משחרר והופך לאנרגיה קינטית, בגלישה מהירה - עם חיוך גדול על הפנים. זה אולי כיף גדול, אבל מבחינה סביבתית ואקלימית, בזבוז כזה של אנרגיה ופליטת גזי חממה הוא לא פחות מפשע סביבתי.
אמנת קיוטו נכשלה
אקדים ואומר: אני לא מציע לאסור על חופשות סקי. אני גם לא חושש מצו מעצר באמצע הלילה ממשטרת איכות הסביבה. כל ההקדמה הזאת נועדה לתת דוגמה לבעיה המהותית שבפניה ניצבים כיום חסידי איכות הסביבה והלוחמים נגד התחממות כדור הארץ.
ראשית, עם כל המודעות והמאמצים הבינלאומיים להפחתת פליטת גזי החממה - שאת הנזק שהם גורמים מכיר כל אחד מאתנו, מצעיר ועד זקן - המצב בפועל הוא שלמעשה אין כל ירידה משמעותית בפליטת גזי החממה, אפילו להפך.
אמנת קיוטו, שנחתמה ב-1997 ונכנסה לתוקף ב-2005, היתה אמורה ליצור מחויבות של המדינות המפותחות להפחתת הפליטות, אך בפועל היא הצלחה קטנה מאוד. למעשה, היא נכשלה.
על המדינות המתפתחות דוגמת סין והודו היא לא הטילה אז מגבלות, והעובדה שכלכלתן צמחה כל כך מאז הובילה לעלייה דרמטית של פליטות הפחמן שלהן. ארה"ב כלל לא חתמה על אמנת קיוטו, ולכן לא נאלצה כלל לצמצם את פעילותה. מדינות מפותחות רבות שכן חתמו לא הצליחו לעמוד ביעדים - ואחרות, קנדה למשל, בכלל פרשו מהאמנה. התוצאה: המון רעש תקשורתי, המון כנסים ויחסי ציבור ומעט מאוד תוצאות, אם בכלל.
אין מה להתפלא על כישלון המאמצים להפחתת גזי החממה. אעז להתנבא שגם בעתיד, מאמצים דוגמת אמנת קיוטו, ועידות בינלאומיות כאלה או אחרות, סרטים ומצגות יביאו לאותה תוצאה. תהיה הרבה מודעות תקשורתית וציבורית, נצפה בהרבה צעדים סמליים שגורמים להרגשה טובה - כמו כיבוי אורות כללי לשעתיים, או דיווש המוני על אופניים בכיכר העיר לשם ייצור חשמל - ובפועל פליטות הפחמן יימשכו בדיוק כפי שהיו.
יש שיגידו שההערכה הזאת שלי היא תבוסתנית וחסרת אחריות לגבי העתיד. אחרים אולי יאמרו שהיא פשוט הערכה ריאלית ומפוכחת, המתבססת על הבנת התהליכים הבינלאומיים ואופי האנושות. עד כה, מכל המאמצים שנעשו בשנים האחרונות, נראה שהגישה השנייה נראית כתואמת יותר את מה שמתרחש בפועל.
לשבת לבד בחושך
אם רוצים ליצור הרגשה טובה, לשדר מסרים תקשורתיים חיוביים ולגרום לכך שאנשים יידעו על בעיית ההתחממות הגלובלית, ניתן להמשיך בכל הרעש התקשורתי שמתקיים עד היום. נלך כולנו לכיכר, נדווש שעתיים ונייצר חשמל, ואחר כך נשב שעתיים בחושך. מובן שנזכה אז בתחושה טובה. הנה, אנחנו חלק מהמאמץ למניעת התחממות כדור הארץ. אלא שזהו קשקוש מוחלט - ואני יודע שכאן חסידי איכות הסביבה קופצים מזעם. לצעדים כאלה אין פשוט שום השפעה ממשית. מדובר ביחסי ציבור ותו לא.
מצד שני, אם רוצים באמת להקטין את פליטת גזי החממה, צריך לפעול במישור מהותי הרבה יותר - וזה מחזיר אותי לדוגמה מענף הסקי. אין חולק על כך שסקי הוא מותרות. לא מדובר במזון, לא במלבוש ולא ברפואה. מבחינת ניצול משאבי אנרגיה, זהו בזבוז מוחלט. אז מה? האם מישהו מעלה על דעתו לסגור את הענף מכיוון שזהו פשע נגד האקלים?
מובן שזוהי רק דוגמה. למעשה, כל ענף התיירות וכתוצאה מכך רוב ענף התעופה הוא כזה - מותרות זוללי אנרגיה ועתירי פליטות פחמן. אם נרחיב את היריעה לענפים ומגזרים נוספים, נגלה מהר מאוד שחלק נרחב מהפעילות האנושית שמייצרת פליטות פחמן גבוהות אינו חיוני, וניתן לוותר עליו.
אפשר להירגע. אין סיכוי שזה יקרה.
התקדמות הטכנולוגיה הביאה לכך שאת המוצרים והשירותים החיוניים מייצר כיום חלק קטן של האנושות. לפני 100-200 שנה, כשרוב האוכלוסייה היתה עסוקה בייצור מזון ומוצרים חיוניים ובסיסיים אחרים, אף אחד לא חשב לעלות על הר ולרדת ממנו על מגלשיים (למעט לצורכי ציד), או לדווש בכל הכוח על אופניים נייחות בחדר חשוך עם מוזיקה מחרישת אוזניים, או לרוץ לשום מקום על הליכון בחדר ממוזג. לכן, מקצועות כמו מדריכי סקי או מדריכי כושר וספינינג נראו הזויים לחלוטין.
כיום, כשסיפוק הצרכים הבסיסיים מתבצע על ידי חלק קטן מאוד מהאוכלוסייה, צמצום כל אותן פעילויות שיכולות להיחשב ל"בלתי חיוניות" כדי להפחית את פליטת הפחמן משמעותו פשוטה: הפחתה ניכרת של הפעילות הכלכלית, וגזירת סבל כלכלי רב על חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה.
זוהי הסיבה לכך שאמנת קיוטו ומאמצים בינלאומיים אחרים לא נשאו פרי, וזהו גם מקור ההערכה שלי שזה מה שיקרה גם בעתיד. עמים ומדינות פשוט לא מוכנים לשלם את מחיר הירידה הדרמטית ברמת החיים הנדרשת כדי לצמצם משמעותית, באופן אמיתי, את פליטות הפחמן.
האנושות לא משתכנעת
רבים מחסידי איכות הסביבה מנסים לשכנע את הציבור שצמצום פליטות הפחמן לא חייב להוביל לתוצאה כזאת, ושניתן לשמר את רמת החיים תוך פליטה נמוכה במידה משמעותית של פחמן. מה לעשות שהאנושות עדיין לא משתכנעת?
לך תשכנע בעניין את ההודי או הסיני שחוברו רק באחרונה לרשת החשמל, שמופק, לא עלינו, מהמקור המזהם ביותר - פחם. אגב, זוהי גם הסיבה לכך שזהו מקור האנרגיה שהשימוש העולמי בו גדל בקצב המהיר ביותר בשנים האחרונות, אף שאין חולק שהוא גם הגרוע ביותר מבחינה סביבתית. בעניין הזה אני מסכים עם התנהגותם של רוב האנשים בעולם.
האם ניתן לצמצם את פליטות הפחמן? בוודאי. אבל האם ניתן לצמצם באופן אמיתי את פליטת הפחמן בלי לפגוע משמעותית ברמת החיים או בתעסוקה של מיליונים רבים של אנשים? בכך איני משוכנע כלל, ורוב העולם כנראה מסכים לכך. לכן זה פשוט לא יעבור. גם אם נראה עוד 1,000 קמפיינים ומצגות, פליטות הפחמן לא יצטמצמו.
כולם מוכנים לשלם כמובן מס שפתיים בדמות קמפיינים ציבוריים, כנסים בינלאומיים (אגב, כמה פחמן נפלט בכל אותן טיסות לכנסים?), מצגות וכל יתר הטררם שאותו התרגלנו לראות, אבל זהו. אף אחד לא מוכן לשלם יותר מאשר את מס השפתיים הזה.
זה אינו צפוי להשתנות, ולכן אני יכול להרגיע את העובדים הרבים במגזרים שהוזכרו כאן. הסכנה למקום עבודתכם, כמו של רבים אחרים מאתנו, נובעת מהמצב הכלכלי העולמי ולא מהדרישה לצמצום פליטות הפחמן.
-
הכותב הוא יועץ כלכלי עצמאי