מועד פרסום: אוגוסט 2009

 

הסערה שחולל בסוף השבוע המחקר שפורסם בבריטניה, לפיו במזון אורגני אין כביכול ערכים תזונתיים מוספים על פני עמיתו הרגיל, היא דוגמה מצוינת-כלומר רעה-לאופן שבו הדיון הציבורי נגרר בהתלהבות אחרי כותרות שטחיות, מחמיץ את העיקר ותועה בסמטאות התפל.

 

הדיון האמיתי הוא לא על מה שיש באוכל אורגני-אלא על מה שאין בו. קחו, לדוגמה, את הליצ'י. הפרי המתוק והקסום הזה, שנמצא עכשיו בשיא העונה, מייצג במו קליפתו המחוספסת את תמצית ההבדלים בין גידול אורגני לרגיל, בין חקלאות אורגנית לחקלאות כימית.

 

לליצ'י יש בעיה של מראה חיצוני: בשעת הקטיף קליפתו צבועה באדום סמוק ומפתה, אבל בתוך יומיים-שלושה האדום מפנה את מקומו לחום דהוי ומאכזב. אין לזה שום קשר לטעמו ולאיכותו של הפרי, שממשיך להיות בשרני ועסיסי עוד פרק זמן ממושך אחר כך. בארצות המזרח הרחוק הליצ'י נמכר גם חודשיים לאחר הקטיף, כשקליפתו חומה למהדרין. לתאילנדים זה לא מפריע, לתושבי המערב המפונקים דווקא כן.

 

כדי לרצות את דרישת הלקוחות, רוב החקלאים הקונבנציונלים, שחלקם מייצאים את הליצ'י לחו"ל, מעבירים את הפרי מסע מפרך של טיפולים כימיים על מנת שצבעו האדום יישמר לאורך זמן: בתחילה משרים אותו באוהל של גופרית. הגופרית, שנמצאת במצב גזי, עוטפת את הפרי ומלבינה את קליפתו לחלוטין. בשלב השני משרים את הפרי בתוך אמבטיה של חומצה, שסותרת את הבסיסיות של הגופרית וגורמת לקליפה לחזור ולהיצבע באדום בוהק. לקינוח טובלים את הליצ'י בספורטק-חומר כימי נוגד פטריות. או אז, סמוק למשעי, הפרי נארז ומובל לשיווק.

 

ומה עושים לליצ'י אורגני? שום דבר. קוטפים, אורזים, משווקים. בלי גופרית, בלי חומצה, בלי כימיקלים. קרוב לוודאי שהוא יהיה יותר יקר ופחות "יפה", אבל הטעם גן עדן. וזה עוד לפני שהזכרנו את חומרי ההדברה שסופג הליצ'י הקונבנציונלי במהלך הגידול (בשנים האחרונות, בשעה טובה, חלק מהחקלאים מעדיפים לטמון לזבוב הים התיכון מלכודות במקום להפציץ אותו בכימיקלים), ואת הטיפולים ההורמונליים שהוא עובר כדי לווסת את מועד הקטיף בהתאם לדרישות השוק.

 

בפעם הבאה שתיתקלו בסופר או אצל הירקן בליצ'י אדום בוהק, ולעומת זאת בחנות האורגנית בבן משפחתו החום-תדעו למה; אלא שהקליפה החיצונית הולכת בתוך שניות לפח (או לערימת הקומפוסט), והכימיקלים נשארים. מי אמר שקורבנות אופנה יש רק בחנויות הבגדים.