תיאוריית החטיפים: כך השתלטו העגבניות על יום ההולדת

פורסם: 5 בנוב׳ 2009, 21:57 על ידי: Sustainability Org
מועד פרסום: 1/11/2009
 
מסיבת יום הולדת זו הזדמנות מצוינת להחליף את שקיות הבמבה בעגבניות. וזה עובד.
 
הילדים שלנו כבר יודעים: יום ההולדת שלהם הוא יום של התרת רסן רשמית. אנחנו מסירים אחריות מקביעת התפריט, ומזמינים אותם לממש את הפנטזיות שיזינו אותם ואת אורחיהם. קשה להאמין עד כמה הבחירה הקולינרית שלהם, שנה אחר שנה, חדגונית ולא משתנה: פיתות עם קטשופ ונקניקיות תעשייתיות, וצ'יפס תעשייתי לא פחות. אז אנחנו סותמים את האף, ממלאים הוראות ודואגים למערום הג'אנק פוד המבוקש.
את התרומה שלנו לתפריט החגיגי אנחנו תורמים בהיחבא, בלי שהילדים ישימו לב. התרומה הזו מתבטאת במה שאין: חטיפים וממתקים. הילדים ביקשו לאכול שטויות? בכיף. מדי פעם מותר להם. אבל אחרי שיאכלו וישבעו, לא ניתן להם סיבה לחזור אל השולחן שוב ושוב כדי להצטייד בחופנים של מוצרים ירודים. חטיפים, כך אנחנו מאמינים, הם ישות שהנוכחות שלה מכתיבה את הביקוש: אם הם שם, תמיד יימצא מי שיזלול אותם. אם ייעדרו, איש לא יחסר אותם.
 
זה לא שלא היו לנו חששות: מה אם פתאום אחד החברים ישאל איפה הממתקים? הרי השולחנות עתירי הקערות העמוסות אפרופו וחיות אחרות הם חלק מכללי הטקס הרשמיים בימי הולדת. ידענו שהדבר האחרון שחסר לנו זה אורח עקשן שיטען בתוקף שאין-אין-אין חגיגה בלי ערמה של ופלות, ויעכיר את האווירה. בכל זאת, לקחנו את הסיכון והחלטנו להעמיד את תאוריית החטיפים שלנו במבחן.
 
במקום חטיפים, הצבנו במרכז השולחן קערה גדולה עם עגבניות שרי, מתוך מחשבה שגם להורים הנלווים מותר לנשנש משהו בלי ייסורי מצפון, אלא שההורים כמעט לא זכו לטעום מעגבניות השרי. הילדים חיסלו את כל הערמה. כל ילד בתורו ניגש אל השולחן, חפן כמה עגבניות, ובלע אותן בשרשרת. כמה מהם חזרו לסיבוב שני. בתוך כמה דקות התברר שהפשלה הגסטרונומית הגדולה של האירוע היא מחסור בעגבניות.
אל תחשדו בי בתמימות. נאיביות היא כלי נשק מאוד לא יעיל במלחמה הסיזיפית נגד

נהרות שטיפת המוח של תעשיית מזון הזבל. התאגידים והפרסומאים תוקפים את נקודת התורפה של הילדים - חוסר יכולת לסנן ולהתגונן מפני מסרים ותמונות מפתות; אנחנו צריכים לנצל נקודת תורפה אחרת שלהם - הנטייה לסלק מתודעתם את מה שלא נמצא מול עיניהם באותו רגע.
ב-99 אחוז מהמקרים ילד שתציבו מולו צלחת אחת עם עגבניות ואחרת עמוסה חטיפים או ממתקים ילך על הג'אנק. למלח, לסוכר ולחומרי הטעם יש השפעה ממכרת על הבלוטות, מה עוד שלעגבניות אין גב תאגידי ופרסומי שמפמפם אותן באריזת צלופן מרשרשת וממצב אותן כסמל הקוליות. אבל אם נעלים מהסביבה המידית את החטיפים, רוב הילדים ישכחו מהם במהירות. בעולם שהמסרים הפרסומיים משתלטים בו על המרחב הציבורי, אי-אפשר לחסום אותם מלהגיע אל הילדים. את המוצרים עצמם, גם אם לא באופן מוחלט, עדיין יש לנו הכוח לסנן, וכשזה מצליח יש גם בונוס - התחושה המענגת שדפקנו את השיטה הארורה.
 
לכתבה ב-nrg
Comments