"חישמלתי עגלים לשחיטה וליטפתי כלב"

נשלח 24 באפר׳ 2014, 11:58 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 24 באפר׳ 2014, 11:59 ]
אני לא נראה כמו הטבעוני הממוצע. איש גדול, מזוקן, שוקל 110 קילוגרם. עד לפני 10 שנים עבדתי בלולים, רפתות ולצערי, גרמתי לעינויים קשים מאוד לבעלי חיים. הכל השתנה כשפגשתי את חלווה, העגלה הנכה. יומן מסע ברחבי הארץ של שגב מוהבן, נהג "המשאית הטבעונית", במסגרת פרויקט של "תנו לחיות לחיות" ועמותת "ויגן פרנדלי"
שגב מוהבן, 22/4/2014

- שלום גברתי, האם את מעוניינת לטעום אוכל טבעוני נטול סבל?

- מה זאת אומרת?

- הכוונה למזון שלא כרוך בגרימת סבל לבעלי חיים. מזון שאין בו בשר, ביצים, מוצרי חלב או דבש.

- בסדר...

- את אוכלת מוצרים מן החי?

 - כן.

 - ולא מפריע לך לדעת שכדי לייצר את האוכל שלך הורגים בעלי חיים וגורמים להם לסבל רב? 

- לא ממש, אני לא חושבת על זה... 

- אני מבין אותך, גם אני הייתי בדיוק כמוך. מאד אהבתי בשר ולא חשבתי על זה, עד שקרה משהו שגרם לי להבין מה שאני עושה ומאז לא יכולתי לגעת יותר בזה. מעניין אותך לשמוע?

 

 

אני יודע, אני לא נראה כמו הטבעוני הממוצע. איש גדול, מזוקן, שוקל 110 קילוגרם. בשבועיים האחרונים אני משמש כנהג המשאית של "המשאית הטבעונית", במהלכם ניהלתי מאות שיחות שמתחילות פחות או יותר כך.

 

"המסע הטבעוני" הוא פרוייקט של "תנו לחיות לחיות" ועמותת "ויגן פרנדלי", שבמהלכו אני נוסע עם "המשאית הטבעונית" מקרית שמונה ועד אילת, וביחד עם מאות מתנדבים בדרך אנחנו מספרים לאנשים שאנחנו פוגשים על טבעונות, מקרינים סרט אשר מראה את המציאות הכואבת של בעלי החיים ומחלקים מזון טבעוני.

 

(צילום: סיגלית נבו)
(צילום: סיגלית נבו)

 

עבדתי בלולים, רפתות ומדגרות

למרות השונות הרבה בין האנשים, אין כמעט אדם אחד שנשאר אדיש לסיפור האישי שלי. עד לפני כ- 10 שנים עבדתי בלולים, רפתות ומדגרות - בתי סוהר לחיות. באופן אישי גרמתי לצערי לסבל ועינויים קשים מאד לבעלי חיים. ביצעתי פשעים בלתי נסלחים, אבל אז ראיתי את זה כעבודה.

 

כשעבדתי ברפת של אחד הקיבוצים, התפקיד שלי היה, בין השאר, לטפל בעגלים ובעגלות החולים והנכים, שלא יכלו להסתובב במרעה ולאכול או לינוק בכוחות עצמם. אני הייתי מטפל בהם, מאכיל אותם ומנקה להם את התאים.

 

בפרק הזמן הזה התחילה לחלחל בי ההכרה שאין ממש הבדל בין העגלים הקטנים לבין גורי הכלבים והחתולים שכל כך אהבתי, ופעלתי כל חיי להצלתם. הגורים היו בעיניי תמיד חמודים ובעלי נשמה, בזמן שלעגלים התייחסתי רק כמוצר מזון ומקור לפרנסה. השעות שביליתי בחברת העגלים האלו, שהיו זקוקים לטיפול שלי, גרמו לי להתחיל להבין שהם תינוקות כמו כל תינוק, כמו גור של כל יצור חי אחר.

 

(צילום: סיגלית נבו)
(צילום: סיגלית נבו)

 

הרומן שלי עם חלווה העגלה הנכה

במיוחד נקשרתי לעגלה מסויימת שנולדה פגה ונכה בשתי הרגליים האחוריות כתוצאה מסיבוך בלידה. קראתי לה חלווה, בגלל שהיא הייתה חומה וכל כך מתוקה. ביליתי בחברתה שעות ארוכות, האכלתי אותה מבקבוק, הייתי מרים אותה ועוזר לה ללכת, ואפילו לוקח אותה לטיולים.

 

התפתח בינינו קשר מיוחד מאוד עד שממש דמיינתי לעצמי איך אני מאמץ אותה, מציל אותה מהגורל האכזר ובונה לה מכשיר עם גלגלים שיעזור לה להסתובב, בדומה למכשירים שמסייעים לכלבים נכים. כמובן שידעתי מה יהיה הגורל שלה, אבל הדחקתי. הדחקתי את זה, כמו רוב אוכלי הבשר.

 

לאחר כמה חודשים, כאשר חלווה גדלה, נעשתה כבדה וכבר לא הייתה יכולה לקום יותר. גם לי כבר היה מאוד קשה להוציא אותה לטיולים. ישבתי במשרד של הרפת כאשר נכנס אחד העובדים וסיפר לי שבסוף אותו היום כל הצוות "עושה על האש".

 

אני בתור קרניסט ('קרניסט" זה הכינוי שלנו, הטבעונים, לאוכלי בשר. ש.מ) שמחתי ושאלתי איזה בשר אוכלים. העובד ענה לי ש"עובדים על זה בחוץ...". ''מה זאת אומרת עובדים על זה בחוץ?" שאלתי אותו בתמימות. "מכינים את ההמבורגרים, אתה מתכוון?". הוא חייך וענה ''לא, שוחטים את העגלה הנכה...''.

 

זוכר את המבט המבוהל שלה עד היום

אני נתתי צעקה כזו מרה, שהרעידה את כל הרפת ושיצאה לי מתוך הנשמה. רצתי החוצה כדי לעצור את הרצח, פתחתי את הדלת של המשרד רק בכדי לראות את הסכין משספת לתינוקת הקטנה את הגרון ואת פירפורי הגסיסה שלה מול העיניים שלי. אני זוכר את המבט המבוהל שלה, העיניים שלה הסתכלו ישר לתוך העיניים שלי. ואז היא מתה.

 

הרגשתי שכל האוויר יצא לי מהגוף ושהורידו לי פטיש של 100 קילוגרם על הראש. באותו הרגע רצתי הביתה, נכנסתי למיטה והתחלתי לבכות כמו ילד קטן. כך שכבתי לילה שלם עם המחשבות מתרוצצות בראש שלי והמבט של חלווה רודף אותי עד היום. לא הפסקתי לחשוב גם על שאר בעלי החיים שעיניתי ורצחתי בכל השנים האלה. לא הצלחתי להירדם.

 

למחרת בבוקר התקשרתי למנהל העבודה והודעתי על התפטרותי. מאותו היום הפסקתי לאכול בשר בקר ולאחר כמה חודשים גם בשר עוף. לקח לי כמה שנים להתחיל להבין ולקשר גם את הסבל של הדגים ,התרנגולות, עגלי החלב והדבורים. התחלתי לקרוא הרבה על טבעונות ולחקור את הנושא. לפני כשנה וחצי החלטתי סופית לעבור לטבעונות.

 

כחלק מה"כפרה" על הפשעים שביצעתי, אני מוצא שיש לי תפקיד חשוב בעזרה לאנשים אחרים להבין את מה שאני הבנתי. אני מגלה שהכי קשה לי לדבר עם המבוגרים הסגורים, עם אלה שאומרים שזו מצווה להרוג בעלי חיים כי זה מעלה את הנשמה שלהם ושכך קבע אלוהים או אנשים שאומרים שהחיות נועדו לנו.

 

(צילום: סיגלית נבו)
(צילום: סיגלית נבו)

 

חורשים את הארץ

בשבועיים האחרונים חרשנו את חלקה הצפוני של מדינת ישראל וחזרנו לאיזור המרכז. ב-15 הערים שאותן עברנו עד כה שוחחתי עם חיילים, עם חרדים, עם ערבים ועם קיבוצניקים, עם רפתנים ולולנים, עם בני נוער ועם אמהות לילדים קטנים.

 

חלקם הסכימו להקשיב לי, חלקם "ברחו" מהמקום בלי להעיף מבט בחומרי ההסברה, חלקם התווכחו וחלק שאלו שאלות שהצביעו על התעניינות אמיתית: "אז מה כבר נשאר לך לאכול?", "ממה אתה מקבל חלבונים?" או "איפה אפשר להשיג מתכונים?".

 

את התגובות הקשות האלה אנחנו מקבלים לאו דווקא מדתיים או חרדים. חלק ניכר מן החרדים שפגשנו בדרך היו פתוחים מאד להאזין לנו ושאלו שאלות, ודווקא במקומות שבהם היה ריכוז חילוני - שמענו שלהרוג חיות זה מצווה וזו דרך העולם.

 

שיחות כאלה יכולות לגרום לי לייאוש ולחוסר תקווה. מצד שני, כאשר אני נפגש עם הצעירים, נערים ואפילו ילדים, אני מגלה שהם פתוחים יותר, הם מבינים שבעלי החיים באמת עוברים סבל. הדתיים ביניהם אמנם אומרים שאלוהים התיר לנו לעשות את זה, אבל הם מבינים כשאני מסביר שאפשר גם אחרת.

 

בני הנוער שאני פוגש מרגשים אותי במיוחד. הם חכמים יותר ממה שהרבה אנשים חושבים עליהם והם העתיד שלנו. הם רואים סביבם שיש הרבה יותר טבעונים ומדברים על זה עם חברים, מתחילים להבין שאפשר גם בלי בשר, דגים, מוצרי חלב וביצים.

 

זה מרגש לראות איך זה עובד. למשל, שיחה עם שלושה בני נוער ששניים עומדים וחוששים לדבר, השליש מראה התעניינות ערה. שואל איך אפשר להפוך לטבעוני, ומה כן אפשר לאכול.

 

רוב הנערים האלה הם לא כאלה שהיו פוגעים בבעלי חיים, אבל אף פעם לא חשבו על זה שכאשר הם קונים בשר בסופר או שווארמה בפיתה, הם משלמים למישהו אחר כדי שייפגע בהם. אני רואה בעיניים שלהם שהמסר חודר ומחלחל פנימה, גם אל השניים שעמדו בצד. אולי זה לא יקרה מחר, אבל בשלב זה או אחר, האסימון ייפול. 

 

בראש פינה העמדתי את המשאית בדיוק מול השניצליה המקומית. אנשים נגסו בשניצל שלהם והסתכלו בסרט על העופות שבקושי מסוגלים ללכת. גם הם, ברור לי, לא יהפכו מחר לטבעונים. אבל אין לי ספק שמה שראו ייתקע להם קצת בראש.

 

יש כמובן, גם את האנשים שמביעים התנגדות עצומה. כאלה שיתנגדו לכל טיעון שלנו. אבל הם המיעוט. הייתי בטוח שלדבר עם מוסלמים, דרוזים, יהודים חרדים או רפתנים יהיה הרבה יותר קשה.

 

(צילום: סיגלית נבו)
(צילום: סיגלית נבו)

 

יכול לאכול סטייק וללטף את הכלב שלי

אני מאז ומתמיד הייתי משוגע על כלבים. אהבתי בעלי חיים ולכן עצימת העיניים שלי הייתה גדולה. הייתי יכול לגדל עגל מינקות ואז לחשמל אותו בדרך למשאית שמובילה אותו לשחיטה. באותו זמן אני יכולתי לאכול סטייק וללטף את הכלב שלי.

 

הדחקתי את הקשר שבין הדברים. לכן במסע הזה אנחנו פונים בעיקר ללב של אוהבי בעלי החיים, אוהבי הכלבים והחתולים ויש המון כאלה בכל הארץ. על המשאית הטבעונית יש תמונה גדולה של עגל בצד אחד וכלב וחתול בצד השני, עם שאלה גדולה ומטלטלת מרחפת מעל – "למה ללטף את האחד ולאכול את השני?".


 

הרבה אנשים שואלים אותנו אם אנחנו לא חוששים לזעזע ברמה כזו שרק נעורר 'אנטי' אצל האנשים, שלא ירצו להקשיב. בגלי צה"ל אפילו הביאו שני מומחים ביחסי ציבור שאמרו שבדרך הזו אנחנו רק 'מרגיזים'. אני חושב שה'אנטי' מתעורר באנשים כשהם מבינים שהם עושים משהו לא בסדר וקשה להם להתמודד עם זה, אז הם מוציאים את זה עלינו, הטבעונים.

 

אבל המסע המרגש הזה מראה בדיוק את ההיפך. יש במדינה שלנו אנשים שפתוחים לשמוע, ויש לא מעט אנשים שרוצים גם להשמיע. לקבוצת המתנדבים של המסע הטבעוני נרשמו 800 טבעונים מתנדבים, שיצטרפו אלינו ב-31 הערים שבהן נעבור במהלך הדרך, עד שנסיים את המסע ב 2.5 באילת.

 

אני מרגיש כבוד גדול להיות חלק מהמסע הזה ומרגיש שגם הציבור מתייחס אלינו בכבוד, ומסמנים לנו "'לייק" מרחוק עם היד. הפתיעה אותי לטובה הסקרנות וההתלהבות שפגשנו בצפת ובראש פינה ובערי פריפריה אחרות. אני מצפה להגיע ולעורר סקרנות כזו גם בדימונה, באשדוד, באשקלון ועד אילת.

 

שגב מוהבן – נהג 'המשאית הטבעונית'. לעמוד הפייסבוק של "המסע הטבעוני"

לכתבה באתר ynet




Comments