מה יקרה אם כל האלמוגים בעולם ימותו?

What will happen if all the corals on planet Earth died?

עליית הטמפרטורה בים הורגת את האלמוגים בכל העולם.
כאשר הם ייעלמו כולם, אנחנו נהיה בצרות גדולות.

מליוני מינים שתלויים באלמוגים לצרכי מזון ומקלט ימותו,
דבר שישפיע על המגוון הביולוגי (biodiversity) מתחת לפני הים.

מעל 85% מהחמצן בעולם מיוצר ע"י צמחי ים.
ללא שוניות האלמוגים, נאבד מקור חשוב של החמצן שאנחנו נושמים.

תרופות רבות מפותחות מבעלי חיים וצמחים שחיים ליד האלמוגים.
הריסתם תחסל מקור הכרחי לתרופות מצילות חיים.

אלמוגים מושכים מיליוני תיירים שמסייעים לכלכלה העולמית.
בלעדיהם, מיליארדי דולרים ומיליוני משרות ייעלמו.

בערך 8 מיליון מיני אורגניזמים שטרם התגלו חיים בתוך ומסביב לשוניות האלמוגים.
הרס השוניות תחסל כל סיכוי לגלות את המינים הללו.

השוניות מגינות על קו החוף מפני נזקי הגלים והסופות הטרופיות.
אם האלמוגים ימותו, פעולת הגלים והשחיקה יובילו לאירועי אסון.

שוניות האלמוגים מסייעים לקיבוע פחמן וחנקן ומסייע במיחזור מזון לבעלי החיים שחיים בסביבתן.
בלעדיהן מעגלי מיחזור המזון יסבלו מחוסר יציבות משמעותי.

צופים שלמעלה מ-90% משוניות האלמוגים בעולם ימותו עד שנת 2050.
אלא אם נפעל עתה ונציל אותן.

עולם בלי חיים מתחת למים? האוקיינוסים שלנו חולים, והתחזיות עגומות. אם לא נתעורר היום ונפעל, ייפגע כדור הארץ שלנו ללא הכר

יום האוקיינוסים העולמי מצוין מדי שנה ב-8 ביוני בחסות ארגון האומות המאוחדות. המוטו של יום האוקיינוסים העולמי השנה הוא “אוקיינוסים בריאים – כדור הארץ בריא” (Healthy Oceans – Healthy Planet), והשאלות שוודאי עולות מהמוטו הזה הן מה זה בעצם אוקיינוס חולה ואיך האוקיינוסים משפיעים על החי והצומח על פני כדור הארץ כולו.

יש המדמים את האוקיינוסים ללב של כדור הארץ. כשם שהלב מספק דם לכל חלקי הגוף, כך האוקיינוסים מחברים את כל קצוות תבל. לאוקיינוסים השפעה מכרעת על אקלים כדור הארץ, באוקיינוסים מיוצר מרבית החמצן שאנו נושמים, והאוקיינוסים הם בית למגוון ביולוגי עשיר שהוא מקור למזון כמו גם לתרופות רבות ועוד. לכן כדי לשמור על כדור הארץ היחיד שלנו לטובת הדורות הבאים חשוב ביותר שנדע לשמור על האוקיינוסים שלו.

ומה מצב בריאות האוקיינוסים? מה צופן להם העתיד? כאן לצערנו הבשורות קשות יותר מדיווח קודם שלנו בנושא אך לפני שנתיים (ראו כאן וכאן) ומחייבות התעוררות עולמית לבלימת הפגיעה באוקיינוסים ולהפיכת המגמה.

קחו לדוגמה את שוניות האלמוגים. העלייה בחומציות האוקיינוסים (עקב ספיגה של פחמן דו חמצני, אותו גז הגורם לאפקט החממה וששיעורו באטמוספרה ובאוקיינוסים עולה מאז תחילת העידן התעשייתי עקב פעילות האדם) כמו גם התחממות המים (כחלק מההתחממות הגלובלית, ובשנה האחרונה כתוצאה מתופעת אל-ניניו חזקה במיוחד) הביאו כמה וכמה שוניות אלמוגים בעולם לכדי משבר, שממנו ספק אם יש דרך חזרה. שוניות העולם מתפרקות ומלבינות, החל בשוניות האלמוגים העצומות מול חופי אוסטרליה (The Great Barrier Reef, לצפייה בתמונות 360 מעלות לחצו כאן), וכלה בשוניות האלמוגים מול חופי פלורידה. יש הרואים בשוניות האלמוגים את יערות הגשם של האוקיינוסים – הן מכסות רק 0.1 מקרקעית האוקיינוסים אבל הן בית לרבע ממיני החי, ולפגיעה בהן יש השפעה מרחיקת לכת על האיזון הביולוגי באוקיינוסים כולם. שוניות אלמוגים רבות בעולם חולות כיום, וכדי לעזור להן להתאושש עלינו רק לעצור את ההתחממות הגלובלית, למנוע דיג יתר ולהימנע משפיכת ביוב ומזהמים נוספים לאוקיינוסים. הכול בידינו, הכול לכאורה פשוט ועם זאת מורכב וקשה כל כך.

ואם לא די בכל אלה, כדאי שתהיו ערים לנתון המבהיל על רמת החמצן המומס במי האוקיינוסים, חמצן שהוא מקור מרכזי לחיים מתחת לפני המים. על פי המודלים, ככל שהאוקיינוסים מתחממים, כך פחות חמצן יכול להיות מומס בהם. יתרה מזאת, המים בשכבות העליונות תמיד רוויים יחסית בחמצן עקב המגע עם האטמוספרה, אבל כשהמים חמים יותר הם גם קלים ודלילים יותר ולכן הם מתערבבים פחות עם מים קרים מהמעמקים, דבר המחמיר את המחסור הכולל בחמצן. מחקר מקיף של המכון האמריקאי הלאומי לחקר האטמוספרה, ששילב מודלי אקלים של האטמוספרה והאוקיינוסים, חישב ומצא כי כבר כיום יש ברחבי האוקיינוסים אזורים עם תעוקת חמצן, וכי המצב עומד להחריף בהדרגה כבר בעשרות השנים הקרובות.

לאן כל זה מביא אותנו? יש אומרים של-2048, השנה שבה על פי תחזית של לא מעט אקולוגים ימיים ומדענים נוספים לא יהיו יותר דגים בים כתוצאה מההתחממות הגלובלית, דיג יתר וזיהום האוקיינוסים. נשמע מבהיל, אבל עדיין לא מאוחר מדי לשנות את המצב, וחשוב שנעשה זאת יחדיו, כי אוקיינוסים בריאים הם מבוא, יש אומרים הכרח, לכדור הארץ בריא. ובינתיים, אנו כאן בארצנו הקטנה, בואו נעשה ככל שביכולתנו כדי לשמור על ניקיון הים התיכון ובריאותו, ולמען צמצום האיומים על שוניות האלמוגים במפרץ אילת.

את חודש אוגוסט האחרון רופאי היחידה לטוקסיקולוגיה (רעלים) במרכז הרפואי איכילוב כבר לא ישכחו. נערה בת 14 הגיעה אז לפתחו של חדר המיון כשהיא במצב קשה, ועד מהרה הבינו הרופאים שנלחמו על חייה כי היא נצרבה בידי מדוזה מסוג חוטית נודדת, המין הנפוץ ביותר בחופי ישראל. מעולם לא נרשם במזרח התיכון מקרה של תגובה אלרגית כה קשה לצריבת מדוזה מסוג זה. הנערה, הסביר אביה לרופאים, היא גולשת גלים שנצרבה בעבר פעמים רבות על ידי מדוזות. דבר לא הכין אותה ל-48 השעות הארוכות בחייה: באותו יום קיצי היא נכנסה כהרגלה למים מול חוף בתל אביב כדי לגלוש להנאתה, אבל עקיצה שחשה זמן קצר אחרי שנפלה מהגלשן למים גרמה לה לצאת לחוף במהירות. עד שהגיעה לשירותי ההצלה היא כבר סבלה מקשיי נשימה, נפיחות בשפתיים, פריחה בכל הפנים ודופק מהיר.

"זאת הייתה הפעם הראשונה שהגיעה אלינו נערה שהייתה בסכנת חיים בעקבות צריבת מדוזה", אמר בשיחה עם וואלה! NEWS ד"ר מיגל גלטשטיין, רופא בכיר בבית החולים דנה לילדים. "התגובה האלרגית שלה הייתה מאוד קשה, היא אושפזה בטיפול נמרץ והייתה זקוקה לטיפול באדרנלין, סטרואידים ואנטי היסטמינים, שכולם משמשים כתרופות נגד אלרגיה".

זה לא היה האירוע החריג היחיד בקיץ האחרון. אם בקיץ נתון מגיעים לחדר המיון ילדים בודדים בשל צריבות החוטית הנודדת, הרי שבקיץ 2015 הובהלו לבית החולים התל אביבי כ-50 ילדים שסבלו מסימפטומים חריגים, כמה מהם אף נזקקו לאשפוז. "בשנה שעברה היו הרבה מאוד מקרים קשים גם מבחינת חומרת הכוויות וגם מבחינת התופעות המערכתיות. זה לא התבטא רק ככוויה בעור, אלא גם בחום מאוד גבוה, דופק מהיר, חולשה כללית, כאבי בטן והקאות. היו גם ילדים שנזקקו לאשפוז בגלל לחץ דם נמוך. מעולם לא ראינו תופעה כזאת", מוסיף ד"ר גלטשטיין. "בעקבות הריבוי החריג ביותר של האירועים האלה, אנחנו עורכים עכשיו מחקר. לא ברור לנו מה קרה כאן. יכול להיות שמדובר בשינוי במדוזות עצמן, אולי מדובר בחוטית נודדת מזן ארסי יותר - את זה יכולים לקבוע רק ביולוגים ימיים - ואולי אנחנו עדים לשינוי בתגובה של המערכת החיסונית של האדם לארס שאנחנו כבר מכירים משנים קודמות".

משהו קורה במים. ב-40 השנים האחרונות נתונה ישראל לפלישה שהולכת ומחמירה. בחוד החנית של הכוח הפולש עומדת החוטית הנודדת, מין פולש שהפך לנפוץ ביותר מול חופי ישראל. היא אותרה לראשונה ב-1976, ובשלהי שנות השמונים גדלה אוכלוסיותיה מאוד. כעת, מידי קיץ נחילי ענק בני מיליוני מדוזות משייטים לאורך חופינו. בשנים האחרונות, החלו נחיליה להופיע גם במקומות מרוחקים יותר כמו חופי טוניסיה ואפילו האי האיטלקי פנטלריה.

כמה מהמומחים המובילים מאמינים שנתיב הפלישה העיקרי הוא תעלת סואץ, אשר מאז שנחפרה מחברת את ים סוף לים התיכון ומאפשרת למיני בעלי חיים לחצות לאזורים שבעבר לא הייתה אליהם גישה. התעלה נפתחה לשייט לפני 147 שנים ובמהלך המאה ה-20 הורחבה והועמקה מספר פעמים. אולם השדרוג הדרמטי ביותר התרחש בשנה שעברה, כאשר התעלה החדשה שנחנכה הכפילה בפועל את רוחבה והגדילה את עומקה.

מאז כריית התעלה ב-1869 ובמשך 110 השנים הראשונות לקיומה, אותרו בים התיכון 191 מינים של מדוזות שחצו אותה. ב-30 השנים האחרונות לבדן, הצטרפו אליהם לא פחות מ-154 מינים פולשים נוספים. "ההבדל בין עוצמת הגירת הפולשים בשלושת העשורים האחרונים לבין קצב כניסתם ב-110 השנים שקדמו להם הוא עצום", אומרת ד"ר בלה גליל, ביולוגית ימית במכון לחקר ימים ואגמים. "שתי מדוזות הצטרפו אלינו מים סוף מאז המילניום, 31 מינים של בעלי חיים ימיים פלשו אלינו רק בשלוש השנים האחרונות, מתוכם 28 חדרו לים התיכון דרך התעלה. אין לתופעה אח ורע בעולם. היום נמצאות בחופי ישראל שבע מדוזות ומסרקניות שהן זרות למים שלנו ואין לי שום ספק שנוספות תגענה".

"מחקר שנעשה בשיתוף עם פרופ' מנחם גורן מאוניברסיטת תל אביב הראה שפרטים של מין שפלש מים סוף נמצאים בעומק של 250 מטרים", מוסיפה גליל. "הרחבת והעמקת התעלה מגבירה את קצב הפלישה ואת כושר הישרדותן של אוכלוסיות המינים הפולשים המצויות כבר עשורים בים התיכון. פלישות חוזרות של המינים שכבר נמצאים כאן מבטיחות מגוון גנטי גדול יותר באוכלוסייה הפולשת הוותיקה. זה מעצים אותה, מבטיח את קיומה ומחזק את יכולת הישרדותה. נוכחותם של הפולשים מים סוף בעומק מדף היבשת מדאיג משום שעומק מיתרגם לשטח, כלומר מינים ים-סופיים פולשים לבתי גידול נוספים".

פלישת המינים המאסיבית, מסבירה ד"ר גליל, פוגעת קשות באיזון האקולוגי במזרח הים התיכון. די להבין את השפעת חדירתה של החוטית הנודדת כדי להעריך את הנזק שגורמים הפולשים האחרים, ואלו שעתידים להצטרף אליהם בשנים הבאות. "דרום מזרח הים התיכון נחשב לאזור דל במזון. החוטיות – טורפות יעילות במיוחד – זוללות צעירי דגים וסרטנים המהווים חלק חשוב ממארג המזון המקומי המקיים גם את הדגה בעלת החשיבות המסחרית. לחוטית הנודדת אין טורפים משמעותיים בים התיכון, ולכן הן אינן "תורמות" לרמות הגבוהות של מארג המזון, למשל דגים או צבי ים. ייתכן שהדעיכה בדגה ושינויים מערכתיים אחרים בחופי הים התיכון של ישראל נובעים גם מהשינויים במארג המזון בשל השתלבות אוכלוסיות הענק של החוטית".

אפוקליפסת הים הג'לטיני

המדוזה קיימת במימי הים והאוקיינוסים כ-500 מיליון שנים והיא נחשבת לבעל החיים העתיק ביותר בעולם. קצב ההתרבות העצום מלכתחילה של המדוזה מקבל דחיפה נוספת בשל היעדר הפתרונות למיגורה והמשך זיהום הים. הנחילים שמגיעים בסוף חודש יוני, מכילים כאמור מיליוני מדוזות והם משתרכים לעיתים לאורך של מאות קילומטרים. מקיץ לקיץ הן מצליחות להגיע לאזורים צפוניים וקרים יותר ומדענים רבים סבורים שהסיבה לכך נעוצה בהתחממות כדור הארץ. כל אלה הולידו את תאוריית "אפוקליפסת הים הג'לטיני", לפיה הים יכוסה בעתיד במדוזות.

היות שהים ממלא תפקיד מרכזי בצינון מזג האוויר ובתהליך הפוטוסינתזה, אומרים חוקרים ימיים התומכים בתאורית האפוקליפסה, המדוזות מאיימות על המשך קיומו של העולם. מחקר שנעשה לאחרונה במכון הבינ-אוניברסיטאי ללימודי ים באילת, מפריך לפחות את האפשרות כי ההתחממות האקלימית תשפר את יכולת ההישרדות של המדוזות. "אחת התופעות של ההתחממות הגלובלית היא החמצת הים. טענה בולטת של האפוקליפסה הג'לטינית היא שעם החמצת הים, אנחנו נראה יותר ויותר בעלי חיים ג'לטינים", מסביר פרופ' מעוז פיין מהמכון. "סטודנטית שלי, תמר דישון, בדקה את מחזור החיים של המדוזות. הוא מאוד מורכב, ולכן יש בו הרבה מאוד נקודות תורפה ששינוי בתנאי הסביבה יכול להשפיע עליהן. תמר מצאה שגם המדוזות יהיו רגישות לשינוי בתנאי הסביבה".

החוקרים חלוקים בשאלה אילו מינים של מדוזות עלולים לחדור אל חופינו בעתיד. "מצד אחד אין מחסום בין הים התיכון המערבי לים התיכון המזרחי. מה שמפריד ביניהם הוא מיצר מרסלה שבין טוניס לסיציליה שרוחבו כ–300 ק"מ, אבל המחסום האמיתי הוא כיוון הזרמים", מסבירה ד"ר הדס לובינבסקי, ביולוגית ימית במכון לחקר ימית ואגמים. "הפלגית וההידרוזואה למשל, הן בעלי חיים ג'לטינים מאוד מאוד צורבים שחיים במערב הים התיכון. השאלה היא לא אם הן יצליחו להגיע לכאן, אלא האם הן יצליחו לשרוד כאן. האגן המזרחי והאגן המערבי הם מאוד שונים. הפרשי טמפרטורת המים גדולים, רמת המליחות שונה, קצב האידוי שונה, את האגן המערבי מקיפה יבשת אירופה ואותנו מקיפה בעיקר יבשת אפריקה. האגן מערבי קרוב יותר לאוקיאנוס האטלנטי. מצד שני השינויים האקלימיים משפיעים על הים בקצב איטי יותר מאשר על היבשה, וזה יכול להקל על מינים מהגרים להסתגל למקום החדש".

ועם זאת, השפעות ההתחממות הגלובלית נתונות במחלוקת. ד"ר דרור אנג'ל מהחוג לציווילזציות ימיות באוניברסיטת חיפה משער כי ההתחממות עלולה דווקא לסייע להגירת מינים פולשים נוספים מהים האדום. "יכול להיות שההתחממות תביא איתה מינים טרופיים מסוכנים שעלולים להתאים את עצמם לתנאי מזרח הים התיכון. עובדה שגילינו מינים טרופיים שלא היו כאן בעבר. לשמחתנו, מלבד החוטית הנודדת, בינתיים כולן יפות ולא צורבות".

מלבד הנזק שנגרם לאיזון האקולוגי ולבריאות הציבור, האוכלוסייה האנושית נפגעת מהמדוזות גם בכיסה. "המדוזות משפיעות על כל שירותי המערכת. על הדגה, על תחנות הכוח לייצור חשמל ועל מתקני ההתפלה שמספקים לנו היום מי שתייה. הן משפיעות על הוויסות של כל מארג המזון בים ועל שירותי התרבות והתיירות. אם אדם מגיע לים 55 פעמים בשנה בממוצע כשרוב הביקורים שלנו הם בקיץ, זה אומר שהמדוזות משפיעות מאוד על שעות הפנאי של הרבה מאוד אנשים", מסביר ד"ר דור אדליסט מהחוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה. "בעבר ערכתי סקר בחוף שקמונה בחיפה. מתוך 5,000 מבלים בחוף, נספרו לא יותר מעשרה רוחצים בים וגם הם עמדו במים בגובה הברכיים. החוף היה מפוצץ באנשים ולמרות שהקיץ חם, הים היה ריק".

אחד הנפגעים הוא רפי ג'יג'י (52) מיפו, דייג מאז שהוא זוכר את עצמו. עד שהצליח להערים על המכה הג'לטינית באמצעות רשתות חד שכבתיות "עוקפות המדוזות", ספגה פרנסתו פגיעה קשה בחודשי הקיץ. "היו שנים שאכלתי אותה. כשהייתי משתמש ברשת 'אמבטן' המורכבת משלוש שכבות, המדוזות היו נתפסות בהן ופשוט לא יכולנו לעבוד", סיפר ג'יג'י בשיחה עם וואלה! NEWS. "הן מאוד כבדות, ולכן הן היו קורעות לנו את הרשת כשהיינו מרימים אותה מהמים. גם כשלבשנו חולצות ארוכות ושמנו כפפות הייתי נצרב בלי סוף על ידי מדוזות. גם הרשתות מתמלאות בריר מדוזה. לפעמים הייתי חוזר הביתה אחרי יום עבודה כשכל הגוף צרוב. אם היה נכנס לי ריר אל תוך העין, זה היה סיוט. התחושה היא כאילו שפכו לך חומצה בתוך העין, זה כאב אדיר. כמו כוויה".

מאז הופעת נחילי המדוזות, מתמודדת גם חברת החשמל עם נזקים כלכליים אדירים שנגרמו למערכות הקירור של תחנות הכוח בחופים, אשר מתבססות על מים שנשאבים מהים. בשנים האחרונות התווספו על החוף גם מתקני ההתפלה, המייצרים היום את מרבית מי השתייה של ישראל. כשמגיע נחיל בן מיליוני פרטים, נשאבות המדוזות אל תחנות הכוח ומתקני ההתפלה ואלו משקיעות מיליוני שקלים במטרה למנוע את סתימת המשאבות.

"הפחד הכי גדול שלנו ממדוזות הוא סתימה של מערכות הקירור שלנו", מסביר נתן סנדלר, מנהל תחנת הכוח "אורות רבין" שליד חדרה. "אם לא נצליח לשאוב מספיק מי ים למערכת, הקירור לא יהיה מספק. בחודשי הקיץ החמים - כשצריכת החשמל גבוהה – יכול להיווצר מצב שבו נאלץ לרדת בתפוקה עד כדי הפסקת יחידות ייצור. מתוך שש יחידות בתחנת הכוח, שתיים נמצאות בסכנה כזאת וזה סיכון שאסור לנו לקחת".

קיץ 2011 נצרב היטב בתודעה של עובדי חברת החשמל. נחיל ענק במיוחד השתרך אז מהגבול הדרומי של ישראל ועד למפרץ חיפה. "לא היה לנו דבר כזה. עד קצה האופק ראינו מטריצה של מדוזות בצבעים שונים כשהן עטות על פתחי הכניסה שלנו", נזכר סנדלר. כמו בכל קיץ בשנים האחרונות, גם בקיץ הזה הוקצו עובדים שתפקידם היחיד בתקופה זו הוא לנקות ולסלק את המדוזות ממערכות התפעול. שלושה-ארבעה עובדים פועלים במשמרות מסביב לשעון, שבעה ימים בשבוע במלחמה סזיפית בייצורים הג'לטינים.

קורעת רשתות, סותמת מסננים

(צילום: שבי רוטמן, יוסי וייס/חברת החשמל)

היצור הארסי בעולם

המדוזה הקובייתית האוסטרלית (Chironex Fleckeri), או בשמה המאיים יותר - צרעת הים - נחשבת לחיה הארסית ביותר בעולם. היא נפוצה בעיקר באוסטרליה ובדרום-מזרח אסיה, אך ביולוגים ימיים בישראל מאשרים כי פרטים בודדים ממנה נצפו גם במפרץ אילת. שמה ניתן לה בשל צורתה הקופסתית. למדוזה 60 זרועות ציד שאורכן עשוי להגיע במהלך ציד לארבעה מטרים.

עקיצה קלה גורמת לכאבים חזקים, שלפוחיות ונמקים בעור, שעלולים להופיע מספר שעות לאחר הצריבה. אם זרועות הציד מכסות 10% מגוף האדם – הנפגע עלול למות תוך מספר דקות, לפני שיספיק להגיע לחוף ולקבל טיפול רפואי מתאים. מאז 1883 תועדו 67 מקרי מוות באזור אוסטרליה, רובם של ילדים.

דן חיזקילוב, מנהל שירותי הניקיון בתחנת הכוח "אורות רבין" הוא כבר לוחם ותיק שצבר לא פחות מ-12 שנות ניסיון בתחום. לקראת עונת המדוזות הוא נערך עם חליפות מגן, טרקטורים, מגרפות, מעדרים, ארגזי פלסטיק וקונטיינרים לאיסוף רבבות המדוזות שנשאבות לתחנה. "בכל קיץ אנחנו עובדים סביב השעון כדי שלא יהיו הפסקות חשמל. מדי פעם אנחנו נצרבים, אבל הכי קשה לנו עם הצחנה, שאי אפשר לתאר אותה במילים. גם אחרי שהעונה נגמרת צריך כמה ימים ולא מעט מקלחות עד שכל הריח יורד ממני. האישה והילדים מתלוננים, אבל בסוף מתגברים", מתאר חיזקילוב. "למרות היערכות שכוללת ציוד אחסון רב, יש מקרים בהם הארגזים לא מצליחים לקלוט את הכמות האדירה שמגיעה אלינו. המדוזות נופלות על הרצפה וצריך להרים אותן עם מגרפות או מעדרים. לפעמים הריר משפריץ עלי, אבל אני כבר די מחוסן. אנחנו לא מתרגשים, הולכים לשטוף את העור ורצים חזרה כדי להספיק גם לשטוף את הרצפה, אחרת נחליק מהריר".

בצל הפלישה של קיץ 2011, הגדילה חברת החשמל לעשות ופרסמה מכרז לדייג מדוזות בבריכות הקירור בתחנת הכוח בחדרה. הדייג בר המזל ניצל אז מניסיונות כושלים לשלות דגים מתוך הים הצורב, שסבל מהתפוצצות אוכלוסין חריגה. וכך, במקום לתור בים הפתוח, שט הדייג בים הג'לטיני שבבריכות הקירור המבוטנות, בניסיון להשיב את צבע המים מלבן לכחול.

"ניסינו בעבר לפנות באופן אקטיבי מדוזות על ידי גרירתן באמצעות רשת, אבל מצאנו שהגרירה הזאת גורמת להן סטרס. כתוצאה, הן משחררות את כל הביציות שלהן וכך מתרבות מהר יותר", מוסיף סנדלר, מנהל תחנת הכוח. במשך כמעט שני עשורים ניסתה חברת החשמל למצוא פתרונות למיגור המדוזות מתחנות הכוח הפחמיות שלה לאורך חופי ישראל. בתחילת המילניום הוחלט בעקבות מחקר לנסות להרחיק את המדוזות מנקודות היניקה באמצעות מסך בועות. בפתח בריכת הקירור הונח צינור שלכל אורכו נקדחו חורים. הזרמת אוויר בלחץ גבוה בצינור יצרה "מסך בועות" בפתח הבריכה, שאמור היה להציף את המדוזות על פני המים וכך להרחיק אותן מפתח הבריכה. הניסיון לא צלח – המשאבות פשוט ינקו אותן בחזרה.

ניסיון נוסף בשנים 2009-2010 עירב חברה בבעלות קיבוץ מעגן מיכאל השכן שהציעה להציב שורה של מדחפים שייצרו זרמי מים חזקים לכיוון צפון וצפון מערב, בניגוד לכיוון שאיבת מי הים. המדוזות העקשניות נעו אמנם עם הזרם, אבל איגפו את מערך המדחפים ממזרח ושבו לאזור פתח היניקה.

אחרי כישלון מסך הבועות ומדחפי הזרמים הנגדיים, נעשה מחקר שבדק האם ניתן להרחיק את המדוזות באמצעים אקוסטיים. "שאלנו במחקר אם מדוזות שומעות או מקשיבות. יש להן יכולת להגיב לסביבה, גם ברמת התאורה וגם ברמת התנודות. הן רגישות לתנודות, וגם גלי קול הם בעצם תנודות במים", הסבירה אחת מעורכות המחקר ד"ר תמר לוטן מהחוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה. "המחקר הזה לא צלח מהרבה סיבות, אבל כן הצלחנו להוכיח שבניגוד לסברה הרווחת דאז, המדוזות כן יודעות לשחות נגד הזרם. הגילוי הזה יכול לעזור בניסיונות למיגורן, נדרשת עוד הרבה עבודה עם אנשי מקצוע מתחומים נוספים".

מאז, נותר המדע בישראל ובעולם כולו, ללא פתרון שיעילותו מוכחת למיגור המדוזות. בצר לה, ניסתה ד"ר לוטן לשווק את המדוזות כמאכל ליפנים חובבי היצורים הג'לטיניים, אולם גילתה כי דווקא החוטית הנודדת אינה טעימה מספיק לחך של היפני הממוצע. ובכל זאת, יש אולי צד שמרוויח משהו מהפלישה העונתית. כשנחילי המדוזות מגיעים לחופי ישראל, ג'יג'י הדייג משקיף מסירתו שבים על המצילים בחוף - ומקנא. "המצילים מתים על עונת המדוזות. הם לא צריכים לעבוד בכלל. כל היום מפחידים את האנשים שלא יכנסו למים, והמצילים יושבים להם רגל על רגל. לפחות מישהו נהנה מהנחילים האלו".

המדריך לנצרב

פרופ' ידידיה בנטור, מנהל המרכז הארצי למידע והרעלות במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, מפריך כמה מהמיתוסים שנקשרו בצריבות המדוזה. "אין צורך להשתין על המקום הפגוע כי זה לא עוזר. גם אלכוהול לא מסייע". לדבריו, יש לצאת מהים, להסיר את חלקי המדוזה שנדבקו אל העור ולשטוף במי ים. "רצוי לא לשטוף במים מתוקים, כי הם עלולים לשחרר ארס נוסף. מצד שני אם שוטפים בזרם חזק של מים במשך כמה דקות, זה עשוי להסיר את כל תאי הארס שנותרו על העור". במידה שהצריבה נמשכת, ממליץ פרופ' בנטור על משככי כאבים. "אפשר גם למרוח משחות סטרואידים, על פי הוראת הרופא".

יעילות חומץ להקלה בצריבות שנויה במחלוקת. "ראינו תוצאות טובות, אבל קיבלתי גם עדויות מחובשים שראו שזה לא עוזר ואפילו מחמיר" ממשיך פרופ' בנטור. ד"ר תמר לוטן, חוקרת מדוזות מהחוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה ערכה מחקר שהצביע על כך ששימוש בחומץ מחמיר את כאבי הצריבה. "שימוש בחומץ בישראל מפעיל באופן חד משמעי את מנגנוני הצריבה של החוטית הנודדת", היא מציינת.

לכתבה באתר וואלה!

---

Over a third of coral is dead in parts of the Great Barrier Reef, scientists say

By Chris Mooney May 29

Dead and dying staghorn coral, central Great Barrier Reef in May 2016. (Johanna Leonhardt)

We knew this was coming.

For months, coral reef experts have been loudly, and sometimes mournfully, announcing that much of the treasured Great Barrier Reef has been hit by “severe” coral bleaching, thanks to abnormally warm ocean waters.

Bleaching, though, isn’t the same as coral death. When symbiotic algae leave corals’ bodies and the animals then turn white or “bleach,” they can still bounce back if environmental conditions improve. The Great Barrier Reef has seen major bleaching in some of its sectors — particularly the more isolated northern reef — and the expectation has long been that this event would result in significant coral death, as well.

Now some of the first figures confirming that are coming in. Diving and aerial surveys of 84 reefs by scientists with the ARC Center of Excellence for Coral Reef Studies at James Cook University in Australia — the same researchers who recently documented at least some bleaching at 93 percent of individual reefs — have found that a striking 35 percent of corals have died in the northern and central sectors of the reef.

The researchers looked at corals from Townsville, Queensland, to New Guinea and examined 200,000 overall, said coral expert Terry Hughes, who led the research. The 35 percent, the researchers said, is an “initial estimate” that averages estimates taken from different reef regions.

“It varies hugely from reef to reef and from north to south,” said Hughes, who directs the ARC Center. “It basically ranges from zero to 100. In the northern part of the reef, 24 of the reefs we sampled, we estimate more than 50 percent mortality.”

Fortunately, the southern sector of the reef was largely spared, thanks to the ocean churning and rainfall caused by Tropical Cyclone Winston, which cooled waters in the area, Hughes said. In this region, to the south of the coastal city of Cairns, mortality was only about 5 percent.

But while coral death numbers are far lower to the south, “an average of 35 percent is quite shocking,” Hughes said. “There’s no other natural phenomenon that can cause that level of coral loss at that kind of scale.”

He noted that tropical cyclones — what Americans call hurricanes — also kill corals at landfall, but typically over an area of about 50 miles. In contrast, he says, the swath of damage from the bleaching event was “500 miles wide.”

“This coral bleaching is a whole new ballgame,” Hughes said.

The ARC Center released this map to accompany its findings, demonstrating the areas sampled and the extent of coral death found:

ARC Center of Excellence for Coral Reef Studies, James Cook University

The news comes just days after the Great Barrier Reef Marine Park Authority, an Australian government agency, similarly noted that “in the far north, above Cooktown, substantial coral mortality has been observed at most surveyed inshore and mid-shelf reefs.”

There has already been widespread attribution of this record bleaching event to human-caused climate change. One recent statistical analysis, for instance, gave extremely low odds that the event would have happened by chance in a stable climate. It was caused by record warm March temperatures in the Coral Sea, more than 1.8 degrees Fahrenheit above average.

The bleaching event is the third and worst such strike on the Great Barrier Reef — other major bleaching events occurred in 1998 and 2002. Thus, the reef has bleached three times in the past two decades.

“So the question now is, when are we going to get the fourth and fifth bleaching event, and will there be enough time, now that we have lost a third of the corals, for them to recover before the fourth and fifth event?” Hughes said.

In the case of at least some of the corals, the answer is probably no. Some dead corals were 50 or 100 years old, making it hard to see how these kinds of animals could grow back before another shock to the system arrives.

Indeed, the aforementioned statistical analysis suggested that by the year 2034, a March with sea temperatures as warm as in 2016 could happen every other year, as the planet continues to warm.

And what is happening to the Great Barrier Reef this year is just one part of a much broader global episode.

“Unfortunately, there are islands in the central equatorial Pacific Ocean like Christmas Island where the effects have been even more catastrophic — over 80 percent mortality,” said Mark Eakin, who coordinates the National Oceanic and Atmospheric Administration’s Coral Reef Watch.

“It is essential to remember that even those corals still alive have a higher risk of dying from disease and have lost at least a year’s reproductive season and growth,” Eakin continued. “Even the corals that ‘only’ bleach are severely harmed by events like this one.”

The damage to the Great Barrier Reef — a major tourist icon — has led to intense climate-focused debate in Australia, which is on the verge of an election July 2.

But for scientists, the idea that something abnormal is happening seems hard to escape. “We seem to have gone from an era when mass bleaching was unheard of, to the modern era where it has now occurred three times in 18 years,” Hughes said.

אם בזמן האחרון הרגשתם שהים היום חם יותר מזה שזכור לכם מילדותכם, עכשיו מגיעות המדידות המדעיות שיוכיחו שאתם צודקים. דו"ח של המכון לחקר ימים ואגמים קובע שהים התיכון מתחמם בקצב של כ-0.1 מעלות בשנה בממוצע – ובסך הכול בכשלוש מעלות צלזיוס בשלושים השנה האחרונות.

התחממות הים אולי עושה אותו נעים יותר לרחצה, אבל יש לה השלכות סביבתיות אדירות. היא מתרחשת כחלק ממגמת שינוי האקלים וההתחממות הגלובאלית, שמשפיעה בצורה משמעותית על כל המערכות האקולוגיות בכדור הארץ, ובתוכן גם המערכות הימיות.

קיפודי ים ובעלי חיים ימיים אחרים מתקשים להסתגל לתנאים החדשים ולתחרות הגוברת מצד מינים פולשים שמשגשגים בגלל התחממות הים. לכן, הקיפודים ומינים אחרים נעלמים מהאזור וכך משפיעים על מארג המזון שגם אנחנו, בני האדם, לוקחים בו חלק, ועל השירותים הרבים האחרים שהים מספק לסביבה ולאדם – וכל זה מבלי שהזכרנו את החשיבות הערכית שיש לשמירה על הטבע.

בוועידת פריז לשינוי האקלים שמתקיימת בימים אלה יוקדשו דיונים רבים להשפעה של שינוי האקלים על הסביבה הימית ועל הדרכים להתמודד עם הבעיה. אולי משם תגיע הבשורה לקיפודים.

כל השאר בסרטון המקורי של זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה ושל Vikki Academy.