מתברר שאין גבול ליזמות שלנו: חברה ישראלית מצאה פתרון למפעלים המזהמים ולאוקיינוסים המתרוקנים מדגים - וכובשת את המזרח

האוקיינוסים מתרוקנים, הסינים עולים, האירופאים מזדקנים, הדגים מתייקרים והישראלים ממציאים ויוזמים, בלי מחויבות לתחום או למקום מסוים. למשל, היזם אריק קופלמן - בעבר אחד ממייסדי חברת ההיי-טק רלג'נס (Relegence), שייצרה מנועי חיפוש ונמכרה ל-AOL בעשרות מיליוני דולרים; בהמשך אחד המשקיעים הראשונים בחברה Green Road, שמייצרת טכנולוגיות חדשניות לבטיחות כלי רכב וזכתה בהשקעת קרן הון הסיכון של אל גור; וכיום משקיע בחוות דגים. כן, דגים ואצות.

שותפו, ניצן ינובסקי, עסק עד לפני קצת פחות משנתיים בהקמה ובניהול של קרנות הון סיכון למען ממשלת קוריאה ובילה, לדבריו, 4 מתוך 10 השנים האחרונות במזרח הרחוק. לפני כן עבד כמנהל מערך הון הסיכון בחברת אמפל והשקיע בין השאר ב-M-Systems הזכורה לטוב בזכות המצאת הדיסק-און-קי. היום גם הוא עוסק בתחום הדגים והאצות, או בניסוח אטרקטיבי יותר: חקלאות ימית. זה הרבה יותר רווחי מכפי שזה נשמע.

החזון של קופלמן וינובסקי בחברת SEMG מערכות קורם עור וגידים - ובעיקר קשרים עם ממשלת וייטנאם. השניים עומדים להקים שם חוות ענק לגידול דגים ואצות בשיטה מעגלית וחדשנית במיוחד: האצות, שיונקות  פחמן דו-חמצני מתחנות כוח מזהמות לשם גידולן, משמשות מזון לדגיגונים; הדגיגונים גדלים ומפוטמים במיכלים מיוחדים, שנראים כמבחנות ענק; הפרשותיהם משמשות כחומר דישון לאצות, וחוזר חלילה.

הסיפור של השניים רווי בהיי-טק, בכסף ומענקים, בשיתופי פעולה ובחלומות התרחבות לכל מדינות מזרח אסיה. "ברגע שחווה אחת פועלת, אין שום בעיה להעתיק אותה," מכריז קופלמן. אז למה לא בעצם? 

דגים היום הם פחות ופחות "הזקן והים" של ארנסט המינגווי - אותה תמונה שבה אדם חותר לו בכחול הגדול, חכה תלויה מכתפו והוא וספינתו תלויים בחסדי השמים, בפוסידון ובאלת המזל. זה אולי יפה כגלויה לתיירים, כסיפור ילדים או כנוסטלגיה - אך הסיפור האמיתי קצת יותר מורכב ובמובנים רבים גם הרבה יותר מעניין.

הסיבה לכך היא קודם כל שאנשים אוכלים הרבה יותר דגים, וכשהם אוכלים דגים - הדגים נגמרים. עד לפני עשרות שנים הסיפור של האדם והים לא היה שונה בהרבה מהתנהלותו של האדם הקדמון, שיצא בכל יום מהמערה אל הטבע. וכמו שהראשון קטף וצד מה שצמח או הילך באופן פראי על הקרקע, כך הדייג - שהלך והצטייד אמנם בטכנולוגיות יותר ויותר מתקדמות - תפס את מה שהציעה לו אימא טבע.  

למעשה, רק בסוף שנות ה-50 החל גידול מסחרי של דגים למאכל, בעיקר בכלובים שהוצבו בים ובהם גודלה דגה בתנאי מחיה צפופים ומבוקרים יותר. עד תחילת שנות ה-90 המשיך הדיג הפתוח - המכונה "פראי" בשפת החקלאים הימיים - להניב -כ90% מכמות הדגה בעולם. אולם כיום החקלאות הימית מהווה יותר משליש משוק הדגים, שהיקף הסחר העולמי בו נאמד ב-100 מיליארד דולר בשנה.

הסיבה לשינוי החד בצורת הדיג היתה הידלדלות מתעצמת בתפוסת הדגה, בשעה שאגמים, ימים ואוקיינוסים החלו להתרוקן מהדגים. "יש הערכות שלפיהן תוך כמה שנים ייאסר הדיג בים התיכון", אומר ינובסקי , המשמש כמנכ"ל SEMG. הוא מצביע על גרף המגמה שמראה את הגידול בשוק הדגים בעולם, אשר צמח מ-30 טון בשנות ה-50 ליותר מפי 5 כיום, תוך חלוקה בין חקלאות ימית לדיג "פראי," הקופא בשנים האחרונות

על השמרים.

"הצמיחה הכלכלית במזרח הרחוק והעלייה ברווחה החומרית של חלק גדול מתושבי העולם גרמו לכך שאנשים אוכלים הרבה יותר דגים", אומר ינובסקי. לדבריו, "זה פשוט: כשההכנסה של אדם עולה, הדבר הראשון שמשתנה הוא התזונה שלו, שהופכת להיות עשירה יותר בפרוטאינים ובקלוריות". כך חברו זו לזו צמיחה כלכלית ופיצוץ דמוגרפי בעולם - ותרמו  להכחדה איטית אך עיקשת של הסביבה האקולוגית הימית, המכסה כ-70% משטחה של הפלנטה.

אלא שהכלובים הימיים כבר אינם המילה האחרונה בעולם הדגה ובניסיון לעמוד בביקוש הגובר. המצאות חדשות מולידות פעמים רבות בעיות חדשות, ובמקרה של הכלובים הועלו טענות כי הצבתם בים גורמת להפצה מוגברת של מחלות, לניוון ואף להרס של המערכות האקולוגיות המצויות בסביבתם. "פעמים רבות כלובי הדגים ממוקמים במפרצים פסטורליים, המוגדרים כשמורות ומהווים מוקד משיכה לתיירים", אומר ינובסקי. "מדובר למעשה במכפילים נוספים של נזקים".

למשל, באילת הוצבו כלובי דגים של החברות ערדג ודג-סוף, שסיפקו פרנסה למאות משפחות והניבו אלפי טונות של דגים בשנה. אולם הלחץ הציבורי הכריע בסופו של דבר והוביל להחלטת הממשלה להוציא משם את הכלובים. "לצד הפגיעה הקשה בסביבה, ולמעשה בגינה, יש מגמה צרכנית חזקה כנגד רכישת דגים כאלה", מציין ינובסקי. ואכן, שורה ארוכה של קמעונאים - מוולמארט האמריקאית, דרך מרקס אנד ספנסר הבריטית ועד דאנסק, הרשת הגדולה בדנמרק - הודיעו כי יימנעו החל מהשנה הבאה מרכישת דגים שגודלו בכלובים כאלה. הדרך אל  הים שוב הולכת ונסגרת, אך העולם רעב - ולישראלים הפתרונים. 

ינובסקי וקופלמן לא מגדירים את עצמם כחקלאים. למעשה, אם הייתם פוגשים אותם לפני עשור ואומרים להם שעתידם נמצא בחקלאות ימית, הייתם זוכים להרמת גבות. ובכל זאת, הם נמצאים בווייטנאם, קושרים את הקצוות לפני הקמת חוות הדגים והאצות הראשונה שלהם.

החווה עשויה להוות פריצת דרך לא רק בתחום גידול הדגה, שנעשה במיכלים במקום בכלובים, אלא גם בתחום ייצור המזון לפיטום הדגים - שנעשה באמצעות אצות במקום קמח ושמן דגים - ובתחום ייצור האומגה 3, המופקת מאצות שאינן מותססות. כך, היא יכולה לסייע גם ביצירת חזית במלחמה בהתחממות הגלובלית.

"חווה של 500 דונם צפויה למכור בכ-80 מיליון דולר בשנה ולהרוויח 30-25 מיליון דולר", מדגיש קופלמן וחוזר ואומר: "כשתהיה לנו חווה אחת שתפעל, נוכל לשכפל את המודל הזה למקומות נוספים כמו קמבודיה, קוריאה, סין ותאילנד, שכבר פנתה אלינו".

למה דווקא המזרח? "כוח העבודה זול ומיומן בגידול דגים, ובנוסף כל תעשיות העיבוד, בתי הקירור, מערכי השיווק ובורסת הדגים מצויים שם", מוסיף קופלמן, שהשקיע עם ינובסקי את השנתיים האחרונות בקידום המיזם ומשוכנע שיש בידיהם קלף מנצח.

מימין לינובסקי יושב ד"ר אמיר דרורי, מומחה לאצות שעבד בשנתיים האחרונות בחברה אמריקאית לייצור דלק ביולוגי מאצות ולפני כן התמחה בייצור אצות מיוחדות לצביעת דגים, שמהוות חלק מהמוצרים שחברת SEMG מבקשת לייצר.

צביעת דגים?
קופלמן: "סלמון אתה אוכל?".

בחתונות.
"ובכן, 90% מדגי הסלמון הנמכרים כיום מקורם בכלובים ובבריכות דגים, ולפיכך הם לא אוכלים את האצות המצויות בים, שגורמות להם להפוך לאדומים. כיוון שאף אחד לא רוצה סלמון לבן על הצלחת, נוצר שוק של 300 מיליון דולר לפיגמנטציה של דגים וסרטנים".

יד ימינו של דרורי היא ד"ר אליזבט יהודה, המשמשת כביולוגית הראשית של החברה, ודרורי הוא סגנו של המדען הראשי של החברה, פרופ' יונתן זוהר, שבכלל יושב אלפי קילומטרים מכאן, באוניברסיטת מרילנד, שם הוא משמש כראש המכון לטכנולוגיה ימית. זוהר, אחד המומחים הגדולים בעולם לחקלאות ימית, מפתח ומפעיל עבור החברה מערכת לגידול דגים במיכלים צפופים המצויים על קרקע יבשה, אשר בהם מנוהלים בצפיפות עצומה ובסביבה סטרילית ומבוקרת דגים הגדלים במחצית מזמן הגידול הרגיל, תוך צריכת 80% בלבד מכמות המזון הרגילה. לפי קופלמן, זה שווה הרבה מאוד כסף.

"זאת מערכת מורכבת מאוד", אומר דרורי, "ועד היום לא נעשה בה שימוש תעשייתי, כיוון שצריך לשלוט באיכות המים, בפילטרים ובהרבה מאוד גורמים ומשתנים כדי להבטיח גידול אופטימלי ואיכותי. זה לא פשוט".

 התמונות שהוא מראה מן המרכז של זוהר במרילנד מציגות מערכת שאכן נראית יעילה מאוד: בריכות בקוטר 3-2 מטרים מכוסות באהיל פלסטיק, ובתוכן צפים דגים צפופים-צפופים שממש נוגעים זה בזה. לטענת אנשי SEMG זה העתיד של גידול הדגים. 
  

כיום SEMG בוחנת שני אזורים שונים, בצפונה ובדרומה של וייטנאם. הווייטנאמים, המעוניינים מאוד בתדמית הירוקה ובטכנולוגיה החדשנית שמציעה החברה, מעניקים להם את השטח בחינם. בנוסף, הם מקבלים מהממשל הווייטנאמי מענקים וכן פחמן דו-חמצני מתחנת הכוח הקרובה - מטרד שהמקומיים שמחים להיפטר ממנו. את הפעילות בשטח מרכז אשר סדן, לשעבר מנהל הפעילות בקבוצת פישמן בווייטנאם, אשר שוהה במדינה כבר כמה שנים.  

ב-500 הדונם של החווה צפויה להתקיים מערכת אקולוגית-כלכלית, שבה יחברו זו לזו הפנטזיות המדעיות של זוהר ודרורי ואלה העסקיות של קופלמן וינובסקי. האצות גדלות בזול, שכן הן ניזונות מקרני השמש ומפחמן דו-חמצני בבריכות ענק, והופכות למזון לדגיגים שמתגוררים בחלק אחר של המתחם. משם עוברים הדגיגים למיכלי הגידול - שורה של מבנים שכל אחד מהם "מייצר" כ-500 טון דגה בשנה.

לשניים יש גם תוכניות להמשך, מלבד התרחבות, כמו מזון לדגים בוגרים. "כיום רק דגיגונים אוכלים אצות, בעוד שדגים בוגרים אוכלים דגים", מסביר ינובסקי, "למעשה, זה אחראי למחצית מעלות הגידול שלהם, וכיוון שהביקוש לדגים עולה ואיתו מחירם - מטפס גם מחיר הפיטום. בכל שנה עולה גם מחיר קמח הדגים ושמן הדגים. פרופ' זוהר הצליח להשתמש באצות כדי להאכיל דגים בוגרים, וכבר היום המחיר כמעט שווה." אני מאמין שבעוד 5-3 שנים, עם התקדמות הטכנולוגיה והמשך מגמת העלייה במחירים, זה יהפוך לשוק ענקי".

ינובסקי, שהחל את פעילותו במזרח אסיה ב-98' עם פתיחת קרן סיכון משותפת עם ממשלת קוריאה, מכיר את האסיאתים לפני ולפנים.

מה היחס של האסיאתים לישראלים?
"בשבילם אנחנו כולנו יהודים. יש להם הערכה עמוקה להיסטוריה שלנו, ליכולות האינטלקטואליות, ליוזמה ולמה שנראה להם כמידת ההשפעה שיש לנו על העולם. למשל, הכניסה של הכסף הסיני לישראל: הם מסתכלים עלינו - כה קטנים ומייצרים כל-כך הרבה היי-טק - וכועסים על עצמם שהם נותנים לאמריקאים 'לסחוט' מאיתנו את כל הטכנולוגיה. יש כלפינו הערכה עצומה, באמת".

וזה עוזר בעסקים?
"כן," הוא פוסק, "אין ספק."

לכתבה באתר nrg

---

כתבות קשורות:
ירידה עצומה בכמות הדגים בחופי ישראל
אירופה אוסרת דיג הטונה הכחולה
הצלחה ל"גרינפיס": נאסר דיג הטונה בים התיכון
הממשלה תאשר איסור דיג בכנרת למשך שנתיים
במשרד החקלאות שוקלים לאסור דיג בכנרת לתקופת 'התאוששות'
איסור הדיג בכנרת: דייגי טבריה לא יודעים אם לצחוק או לבכות
משרד החקלאות בוחן: הפסקת הדיג בים התיכון
עכשיו זה רשמי - אסור לדוג בכנרת
גרינפיס נגד ציד הטונה כחולת הסנפיר
מוקדם מהצפוי, המדוזות בדרך לכאן - הדבר מהווה סמן לכך שישנו שינוי לרעה במערכת הסביבה הימית
אין דגים בים; הדייגים ישלמו את המחירBritain prepares for mackerel war with Iceland and Faroe Islands
שוב חשבנו שהטבע הוא משאב לא מוגבל. האם נספיק להציל את הים התיכון? בשביל הכנרת, לפחות בסיבוב הזה, זה כבר מאוחר מדי
חבית הדגים מתרוקנת
הכרישים הענקיים נכנסו לרשימת המינים שבהשגחה בשל היותם בסכנת הכחדה
בין צבי הים למגיפת המדוזות
מתיחות בין ארה"ב לרוסיה על רקע התחממות ים ברינג ונדידת דגים צפונה