בשנת 1986: 1300 ק"מ של נהר הריין הפכו לפרויקט השיקום של היבשת

נשלח 30 במרץ 2011, 12:27 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 30 במרץ 2011, 12:32 ]
גד שמרון | 15/3/2006 7:10

היידי היתה מתה

ב-1 בנובמבר 1986 פרצה דלקה במפעל כימי בעיירה שווייצרהאלה, לא רחוק מבאזל בשווייץ. בהתחלה זה נראה כמו עוד שריפה שגרתית במבנה תעשייתי; אבל הכבאים שחשו עם סירנות רועמות למפעל, בבעלות חברת הענק "סנדוז" לייצור כימיקלים ותרופות, הבינו מהר מאוד שזאת הולכת להיות קטסטרופה סביבתית. עשרות טונות של חומרים רעילים ביותר, בריכוז גבוה במיוחד, זרמו עם מי הכיבוי לנהר הריין והחלו במסע קטלני שהסתיים רחוק רחוק מבאזל, בחופי הים הצפוני בהולנד.

מיליוני אירופאים - שוויצרים, צרפתים, גרמנים והולנדים - שהתגוררו לאורך נהר הריין, ידעו כבר שנים שהם חיים לגדותיו של צינור הביוב הגדול ביותר ביבשת; אבל רק אז הם גילו שהריין, זה שמשוררים הרבו פעם להלל את יופיו, הוא לא רק מלוכלך ומסריח, אלא גם מסוכן.

אחרי שנים של התעלמות כמעט כללית מקיומה של בעיית איכות סביבה, למרות רשימה ארוכה של אסונות, בנובמבר 1986 שיגר הריין לאירופה הודעה בוטה: "הלו, כדאי שתעשו משהו, לפני שיהיה מאוחר מדי". כל מתקני השאיבה לאורך הנהר נסגרו, מפעלים הושבתו, אנשים הצטוו להסתגר בבתים וכ-50 מיליון בני אדם המתינו בחרדה להודעות מרגיעות שהסכנה הגדולה עברה.

תקרית "סאנדוז" אירעה חודשים ספורים אחרי אסון צ'רנוביל, שהוריד על חצי אירופה ענן רדיואקטיבי. שנתיים קודם לכן, בבופאל שבהודו, נחנקו למוות עשרות אלפי בני אדם מגזים שהשתחררו ממפעל כימי. ויש עוד: בשבת, 10 ביולי 1976, התפוצץ מכל במפעל כימי בעיירה מדה, 20 קילומטר ממילאנו, וענן של דיוקסין, אחד הרעלים הקטלניים ביותר שידועים, כיסה את העיירה סבסו.

לזכותם של השוויצרים ייאמר, כי לפחות חלק מהם הפנימו עוד לפני אסון "סנדוז" את נושא איכות הסביבה. הם גילו שהנחלים הזכים היורדים מהאלפים, אלה שהיידי פעם השתעשעה במימיהם הצוננים, מובילים מתכות כבדות ממפעלי תעשייה ושרידי דשנים כימיים מחוות ומרפתות. את פסגות ההרים המושלגות כבר קשה היה לפעמים לראות בגלל ענני ערפיח שנוצרו ממיליוני מנועים של מכוניות ומשאיות כבדות שנעו על כבישיה. החלב של פרות האלפים הדשנות,כך התברר מבדיקות מעבדה, הכיל לא רק אחוזי שומן טעימים, אלא גם חומרים שלא אמורים להיות בחלב.

הנתונים האלה הניעו כבר ב-1979 כמה שוויצרים משוגעים לדבר להקים את מפלגת הירוקים, שהציבה את נושא איכות הסביבה בראש מצעה, וארבע שנים אחר כך הצליחה, לראשונה בהיסטוריה של אירופה, להכניס נציג לפרלמנט. הדוגמה השוויצרית זכתה לחיקויים בכל אחת ממדינות אירופה, ופעילי המפלגות הירוקות נטעו בזמן קצר יחסית את נושא איכות הסביבה במרכז הדיון הציבורי האירופי וחוללו מהפכה של ממש בחייהם של מיליוני בני אדם.

למשל, תראו מה קרה לזוג נאהבים מעיירה בגרמניה, שעצרו את מכוניתם על גדות נחל קטן ושקעו במשחקי אהבים. בלהט היצרים לחץ מי מהם בטעות על מעצור היד, והמכונית גלשה לתוך הנחל. בני הזוג הצליחו לברוח מהרכב השוקע ומיהרו להזעיק את כבאי העיירה, שחילצו במיומנות את הרכב השקוע. "החשבון הוא 5,000 יורו ", אמר מפקד הכבאים לבעל הרכב. "מה פתאום 5,000 יורו? על חילוץ?", התרעם הצעיר. "לא, החילוץ על חשבוננו", הסביר הכבאי, "אבל 5,000 יורו זה קנס על זיהום מי הנחל. כל ליטר בנזין וקילו שמן שנשפך מהמכונית שלך מזהם אלפי ליטרים של מים, שהרשויות צריכות לטהר, ולכן זה הקנס הנקוב בחוק על מקרים כאלה".
המפלגות הגדולות אימצו את מצעי המפלגות הירוקות, ואלו פשוט נעלמו. אירופה.
מס על זבל

מהר מאוד הבינו כל המפלגות הגדולות בשווייץ, בגרמניה, באוסטריה, בהולנד ובמדינות הסקנדינביות שאם הן רוצות להגיע לשלטון, כדאי להן לאמץ כמה שיותר סעיפים "ירוקים". המהלך הזה הותיר את הפוליטיקאים הירוקים בשוליים, חוץ מבגרמניה, שם התברגו הירוקים בקואליציה עם הסוציאליסטים וישבו בממשלה משנות ה-90 ועד לשנה שעברה. אבל התנחלות הרעיונות הירוקים במרכז הבמה הפוליטית בהחלט זירזה את שינוי ספרי החוקים.

לכאורה מדובר בסעיפים קטנים, לעתים מעט מגוחכים, אבל האפקט המצטבר שלהם שינה את איכות החיים של מיליוני בני אדם. לכל בית ממוצע יש לפחות שלושה פחי זבל, ופקחים של העירייה מוודאים שלפח הנייר והקרטון לא יושלכו שיירי ארוחות, ושהפלסטיקים למיניהם ישולכו לפח שלישי.

ברחוב מוצבים מכלים לבקבוקי זכוכית, ונא לזרוק כל צבע - ירוק, שקוף או חום - לתא הנכון. רוב הבקבוקים, מכלי הפלסטיק ופחיות השתייה ממוחזרים הודות לחוק הפיקדון. אגב, בארצנו הקטנה, משיקולים פוליטיים לא ממש מובנים, בקבוקי פלסטיק גדולים פטורים מפיקדון. מדוע? כי המפלגות החרדיות טענו שמשפחות דתיות מרבות לצרוך בקבוקים כאלה, והטלת פיקדון עליהם תהווה נטל כלכלי.

כיוון ששיעור חלק מהמסים העירוניים המוטלים על משק הבית נגזר מגודל פח הזבל, משתדל הצרכן האירופי לחסוך באריזות. תשכחו מהרי שקיות הפלסטיק שמהוות חלק בלתי נפרד מחוויית הקנייה בסופר בארץ. ירקות ופירות נעטפים בשקיות נייר ממוחזר, אנשים באים לסופר עם שקיות בד מהבית, ורק במקרה חירום קונים שקית פלסטיק מהקופאית.

חלק חשוב ממבחני הנהיגה עוסקים בענייני איכות הסביבה. הידעתם, למשל, שעצירה לפני מחסום רכבת מחייבת דימום מנוע? המנהג הישראלי להשאיר את מנוע המכונית עובד כדי להפעיל מזגן, או חימום, נוגד את החוק באירופה.

וכל אלה זוטות בהשוואה לפרויקטים לאומיים שנועדו להקטין את הזיהום. בשבדיה התקבל חוק הקובע שכל תחנות הכוח הגרעיניות יושבתו בהדרגה ובמקומן יוכנסו מתקני ייצור נקיים - סכרים, גז, מים חמים מבטן האדמה. גם בגרמניה מופעל חוק דומה, פחות דרקוני, שכבר הביא לסגירת כורי כוח.

בכל רחבי אירופה צמחו בשנים האחרונות עשרות אלפי טורבינות רוח שמייצרות חשמל נקי, ומדינות כמו דנמרק וגרמניה מצהירות על יעד של רתימת הרוח לייצור לפחות עשרה אחוזים מצריכת החשמל.
בגרמניה ובמדינות נוספות, מי שבונה מערכת קולטני שמש לחימום הבית, מים ואף לייצור חשמל, זכאי למענקים ולהנחות.

המכונית, סמל השגשוג של התרבות המערבית, נחשבת בעיני הירוקים למכונת הרג מזהמת, אויבת האנושות. הירוקים בגרמניה מבקשים לפתח את התחבורה הציבורית ולהעלות את מחיר הדלק לרמות שיהפכו כל נסיעה במכונית פרטית למכה בארנק, למשל חמישה יורו לליטר.

"פיתוח כלכלי", צמד מילים שפעם פתח דלתות של לשכות פוליטיקאים, מתקבל היום רק אם הוא מלווה בהגבלות קפדניות על זיהום. השוויצרים, למשל, החליטו שנמאס להם לנשום את חלקיקי הסולר שפלטו אלפי המשאיות שחצו את האלפים, מדי יום, מגרמניה לאיטליה ובחזרה. "המשאיות האלה מעלות את גודש התנועה, מזהמות את האוויר ולא תורמות דבר למשק השוויצרי", אמרו המחוקקים, הגבילו את משקל המשאיות ל-20 טון , קבעו היטל מעבר על משאיות והודיעו כי כבר בעתיד הקרוב תיאסר לחלוטין תנועת המשאיות. "תעלו אותן על רכבת, וכך תחצו את שווייץ", הם אמרו למובילים המודאגים.

ובארץ - שיקום 27 ק
ובארץ - שיקום 27 ק"מ של ירקון מזוהם נחשב משימה בלתי אפשרית. צילום: ליעד אורתר ליעד אורתר

נמצא סלמון בריין!
מה קורה היום עם נהר הריין? פעם שכשכו שם דגי שמך, והסלמון ששחה בו נחשב למעדן; אבל את הסלמון האחרון דגו בריין לפני יותר מ-70 שנה . הפסולת והשופכין של אלפי מפעלים, של עשרות אלפי חוות ושל מיליוני בני אדם זרמו לריין, ובבדיקות שנעשו בתחילת שנות ה-80 נמצאו במימיו שיעורים מבהילים של כספית, עופרת, מלח ועוד אינספור חומרים שלא אמורים להיות בנהר ממנו שואבים גם מי שתייה.

עוד לפני הזיהום הקטלני בעקבות אסון "סנדוז", נחשב הריין ל"צינור הביוב של אירופה", אבל בעקבות האסון השתנתה המגמה. "צריך להחזיר את החיים לריין", זעקו אזרחים, פוליטיקאים ומדענים, ועשרות מיליארדים של פרנקים שוויצריים, פרנקים צרפתיים, מרקים, גולדנים - ומאז תחילת המאה ה-21 גם יורו - הושקעו במתקני טיהור מכל הסוגים.

ראשון נעלם הסירחון, אחר כך המלחים והכימיקלים, ובהמשך שבה הצלילות. הנהר הותר לרחצה, וב-1996 כבר נלכד סלמון שמנמן בריין העליון, לא רחוק מבאדן באדן, מאות קילומטרים מהים הצפוני. מאז הפסיקו לספור את הדגים שעלו בחכתם של חובבי הדיג, שאחרי עשרות שנים חזרו לשבת על גדות הנהר. "זה עוד מוקדם לחשוב על האפשרות של להתפרנס מדיג בריין", התבדח אגון אוברקר, מגדל דגים מנורדבאדן שבשווייץ, "אבל אנחנו בכיוון הנכון".

אגב , לידיעת הירוקים העבריים בפרט, והפוליטיקאים בכלל: אורך הריין ממקורותיו בהרי האלפים שבשווייץ, עד להולנד ולים הצפוני, הוא יותר מ-1300 ק "מ. אורך הירקון, מהמעיינות באזור ראש העין עד לים התיכון, הוא 27 ק"מ. זה הכול. 27 ק"מ.

לכתבה באתר nrg

כתבות קשורות:
Drying Lakes and Rivers
Comments