20 מיליארד טונות של פסולת בלתי מתכלה צפות במי האוקיינוסים, מה שהופך את ניקויים למשימה בלתי אפשרית. פתרון חדשני שהציע סטודנט הולנדי עורר תקווה לרגע, עד שגם הוא טבע בים של ביקורתמאת אשר שכטר, 7/11/2013באוקיינוס השקט, איפשהו באמצע הדרך בין הוואי לקליפורניה, נמצאת המזבלה הגדולה בעולם. שטחה כפול מזה של טקסס - כך גורסת הדעה הרווחת, אף שקשה להעריך את גודלה המדויק משום שחלקה נמצא מתחת לפני הים - והיא מכונה “טלאי הפסולת של האוקיינוס השקט”, או “מערבולת הזבל של האוקיינוס השקט”, בשל זרמי הים בחלק הצפוני של האוקיינוס, שם היא ממוקמת. למרות הריכוז הגבוה של פלסטיק, כימיקלים רעילים וחומרי פסולת אחרים, אי אפשר כלל להבחין בה בצילומי לוויין. היא מורכבת ממיליונים על מיליונים של חתיכות פלסטיק שהמים, השמש והרוחות פירקו לחלקיקים קטנים. חוקר האוקיינוסים צ’רלס מור, שגילה את “טלאי הפסולת” במקרה ב־1997, הגדיר אותו בעבר כ”מרק של פלסטיק”: שכבה דקה ומשתנה של פסולת שנעה על פני הים. ב־2010 גילו מדענים מצבור דומה אך קטן יותר של אשפה ימית באוקיינוס האטלנטי. בספטמבר 2012 דיווחה משלחת מדענים לראשונה על טלאי פסולת באוקיינוס הדרומי, שעד אז נחשב לאזור שכמעט שלא הושפע ממעשיהם של בני האדם. צפיפות הפסולת שמצאו החוקרים - 50 אלף חלקיקי פלסטיק לקילומטר רבוע - היא קטנה בהשוואה לטלאי שבאוקיינוס השקט, שם מצטופפים בכל קמ"ר כ־1.5 מיליון חלקיקי פלסטיק, אך מטרידה בהתחשב בהערכותיהם המוקדמות של המדענים. 
פסולת שנפלטה מהים
צילום: פליקר
במאות האחרונות התייחסנו לאוקיינוסים כאל פח האשפה הפרטי שלנו. מדי שנה, כעשרה מיליון טונות של פסולת – כ־80% ממנה פלסטיק והשאר כימיקלים, מתכות וחומרים אחרים – מוצאות את דרכן לאוקיינוסים. כ־100 מיליון טונות של פלסטיק מיוצרות מדי שנה בעולם, לפי גרינפיס, ו־10% מתוכן מושלכות לים. 3.5 מיליון חתיכות פלסטיק ביום נערמות ממציתים, בקבוקי שתייה, פקקים, מזרקים, צמיגים, צעצועים, תכולה של כעשרת אלפים מכולות שאובדות מדי שנה בלב ים – וגם הריסות מהצונאמי שהיכה ביפן ב־2012. רוב הפסולת הזאת לא מגיעה מספינות ולא מושלכת לים על ידי כלי שיט: 80% ממנה, לפי מחקרים, מקורה ביבשה. הערכות אחדות מדברות על כמות כוללת של כ־20 מיליארד טון. מסיבה זו, מדענים רבים מחשיבים את ניקוי האוקיינוסים למשימה בלתי אפשרית. לזיהום הזה יש מחיר סביבתי. דגים, ציפורים ויצורי ים אחרים מסתבכים בין חלקי הפלסטיק או אוכלים אותם בטעות, ומתים במספרים גדולים והולכים. במקביל, הפלסטיק שמושלך לאוקיינוסים מרעיל את הסביבה ומשחית את שרשרת המזון. בחלקו הצפוני של האוקיינוס השקט, למשל, מדענים מעריכים שהדגים מעכלים 12־24 אלף טונות של פלסטיק מדי שנה. לפי מחקר שפורסם באוגוסט השנה, כמות הפלסטיק שצבי הים הירוקים נאלצים לבלוע מדי שנה כפולה מזו שנכנסה למערכת העיכול שלהם לפני 25 שנים. “האוקיינוסים שלנו עדינים מאוד ונמצאים בסכנה חמורה כתוצאה מזיהום תעשייתי, דיג מוגזם ופסולת צפה. במובנים רבים האוקיינוסים הם המזבלה שלנו”, כתב האקטיביסט הסביבתי ג’וש ברי ל”גרדיאן” ב־2009. שלוש שנים לפני כן הפליג ברי כדי לראות במו עיניו את “מערבולת הפסולת” באוקיינוס השקט. “בהתחלה אתה לא שם לב, כי העין שלך לא מחפשת את זה, ואז אתה מבחין: פיסות קטנות של פלסטיק צפות בכל מקום, כאילו היית מוקף במיליוני נמלים. אחרי כמה ימים כבר ניתן היה לראות פיסות פלסטיק גדולות יותר: כיסאות גן, גלגל שנפל מצעצוע, מברשת שיער שבורה – כולם צפים באוקיינוס, אלפי קילומטרים מהציוויליזציה”, הוא תיאר את שראו עיניו. 
הדמייה של מנגנוני הסינון של סלאט
בהדרגה לומדת האנושות כי זיהום האוקיינוסים - בנוסף לחמצון מימיהם כתוצאה מפליטות של גזי חממה - הוא בעיה אקולוגית רחבת היקף. ואולם, ייתכן שנמצא המושיע - לפחות בכל מה שנוגע לבעיית הפלסטיק באוקיינוסים: בויאן סלאט סטודנט בן 19 להנדסה אווירית באוניברסיטת דלפט שבהולנד. סלאט חובב צילום וצלילה ובגיל 14 קבע שיא גינס כששיגר את המספר הגדול ביותר של רקטות מים בו זמנית, וזכה בפרס הראשון בתחרות רעיונות הולנדית. באוקטובר 2012, בהרצאת TED שערך באוניברסיטה, הוא הכריז על הרעיון הבא שלו: פיתוח פשוט יחסית, שלדבריו יכול בתוך חמש שנים להוציא 7.25 מיליון טונות של פלסטיק מהאוקיינוסים בעולם, ובעתיד – תאורטית – גם לנקות אותם לחלוטין. “צללתי ביוון ונתקלתי ביותר שקיות פלסטיק מאשר בדגים”, הסביר סלאט בהרצאה שלו. “חברי לצלילה הסתובב אלי ואמר לי, ‘יש פה הרבה מדוזות, ראיתי לפחות אלף’. אלה לא היו מדוזות”. הרעיון של סלאט נולד כפרויקט אוניברסיטאי שזיכה אותו בכמה פרסים. הקונצפט, לפחות על הנייר, פשוט למדי: 24 מנגנוני סינון ענקיים יוצבו בקרקעית האוקיינוס, סמוך לחמש מערבולות הזרמים הגדולות (gyres) - המשמשות גם כריכוזי פסולת ופלסטיק. מנגנוני הסינון יחוברו למקלות צפים עצומים שישמשו מעין משפכים, וימשכו את הפסולת מטה עד ללכידתה במנגנוני הסינון. שם תאוחסן הפסולת עד שהיא תיאסף ותמוחזר. המקלות אמורים להשתרע על פני רדיוס המערבולות כולו, ועשויים להגיע לאורך של 100 קילומטרים. השימוש במקלות ולא ברשתות ותנועתם האטית של המקלות ימנעו, טוען סלאט, לכידת בעלי חיים ויאפשרו הפרדה של הפסולת מהמים מבלי לפגוע במערכת האקולוגית. לדברי סלאט, הרעיון שלו הוא גם רווחי וגם יעיל: האנרגיה למנגנוני הסינון ולמקלות תגיע מהשמש ומהגלים. כך יירתם הכוח העצום של האוקיינוסים כדי לנקותם. סלאט טוען כי בתוך חמש שנים הפרויקט יכול ליצור רווחים של עד 500 מיליון דולר בשנה באמצעות מחזור הפסולת, ובכך לכסות את עלות ההקמה שלו ואף להיות רווחי. 
לא נבהל מהביקורת. בויאן סלאט
התוכנית של סלאט אינה הראשונה שהוצעה לניקוי האוקיינוסים מפלסטיק, אבל היא בהחלט מהשאפתניות שבהן. היעד מרחיק הראות בשילוב גילו הצעיר של סלאט – עם רעמת שיער ברוח שנות ה־70 שמשווה לו מראה של אחת הדמויות מסדרת הטלוויזיה “משפחת פרטרידג’” – זיכו את התוכנית בלא מעט כותרות בכלי תקשורת ברחבי העולם בשנה האחרונה. ואולם, היא גם נתקלה בביקורת: הביולוגית מרים גולדסטין מאוניברסיטת וושינגטון, למשל, טענה שלמקלות הצפים ולמנגנונים המתוחכמים של סלאט יש פוטנציאל ליצור יותר פסולת משיצליחו לנקות, והעלתה חששות שמנגנוני הסינון יפגעו בחיים בים, במיוחד בבעלי חיים מיקרוסקופיים או פלנקטון. באתר deepseanews.com הצביעה ד”ר קים מרטיני מאוניברסיטת אלסקה בפיירבנקס על כמה חורים מובהקים בתאוריה של סלאט, בהם הקושי לעגן מנגנונים מכניים כה גדולים וכבדים בקרקעית האוקיינוס, ההנחה שמהירות הזרמים תהיה נמוכה ותאפשר להימנע מפגיעה בבעלי חיים, והפרטים הטכניים הלא ברורים של מנגנוני הסינון עצמם. סלאט לא נבהל מהביקורות. מוקדם יותר השנה הוא הקים את הקרן לניקוי האוקיינוסים, שבמסגרתה הוא מקווה לאסוף את המימון הדרוש להקמת הפרויקט ולשתף פעולה עם מהנדסים, ביולוגים, אוקיינוגרפים ויזמים אחרים. הוא מסרב לגלות מהו הסכום שגייס, ובמייל ל־TheMarker הוא מסביר שהוא ועמיתיו - צוות של כ־50 מהנדסים, סטודנטים ומומחים חיצוניים - נמצאים כיום בעיצומה של בדיקת היתכנות שנועדה לבדוק את ההנחות והתיאוריות הקשורות לשיטה שפיתח. עד לפרסום תוצאות הבדיקה, בתחילת 2014, הוא אומר, הוא אינו מתכוון לטעון שהרעיון שלו מהווה פתרון בר קיימא לבעיית הפסולת האוקיינוסים. ובינתיים ים הפלסטיק גדל והולך, מוסיף לעצמו מיליוני טונות מדי שנה, ולא ברור מה יבוא קודם - פתרון לניקוי האוקיינוסים או חורבנם הסופי. לכתבה בדהמרקר |