שמעון אזולאי, דייג מכמורת, בסוף השבוע בנמל יפו

צילום: דודו בכר

“שלל הדיג בישראל ירד בעשור האחרון ביותר מ–80% והדגים המסחריים קרובים לסכנת הכחדה”, כתב המבקר ב–2010. הביקורת העלתה כי ניהול ענף הדגה במשרד החקלאות היה לקוי, והמשרד לא סיפק פתרונות לעבריינות הדיג שגרמה למצב, ואף לא אכף תקנות שנועדו להגן על הדגה מפני דיג יתר.

ממפגש שזימנה באחרונה הרשות להגנת הטבע עם נציגי דייגים ממגוון שיטות הדיג, משרד החקלאות וביולוגים ימיים, עולה כי את עיקר הנזק גורמים דייגי המכמורת, ובמידה פחותה דייגים ספורטיבים ‏(הדגים להנאתם‏), שדגים כמויות גדולות במיוחד של דגה - עשרות קילוגרמים ביום.

“ענף הדיג בישראל הוא סיפור כלכלי קלאסי על קבוצה קטנה של דייגים, שגורמת נזק כספי ואקולוגי ניכר, מול קבוצה גדולה של דייגים, שמנסה להתפרנס וליהנות מהים” - כך מסכם רועי זס, שעמד בראש צוות של חברת הייעוץ האסטרטגי TASC, את העבודה שערך, שבה ניתח את הענף וגיבש המלצות עבור החברה להגנת הטבע. במחקר השתתפו גם פרופ’ מנחם גורן, ביולוג ימי שעוסק באקולוגיה של הים ומומחה לדגים מאוניברסיטת תל אביב, וחברת מודוס.

המחקר סימן את דייגי המכמורת ‏(מכמורתנים‏) כגורמי הנזק הסביבתי והכלכלי בענף. המשרד להגנת הסביבה מסכים עם המסקנה ודורש צעדים נחרצים ממשרד החקלאות, הנחשב מגינם של הדייגים ובכללם המכמורתנים. במשרד החקלאות סירבו להתייחס לטענות וציינו כי הנושא נבחן והמסקנות יפורסמו בעוד כחודש.

ההתאוששות נמשכת עשרות שנים

תיקון רשתות בסירת דיג

צילום: ניר כפרי

“הנתונים של אגף הדיג במשרד החקלאות מראים ירידה רצינית מאוד בשלל הדיג בעשור האחרון”, אמר גורן. לדבריו, ירידת השלל אינה ניכרת אצל מכמורתנים ובולטת אצל דייגים אחרים. עוד ניכר כי הדגים שנלכדים קטנים יותר, ודייגי המכמורת דגים גם דגים קטנים, שאסור להוציאם מהים לפי פקודת הדיג, מאחר שעדיין לא התרבו.

“שיעור שלל הלוואי ‏(דגיגונים וכל דבר שאינו דג מאכל שעולה ברשת; א”ק‏) בתפיסות של אגף הדיג גבוה מאוד מהמקובל במקומות אחרים, וזו אינדיקציה לבעיה של דיג יתר”, אומר גורן. “הבעיה היא בכל סוגי הדיג, אבל הנזק היחסי של המכמורת גדול מאוד, ומתבטא בכך שהיא חורשת את הקרקע. הדיג מאוד לא סלקטיבי. אם לא נעשה עכשיו מהלך, המצב יידרדר. ככל שנחכה האמצעים שיידרשו אחר כך יהיו חריפים יותר”.

המכמורתנים גורפים עם רשת, על פני הקרקע, כל מה שבדרכם. חלקם שיכללו את השיטה והוסיפו לרשתות גלגלים, שמסבים נזק לשוניות. זו שיטת דיג שפוגעת במגוון, מאחר שהיא אינה סלקטיבית. המכמורתנים משתמשים ברשתות עם לולאות קטנות, שאינן מאפשרות לדגים קטנים שנלכדים להיפלט החוצה.

כך, אף שפקודת הדיג אוסרת איסוף דגים מתחת לגודל מסוים, מוציאים דייגי המכמורת גם דגים אלה מהמים, לדברי עדי ראיה מקרב הדייגים האחרים. הוצאת דגים קטנים הרסנית לעתיד הדגה, מאחר שהיא מונעת מהם לגדול ולהתרבות וכך מקטינה בהמשך את מצאי הדגים הגדולים. בנוסף, הדגים הקטנים שנתפסים הם לא פעם מזון לדגים הגדולים יותר. לדגים הקטנים אין ביקוש בשוק המזון.

זמן ההתאוששות של הסביבה הימית מדיג מכמורתנים הוא 15–30 שנה. כשמכמורתנים חורשים את הקרקעית עם רשת מחוברת לגלגלים, זמן ההתאוששות מוערך ביותר מ–50 שנה.

לפי ההערכות של TASC, הנזק שגורמים המכמורתנים לטווח הארוך לענף מגיע ל–862 מיליון שקל לפחות. הנתון משקלל רק הערכה לגבי תוספת תוצר שתהיה בטווח ארוך מביטול דיג המכמורות.

על פי נתונים שריכזה החברה להגנת הטבע, ב–2000 נרשם שיא של שלל דיג, שהגיע ל–3,500 טונה, ובמונחים כספיים - 47 מיליון שקל. ב–2010, על פי נתוני משרד החקלאות, הצליחו הדייגים להוציא שלל של 2,100 טונה, בהיקף כספי של 28 מיליון שקל במונחים ריאליים ‏(מנוכי אינפלציה‏). ללא הניכוי מוערך היקף הענף ב–50–60 מיליון שקל.

“3.5 פקחים”

בכנס שערכה באחרונה החברה לקידום רפורמה בענף אישר מנהל אגף דיג וחקלאות ימית במשרד החקלאות, חיים אנג’וני, כי “למשרד יש חמישה פקחים, כמחציתם לא עובדים כמו שצריך, ועם שלושה פקחים וחצי אנחנו לא יכולים להיות יעילים”. לדבריו, באחרונה צורפו כ–70 פקחי יחידת הפיצו”ח של משרד החקלאות לפיקוח הימי, אבל “לוקח להם זמן להבין את הים”.

בענף פועלים כ–4,400 בעלי רישיונות דיג, שחלקם מורשים לפעול בכמה תתי־ענפים. למעט דיג בחכה מהחוף, כל צורה אחרת של דיג מחייבת רישיון. לדברי גורן, סקר דיג חופי שנערך העלה כי רוב הספינות אינן טורחות לצאת לים. רק 20%–25% מהסירות בעלות הרישיונות הן פעילות, וגורן טוען שזה סימן רע, שמעיד על כך שאין סיבה לצאת לדוג.

זס אמר כי התועלת הגדולה ביותר למשק לטווח הארוך תהיה מביטול ‏(“איפוס”‏) או הפחתת דיג המכמורתנים. ההמלצות שגובשו במחקר כוללות ביטול או צמצום דיג המכמורת תוך פיצוי לדייגים שייפלטו מהענף. את עלות הפיצוי ל–22 ספינות המכמורתנים הפעילות ניתן יהיה לממן מהחלה והגדלה של האגרות המוטלות על דייגים אחרים, כך שהתועלת שתהיה להם מהפסקת דיג המכמורת תעלה על תוספת האגרות. “כלכלית זה כדאי למדינה לא רק בהיבט התפוקה, כי אם הענף ישגשג ויפרח - יהיו למדינה גם יותר הכנסות ממסים”, אמר זס.

אלון רוטשילד, רכז תחום המגוון הביולוגי בחברה להגנת הטבע, אומר כי “ענף הדיג נקלע למשבר בעקבות ירידה דרמטית ומתעצמת בשלל הדיג ובאיכותו ומצוי כרגע בקריסה. המשך גישה של ‘עסקים כרגיל’ יוביל להידרדרות נוספת של הסביבה הימית והדיג. מהערכות מדעיות ובהתבסס על ניסיון מצטבר מהעולם, אין ספק כי בהיערכות נאותה משרד החקלאות יכול עדיין לאושש את הענף - לפני שיהיה מאוחר מדי”.

החברה להגנת הטבע פועלת לקדם מהלך משולב של גופים ממשלתיים, בהובלת משרד החקלאות ופיתוח הכפר, ארגונים אזרחיים, הדייגים וחובבי הים. במרכז המהלך מנסה החברה לקדם את “הפרויקט הישראלי לניהול מקיים של הדיג בים התיכון”. לדברי רוטשילד, אף שאת עיקר הנזק גורמים המכמורתנים, מסבים נזק לדגה גם 15% מהדייגים הספורטיביים, שכל אחד מהם מוציא ביום לעתים עשרות קילוגרמים של דגה.

שיעור קטן מגיע מהים התיכון

רוטשילד סבור כי יישום הרפורמה יגדיל את השלל השנתי מ–3,000 טונה כיום ל–5,000 טונה בעוד 20 שנה, דבר שיאפשר להגדיל את מספר המתפרנסים מהדיג בכ–40% וישפר את הסביבה הימית. ללא הרפורמה צפוי השלל לרדת לכ–1,500 טונה בשנה בתוך 20 שנה, מצב שיוביל לצמצום העוסקים בדיג בכ–40% ולפגיעה סביבתית נרחבת.

לדבריו, על פי ממצאי TASC, ניתן לבצע רפורמה בעלות כוללת של 80–100 מיליון שקל לעשור, כלומר 8–10 מיליון שקל לשנה. הסכום יכסה את כלל המהלכים הדרושים, בהם אכיפה, רישוי, השבתה בעונת הרבייה ופיצוי תמורת הוצאה מהים של מכמורתנים וצוללי מכלים. גביית אגרות מהמשתמשים בדגה ‏(לרבות דייגים ספורטיביים‏) תאפשר החזר של מלוא העלות המוערכת לרפורמה בתוך כמה שנים.

“ההרס עולה על התועלת”

השר להגנת הסביבה, עמיר פרץ, אמר בתגובה כי יש לקבוע נורמות דיג חדשות ולהעביר את הפיקוח בנושא ממשרד החקלאות, שמתמקד בדייגים, למשרד להגנת הסביבה, שמתמקד בבעלי החיים ובכלל זה בדגים.

“נושא המכמורות הגיע לנקודת שפל שחייבים לטפל בה”, אמר פרץ. “אנחנו לא יכולים להמשיך להשלים עם העובדה שיש פעולת דיג שרב ההרס שהיא גורמת על התועלת שבה. זו פעולה מעמיקה שגורפת את כל קרקעית הים והורסת בתי גידול רבים והרבה זנים נדירים, ואילו הדגה שיוצאת בשיטה זו היא החלק הכי קטן יחסית ממה שהיא גוררת עמה ‏(על פי הערכות, כ–30%; א”ק‏)”.

פרץ הוסיף כי “לאור ההידלדלות הגדולה של הדגה בים התיכון, בעיקר באזורנו, ודאי שצריך לשקול אם אין דרך לפצות את אותן כ–20 משפחות שמתפרנסות מדיג מכמורות, שיפסיקו להשתמש באותן טכנולוגיות מיושנות. אפשר לתת להן פיצוי על הכלים ולתת להן זיכיון לבתי גידול ימיים, כמו כלובי דגים, על פי המכסה וההיקפים שנהגו לדוג ולהתפרנס מהם”.

לדבריו, רוב הסמכויות בנושא נמצאות במשרד החקלאות. המשרד להגנת הסביבה יכול לפעול בתחום השמורות בים. “אנחנו בכל מקרה מתכונים להגדיל את שמורות הדגים. על פי אמנת ברצלונה, עלינו להגיע למצב ש–20% משטחי המים המוחזקים כטריטוריאליים וכלכליים צריכים להיות שמורות ימיות, שבהן אסור לבצע פעולות כלכליות או אחרות שפוגעות בטבע.

“כרגע בישראל היקף השמורות המוכרזות קטן מאוד, אחוזים בודדים, ואנחנו מגישים בקשות לוועדות התכנון להרחבתן. יש התנגדויות של גורמים כלכליים וכוחות משמעותיים, במיוחד משרד החקלאות. כמו שחשבתי שאת האחריות על צער בעלי חיים יש להעביר ממשרד החקלאות למשרד להגנת הסביבה, כי יש ניגוד אינטרסים - גם כאן יש ניגוד אינטרסים מובנה וצריך להעביר אלינו את שטחי הדיג וקביעת הכללים לדיג”.

פרץ הוסיף כי הוא מצדד בגיבוש תוכנית משותפת עם משרד החקלאות, שתקדם חלופה לדייגים שיוותרו על המכמורות. כמו כן, לדבריו, אין להתעלם מכך ששטחי הים נהפכו פעילים מאוד מבחינה כלכלית, עם אסדות חיפושי גז ונפט, התפלת מים ופעילות צמודת נמל. “היקף הפעילות גדל בהתמדה ואנחנו צריכים להכניס נורמות ברורות ופיקוח הדוק יותר”, אמר.

"מחר ייקחו לי את הפרנסה, בלי פיצויים”

על רקע ההמלצות שגיבשה הקבוצה שערכה את העבודה עבור החברה להגנת הטבע הביע אחד המכמורתנים חשש כי “מחר ייקחו לי את הפרנסה בלי שאקבל פיצויים, כי ככה זה במדינה”. לדבריו, “יש הגזמה בתיאור הנזק שעושים מכמורתנים, אבל אף אחד לא מקשיב למה שאנחנו אומרים”.

דייגי מכמורת ששוחחו עם עורכי המחקר העריכו כי הטענות נגדם נובעות מחוסר הסברה ומיחסי ציבור גרועים. בין המכמורתנים היו שהביעו עניין בשיפור היחסים עם אנשי ענף הדיג במשרד החקלאות, היו שרצו בהשארת המצב הקיים על כנו והיו שטענו כי הענף אינו ממלא את תפקידו, ממגוון סיבות.

חיים אזולאי, דור שני למכמורתנים, מפנה את האצבע המאשימה אל חברות הגז. בנוסף, לדבריו, אחראי לפגיעה משרד החקלאות, שמפעיל שלושה פקחים לשמירת הדיג בים התיכון ובכנרת, “שמסתובבים בדרכים עם ג’יפים ואין להם אף סירה לפיקוח בים”. התפתחות נוספת שפוגעת בדגה בכל העולם, ציין אזולאי, היא ההתחממות הגלובלית.

“כבר ב–1991 קבע משרד החקלאות שמספר כלי השיט של המכמורתנים לא יעלה על 28, ובפועל פועלים כיום 22–23 כלי שיט”, אמר אזולאי. “זו כמות זניחה לעומת מאות כלי שיט שפועלים בטורקיה או בקפריסין, או ביוון”, הוסיף. לדבריו, “את הנזק הגדול ביותר גורמות חברות הגז. הן באות עם כלי שיט ענקיים מחו”ל, חופרות בים, ויש להן יכולת לנהל קמפיין נגד הדייגים. אם ניסע למפרץ חיפה נמצא עשרות מפעלים שזורקים שפכים לים. הם מזהמים קרקע כך שלא יכול לצמוח שם כלום, גם לא דגים. הסיבה העיקרית להידלדלות הדגה היא הזיהום”, הוסיף.

אזולאי טוען כי ענף הדיג במשרד החקלאות סובל מסכסוך פנימי, לאחר שאחד העובדים חשף אי סדרים. הוא מפנה אצבע מאשימה למשרד החקלאות, שלא יצא ברפורמה בענף הדיג הכוללת השבתת דיג מכמורת לחודשיים בעונת הרבייה, תוך פיצוי למכמורתנים ‏(דיג ההקפה הוא עונתי מטבעו‏). “אי אפשר לבוא בטענות לדייגים כשהמדינה לא תורמת את חלקה. תפקידה לעשות רפורמה בענף הדיג, לעצור כלי דיג לחודשיים ולעודד מעבר לכלי שיט מזהמים פחות. אבל אגף הדיג משותק לגמרי והדיג מתנהל למעשה ללא פיקוח. לפקח שאמור להיות בים ולאכוף את התקנות אין אפילו סירה. המדינה לא עורכת סקרים ימיים תקופתיים, כנהוג בכל מדינה מתוקנת”.

אזולאי ביקש להדגיש כי כל פעילות המכמורתנים נעשית על פי החוק. “רוצים לשנות את התנאים? אנחנו בעד, אבל אנחנו מבקשים לעשות את זה יחד. אל תזרקו אותנו לרחובות בלי פרנסה”.

שמעון אזולאי, אביו של חיים, טען כי אגף הדיג מעניק עדיפות תקציבית למגדלי הדגים בבריכות, על חשבון הדייגים. “היום המגמה היא אנטי־דיג, לעודד יבוא ולחנוק את הדיג הימי. כל תקציבי אגף הדיג מועברים לקיבוצים למגדלי הדגים בבריכות”, אמר. בנוסף, לדבריו, גם במשרד החקלאות נותנים עדיפות לחברות הגז על פני הדייגים במקומות שבהם נוצר ביניהם עימות.