החלטה קריטית בדרום ים המלח

נשלח 29 בינו׳ 2011, 20:35 על ידי Sustainability Org

המים ממשיכים לעלות. הממשלה צריכה לקבל החלטה. האם עמדת משרד האוצר, להעתיק את המלונות, היא פתיחתו של משחק פוקר מתוחכם מול מפעלי ים המלח?

אביב לביא | 27/1/2011 8:10
תגיות: ים המלח (סביבה)

אפילו זקני ים המלח לא זוכרים קואליציה כזו. ארגוני הסביבה, המשרד להגנת הסביבה, המלונאים והחל משלשום,גם מפעלי ים המלח. ממש ממשלת אחדות של המקום הכי נמוך והכי סבוך בעולם, שכל חבריה תומכים באותו פתרון לבעייה הבוערת ביותר של ים המלח: סכנת ההצפה של המלונות.

רמזים עבים כבר פוזרו בתקופה האחרונה, אבל ביום שלישי זה הפך לרשמי: במפגש עם עיתונאים שנערך בקומה ה-22 של מגדל המילניום בתל אביב - כחצי קילומטר מעל פני ים המלח - הכריזו קברניטי מפעלי ים המלח כי הם תומכים באיסוף המלח כפתרון הנכון להצלת מלונות בוקק. בכך הושלמה התמונה, כל השחקנים על המגרש אמרו את דברם - חוץ מהשחקן שמחליט: שר התיירות סטס מיסז'ניקוב והממשלה.

מדובר, לטובת מי שהחמיץ את הפרקים המלוחים הקודמים, בהחלטה של מיליארדים. מפלס בריכת האידוי שעל גדתה יושבים המלונות מטפס בקצב של כ-20 ס"מ בשנה. כדי שהמלונות לא יהפכו לצוללות אפשר להרחיק אותם מהמים: כלומר להרוס ולבנות מחדש בנקודה גבוהה יותר - או למנוע את המשך עליית המים באמצעות איסוף הררי המלח מהקרקעית (קציר מלח). מדובר בכמויות מלח דמיוניות: אם אכן יתבצע האיסוף, 3 דוברות ישלפו מהבריכה מדי שנה כ-16 מיליון מ"ק מלח - נפח של הר גדול - שיועברו בעזרת מסועים לשיקוע בחלקו הצפוני והעמוק של הים.
"נבוא לדבר"

כל אחד מהחברים בקואליציה הלא צפויה תומך בפתרון הקציר מסיבותיו שלו: המלונאים מזיעים רק מהמחשבה על הפיכת מתחם תיירות רווחי לאתר פיגומים למשך כמה שנים טובות, אנשי הסביבה יודעים שפרויקט בנייה בהיקף כזה יחייב כרייה אינטנסיבית של חומרי בנייה מהנחלים באזור וימיט עליהם אסון אקולוגי, ואילו במפעלי ים המלח טוענים שכל פתרון למעט איסוף המלח הוא זמני, ובסופו של דבר ממילא יהיה צורך לבצע את הקציר. ואם כך, כמאמר השיר, למה לא עכשיו מה שבטח יבוא כבר מחר?

אלא שהאידיליה בין חברי הקואליציה מסתיימת כשהכסף עולה על השולחן. להערכת נועם גולדשטיין, סמנכ"ל מפעלי ים המלח, ההשקעות הנדרשות כדי לבצע את הקציר מתקרבות ל-3 מיליארד שקל, והתפעול השוטף עומד על כ-370 מיליון שקל בשנה, כל שנה. מי ישלם? אם תשאלו את אדם, טבע ודין, המפעלים צריכים לחתום על ההמחאה: הם המרוויחים הגדולים מהכרייה בים המלח, אז הם צריכים לשאת בעלויות. המזהם משלם.

מפעלי ים המלח מסתכלים על אותה מציאות ורואים תמונה אחרת לגמרי. התמונה שהם רואים מתחילה באמצע המאה הקודמת, כשהמדינה הקימה את המפעלים. רק אחר כך באו המלונות, בידיעה ברורה שיום יבוא והם עלולים לעמוד בפני סכנת הצפה. המדינה, אומרים אנשי כי"ל, מכרה את הים לשני שימושים שונים, בידיעה שיש סתירה ביניהם, אז שהמדינה תיקח אחריות על מעשיה. לזה צריך להוסיף את העובדה שכאשר המפעלים הופרטו (נמכרו לשאול אייזנברג, שמאוחר יותר מכר אותם למשפחת עופר), המדינה לקחה על עצמה בהסכם את האחריות לבעיית עליית המפלס.

לדידם של פרנסי המפעלים, הם לא צריכים לשלם אגורה שחוקה כדי למנוע את אסון המלונות. מעמדת המוצא הזו, אומר דני חן, מנכ"ל כי"ל דשנים, "כשיקראו לנו לדבר על הפתרון וירצו שנשתתף בנטל, נבוא לדבר, ואם ישכנעו אותנו נסכים. אבל האחריות היא של המדינה, ומבחינתנו זו תהיה תרומה". במילים אחרות, מדינת ישראל מוזמנת לשנורר סיוע אצל הדוד העשיר מסדום.

הכדור, אם כך, עובר לידיים של מיסז'ניקוב ושל משרד האוצר. הממונה על התקציבים, אודי ניסן, אמר לאחרונה שהוא נוטה לתמוך בחלופת העתקת המלונות, שלהערכת האוצר אמורה להיות זולה יותר. האם הממשלה תנסה לכפות על כל הנוגעים בדבר פתרון שהם מתנגדים לו בתוקף? האם העמדה שהציג ניסן היתה פתיחתו של משחק פוקר מתוחכם מול מפעלי ים המלח, במטרה להפעיל עליהם לחץ שיגרום להם לפתוח את הכיסים? יקרה מה שיקרה, זה צריך לקרות מהר, כי המים ממשיכים לעלות.

לכתבה באתר nrg
Comments