למדינה ולמשרד להגנת הסביבה אין מושג איך מפקחים על פרויקט עצום של קידוחי עומק בים ומונעים ממנו להפוך לקטסטרופה סביבתית

כולם מכירים את הז'אנר התיעודי העצוב הזה: שנה או שנתיים אחרי שאלמוני זכה בסכום עתק באחד ממפעלי ההימורים הלאומיים, חוזרים אליו כדי לברר איך החיים. והחיים, למרות העושר האגדי שנפל עליו, לא תמיד גן עדן. לא פעם מתברר שהכסף ירד לטמיון בגלל השקעות כושלות במסע רכישות ראוותני או סתם בגלל הימורים. מרבה נכסים מרבה שטויות.

צריך לקוות שמדינת ישראל של עוד 10 או 20 שנה לא תספק פרנסה ליוצרי סרטים כאלה. המריבות היוקדות על השלל מציפות את השאלה אם המשק הישראלי בשל להתמודד עם בוננזת הגז שנפלה בחלקו. בתחום אחד - שנדחק לשוליים בסערת הוויכוח על התמלוגים - אפשר לקבוע בוודאות שלפי שעה אין לישראל כלים להתמודד עם כל הגז הזה: ההשלכות הסביבתיות של קידוחי הענק הצפויים.

אין חולק שהשימוש בגז - כל עוד יבוא במקום פחם ולא על חשבון אנרגיות מתחדשות והתייעלות אנרגטית - יתרום להפחתה משמעותית בזיהום האוויר בישראל. השאלה היא לא אם צריך לשלוף את הגז ממעמקי הים - אלא איך עושים זאת.

למפעל כזה יש משמעויות אדירות: בשגרה מדובר במתקני קידוח והפקה כבדים עתירי כימיקלים ודלקים ובמאות קילומטרים של צנרת ותשתיות שצריכות להיפרס בים, תוך פגיעה אפשרית בסביבה הימית, בחי ובצומח. רק לפני חודשים ספורים התגלו מול חופי ישראל שוניות לא מוכרות של אלמוגים נדירים. אבל החשש האמיתי הוא ממה שעלול לקרות בחירום. נדמה שאחרי המגה-תאונה של BP במפרץ מקסיקו, לא צריך להרחיב.

כרגע למדינת ישראל ולמשרד להגנת הסביבה אין קצה של מושג איך מפקחים על פרויקט עצום של קידוחי עומק בים ומונעים ממנו להפוך לקטסטרופה סביבתית. למרבה האבסורד, למדינה גם אין לפי שעה כלים חוקיים ומשפטיים: שדות הגז נמצאים במים הכלכליים של ישראל, אבל לא במים הטריטוריאליים שלה.

המשמעות: החוק נותן סמכות למשרד התשתיות להעניק רישיון להפקת נפט או גז שם, אבל למשרד להגנת הסביבה אין שום סמכות לפקח, להגביל, להציב דרישות בפני היזמים או להורות להם לפרוס את הצנרת כך שלא תפגע בערכים אקולוגיים נדירים. זה מגוחך, זה כמעט לא ייאמן, אבל זה המצב.

הממשלה תצטרך לשנות את המצב החוקי הזה וסביר להניח שכך תעשה, שהרי לא ייתכן שקידוחים שעלולים להשפיע באופן דרמטי על קו החוף ועל הים הישראלי יתנהלו בהפקרות מוחלטת. אבל אם וכאשר יותאם החוק למציאות החדשה, המשימה לא תושלם - היא רק תתחיל.

כששואלים את אנשי המשרד להגנת הסביבה על ההשלכות הסביבתיות ועל פוטנציאל הנזק של הפקת גז במעמקי הים, הם אומרים את האמת: "אין לנו מושג". הידע הזה קיים בעולם, אבל לא בישראל. צריך לרכוש את הידע או את האנשים. צריך לרכוש טכנולוגיות וכלי שיט שמסוגלים לטפל בזיהום ים, צריך להעמיד לרשות המשרד להגנת הסביבה כלים וכוח אדם שיאפשרו לו להתמודד עם האתגר המורכב הזה.

מכיוון שבאוצר נוהגים לקבל צמרמורת כששומעים על רעיונות כאלה, מוטב לחשוב ולהסדיר את נושא הפיקוח הסביבתי לפני שרצים קדימה עם הקידוחים. ייתכן שחלק מהעלות צריכה ליפול על כתפי היזמים בבחינת "המזהם (והמרוויח הגדול) משלם".

"אנחנו לומדים עכשיו את הנושא", אמר אתמול בראיון לרדיו רני עמיר, ראש אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה, "קידוחים בקנה מידה כזה בעומק הים זו אופרה אחרת לגמרי, ואנחנו נמצאים במרוץ נגד הזמן. כרגע אנחנו לא ערוכים אפילו לאירוע בסדר גודל של אחוז אחד ממה שקרה במפרץ מכסיקו".

לכתבה באתר nrg