תוך כדי ביקור במרכז של בטר פלייס הגיע אביב לביא לתובנה נחרצת: מדינת ישראל צריכה להיגמל מההתמכרות למכוניות הפרטיות, כי שום מכונית חשמלית לא תחלץ אותנו ואת המדינה מהפקק שבו אנחנו תקועים

ש' הייתה צריכה להגיע מתל אביב לירושלים. לרגע שקלה את אופציית הרכבת, אבל מי שזמנו מוגבל לא יכול להרשות לעצמו נסיעה בתוואי המתפתל של המסילה שמחברת בין שתי הערים. עד להודעה חדשה, קו תל אביב-ירושלים מספק לנוסעים הרבה נוף - אבל מעט מאוד יעילות.
 
אז ש' לקחה את הרכב המשפחתי, וכבר ביציאה מתל אביב - כשצללה לתוך פקק ענק באיילון - הייתה לה סיבה להתחרט. כדי להעביר את הזמן הדליקה רדיו, ומשם זינקו לעברה בעליזות מעצבנת שלל פרסומות למכוניות.

"כולם סיפרו לי בקול מפתה על 'חוויית הנהיגה'", הלינה באוזניי, "אבל על איזו חוויית נהיגה מדברים? יש חוויית עמידה בפקק, וכשעומדים בפקק ממש לא משנה מה הביצועים של המכונית. חבל שבפרסומות לא מזכירים שכל מכונית חדשה שנמכרת הופכת את היציאה לכביש לסיוט, לא לחוויה".

נזכרתי בטרוניות של ש' כשהצטרפתי לחוויה אחרת - סיור במרכז המבקרים של "בטר פלייס". מטה המכונית החשמלית, שבאופן אירוני שוכן בתוך מה שהיה פעם מכל דלק עצום בפי גלילות, הפך לאחרונה לאתר בילוי פופולרי. פנסיונרים, סקרנים, קבוצות מאורגנות ממקומות עבודה, מגיעים להעביר שעתיים של כיף עם ההולוגרמה של שי אגסי.

צריך להודות: בבטר פלייס יודעים לתת גוד טיים. הביקור כולל דברי מבוא קצרים, ולאחריהם סרטון בן כעשרים דקות. הסרטון מוקרן באולם צפייה משוכלל, כשהאורחים ישובים על כיסאות שפעם שכנו בתוך מכוניות. בבטר פלייס, כידוע, תומכים במחזור.

בשיאו של הסרט הבמה מסתובבת, ועל רקע מטחי זיקוקים מתגלגלת פנימה המכונית החשמלית בכבודה ובעצמה. כוכבי רוק לא מקבלים כאן יחס כזה. את המסר קשה להחמיץ: יש לכם פה עסק עם מציאות, לא עם חזון ערטילאי.

המסר הזה מתחדד בתום ההקרנה, כשהמבקרים מוזמנים לסיבוב ניסיון על המכונית שממתינה בחוץ. אחרי שהם חווים את הנסיעה החרישית והתאוצה המרשימה, מאמינים בבטר פלייס, הם יעמדו בתור כשהמכוניות הראשונות המיועדות לשיווק מסחרי ינחתו בישראל. זה אמור לקרות במהלך 2011.

אם מיליוני הרכבים המתגלגלים בכבישי ישראל יומרו מחר במכוניות חשמליות, התועלת תעלה כנראה