גיל מלמד | 16/5/2011 8:35

 

אבא שלי, יהודי לא צעיר, מחזיק במכונית אף שהוא לא באמת צריך אותה ולא ממש משתמש בה. בעיניי הוא ממחיש את הקשר האמוציונלי בין אדם לבין מכוניתו, זה המשפיע על היחסים הריאליים.

לא מעט אנשים אוהבים את העובדה שיש להם מכונית. הם מוכנים לשלם תמורת התענוג הזה ואין להם כל עניין להתחייב שישתמשו בה או שלא. אנשים כאלה, אבא שלי למשל, יכולים להיות הלקוחות המושלמים למכונית חשמלית, אבל לא במודל שמציעה לנו בטר פלייס.

בטר פלייס רוצה שניסע, וכמה שיותר, מפני שהחברה הזאת מרוויחה מקילומטרים של נסיעה ומתיווך למכירת חשמל; על כך מבוסס המודל העסקי שהציגה. בצדה האחר של קשת המשתמשים יש מי שמכונית מהווה עבורם כלי תחבורה נטו, אולי אפילו כלי עבודה. הם נוסעים בה הרבה, לא באמת משנה להם אם היא שורפת בנזין או פחם, אבל חשוב שהיא תציע להם עיסקה משתלמת כלכלית.

שי אגסי מציע לנו את רנו פלואנס במחיר של רנו פלואנס, למרות הטבת המס המשמעותית שהוא מקבל ממדינת ישראל. הבעיה של הפלואנס החשמלית, להבדיל מן הרגילה, היא שבלי אגסי היא לא יכולה לנסוע לשום מקום, פשוט מפני שבלי אגסי אין לה בטרייה: אמנם המכונית שלך - אבל הבטרייה שלו.

מה שיצרני הרכב לא אוהבים במודל של אגסי הוא את הניתוק בין הבעלות על הסוללה לבין הבעלות על המכונית. אחת הסיבות לכך משמעותית גם עבור אבא שלי וגם עבור מי שנוסע הרבה: ערך המכירה של המכונית. מחיר הבעלות על מכונית כולל לא רק את הרכישה ואת האחזקה שלה, אלא גם את ערך הגרט (מחיר המכירה כמשומשת). אף אחד לא יודע כמה תהיה שווה מכונית חשמלית בלי בטרייה בעוד 3 שנים.

בטר פלייס מבטיחה, בנדיבות, שהחוזה מולה הוא חד-צדדי, כלומר, גם מי שמתחייב לחבילה מסוימת יוכל להתנתק מן השירות ללא קנסות יציאה. אבל האמת היא כמו בשיר "מלון קליפורניה": "אתה יכול להתנתק מתי שאתה רוצה, אבל לא יכול לעזוב". בלי הבטרייה של אגסי אין לך מכונית, ואתה חייב למכור אותה יחד עם החיבור לאגסי.

אמנם אנשי בטר פלייס עובדים על מודל שיבטיח את שוק היד השנייה שלהם, אבל נכון להיום הם לא מוכנים להתחייב לרכישה בחזרה, דבר שהופך את הנעלם הכלכלי סביב המכונית הזאת לעלום עד מאוד.

 

---

כתבות קשורות:

ואיפה החזון הירוק של בטר פלייס?