מאת ענת ג'ורג', 20/3/2004

נתונים ומספרים הרוגים בתאונות דרכים בישראל עלות תאונות דרכים תאונות עם נפגעים תשלומים ממוצעים לתאונות

באגף התנועה שבמשטרת ישראל טוענים דרך קבע כי את עיקר מאמציהם במאבק בתאונות הדרכים הם ממקדים בתאונות הקשות והקטלניות (הכוללות הרוג אחד לפחות). זאת, כדי להפחית ככל שניתן את מספר ההרוגים בדרכים ולנוכח האילוצים התקציביים, שמחייבים קביעה של סדרי עדיפויות. התקציב למאבק בתאונות דרכים, שרובו מופנה לאגף התנועה, מסתכם ב-600 מיליון שקל, ואינו מאפשר לטענת האגף מאבק ממוקד בתאונות הקלות, הגורמות בעיקר לנזק ברכוש.

עד כמה קטן התקציב הזה אפשר ללמוד ממחקר חדש, שהוכן באחרונה בהזמנת משרד התחבורה. לפי המחקר, שבוצע על ידי מ.ת.ת - מרכז תכנון תחבורה בשיתוף הטכניון, העלות הכוללת של התאונות ב-2002-2000 הסתכמה בממוצע ב-12.6 מיליארד שקלים בשנה, שהם כ-2.5% מהתמ"ג. העלות לכל תושב מסתכמת ב-1,880 שקלים בשנה. לשם השוואה, דו"ח משרד התחבורה האמריקאי אומד את עלות התאונות בארצות הברית ב-231 מיליארד שקל בשנה, שהם כ-2.7% מהתמ"ג וכ-820 דולר לנפש.

הקצאת משאבים שגויה

מסקנות המחקר מלמדות כי עלותן השנתית של תאונות הדרכים הקלות למשק הישראלי גבוהה בשיעור ניכר מזו של התאונות הקשות והקטלניות: עלותן השנתית הישירה והעקיפה של תאונות אלה היא כ-5 מיליארד שקל בשנה, כ-40% מכלל נזקי התאונות השנתיים למשק, בעוד עלות התאונות הקטלניות היא רק כ-20% מכלל העלות למשק. כרבע מהעלות הכוללת, 3.2 מיליארד שקל, הוא אומדן של הירידה ברווחת החיים בעקבות מוות ופציעות קשות. לפיכך, טוענים החוקרים, ההתמקדות בהפחתת תאונות קטלניות מוצדקת ונכונה, ואולם אין להזניח את המלחמה בהפחתת היקף תאונות הדרכים בכל רמות החומרה.

לדברי שוקי כהן, מנכ"ל מ.ת.ת, עבודת המחקר נועדה להעריך את נזקי תאונות הדרכים למשק הלאומי ולמפות נזקים אלה, כאמצעי להקצאה נכונה של משאבים לצמצום היקף התאונות ונזקיהן. לדבריו, המידע הכלול בעבודה מציג לראשונה נתונים שנאספו מכל הגורמים בארץ המעורבים בנושא תאונות הדרכים ומקיימים מאגרי מידע בנושא. מדובר ב-12 גורמים, הכוללים בין השאר את משטרת ישראל, תאגידי הביטוח "אבנר" ו"קרנית", המרכז לחקר טראומה ורפואה דחופה ומשרד הבריאות. הפנייה לכולם היתה הכרחית מאחר שאין מסד נתונים אחד שיכול לתת מידע מקיף ואמין על ממדי התופעה.

ואלה הם מרכיבי החישוב, כפי שפורטו במחקר:

עלות הרוגים - 2.3 מיליארד שקל (18.2% מהסכום הכולל). החישוב נעשה לפי 554 הרוגים בשנה ועלות של 4.14 מיליון שקל להרוג על בסיס ירידה בתפוקה ובצריכה (1.06 מיליארד) ונזקי צער, כאב וסבל (1.23 מיליארד).

תאונות קלות - 2.15 מיליארד (17.1%). החישוב נעשה לפי 85,900 תאונות ועלות של 25 אלף שקל לתאונה. הוא מתייחס לירידה בתפוקה והוצאות טיפול רפואי ואינו כולל נזקי רכוש.

תאונות קשות - 0.9 מיליארד (7.1%). החישוב נעשה לפי 2,250 תאונות ועלות של 400 אלף שקל לתאונה. הוא מתייחס לירידה בתפוקה והוצאות טיפול רפואי ואינו כולל נזקי רכוש.

פגיעה ברווחתם של פצועים קשה - 2 מיליארד (9,000 .(15.9% פצועים קשה, 222 אלף שקל לפצוע, עבור צער, כאב וסבל של הפצוע וקרוביו. הממוצע הגבוה נובע בעיקר מכאלף פצועים קשה מאוד בשנה.

עיכובי דרך - 1 מיליארד (400,000 .(7.9% תאונות בשנה, כולל תאונות ללא נפגעים, לפי 2,500 שקל לתאונה. העלות חושבה על פי תוספת לזמן הנסיעה של משתמשים בדרך בעקבות תאונות, במיוחד בכבישים צפופים. העלות כוללת את ערך זמן הנוסעים המתעכבים (בסך הכל כ-50-45 מיליון שעות נוסע בשנה, שהן 35 דקות לנפש בחודש, על פי ערך זמן נמוך של 15 שקלים לשעה) וכן עלויות תפעול נוספות לרכב, בשל העיכוב, במונחי צריכת דלק, בלאי מנוע והגדלת זיהום האוויר. במחיר חלופי (וסביר יותר) של 30 שקלים לשעת נוסע עולה הנזק המוערך בסעיף זה בהרבה.

נזקי רכוש - 3 מיליארד (400 .(23.8% אלף תאונות בשנה (100 אלף עם נפגעים ו-300 אלף ללא נפגעים), 7,500 שקל לתאונה. חברות הביטוח שילמו בממוצע ב-2000 וב-2.73 2001 מיליארד בממוצע לכיסוי נזקי פגיעות בכלי רכב בתאונות. מזה כ-0.73 מיליארד היו מסים עקיפים (קנייה, מכס, מע"מ). על שני המיליארד הנותרים יש להוסיף חצי מיליארד שקל השתתפות עצמית וחצי מיליארד שקל לנזקים בלתי מבוטחים.

עלויות למוסדות ציבוריים ופרטיים - 1.25 מיליארד (9.9%). העלות מורכבת מהוצאות המשטרה (0.6 מיליארד לאכיפה וחקירת תאונות, מתוכם 60 מיליון הועברו ב-2003 מהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים), חברות הביטוח (חצי מיליארד שקל), בתי המשפט, הביטוח הלאומי וגופים אחרים העוסקים בטיפול בתאונות ובמניעתן.

מסיכום נתוני המחקר התברר כי הפיצויים הממוצעים ששילמה חברת "אבנר" בגין תאונת דרכים קלה הם 23.2 אלף שקל, תאונה קשה - 355 אלף שקל, ותאונה קטלנית - 572 אלף שקל. עם זאת, החוקרים הבהירו כי תשלומים אלה אינם מבטאים את העלות הכוללת של התאונות, שמביאה בחשבון גם נזקי רכוש, עלויות דרך, עגמת נפש ועוד.

כדי לאמוד את העלות של כל תאונה ואת הנזק שנגרם למשק הלאומי כתוצאה מתאונות הדרכים סיכמו החוקרים מגוון מרכיבים בעלי אופי שונה. חלקם הם הוצאה ישירה וידועה; חלקם - קשים לכימות (כמו מספר שעות עיכובי הדרך בעקבות תאונות דרכים).

כך, למשל, חושבו אובדן תפוקה של הרוגים בתאונות ואובדן ימי עבודה מיידי של המעורבים בתאונה - בשל אשפוז ותקופת החלמה, סידורים, משפטים ועוד. כמו כן הובאו בחשבון אובדן ימי עבודה של קרובי מאושפזים (למשל: הורים לילדים מאושפזים); ירידה מתמשכת ביכולת העבודה של פצועים קשה, הנותרים נכים בעקבות התאונה; אובדן ימי לימודים של תלמידים המעורבים בתאונות. כמו כן ניסו החוקרים לאמוד נזקי צער, כאב וסבל של קרובי ההרוגים ושל פצועים קשה וקרוביהם. מרכיבים נוספים שסוכמו היו עלויות ישירות של טיפולים רפואיים.

לאן נעלמו 8,000 פצועים?

מהמחקר שנערך במ.ת.ת בעבור משרד התחבורה התברר כי קרוב ל-80% מתאונות הדרכים עם נפגעים המתרחשות מדי שנה לא הופיעו עד 1992 בדיווחי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הסיבה: הדיווחים התבססו על נתוני המשטרה, שלא רשמה תאונות אלה או שלא פתחה בגינן תיק תאונה. משום כך נתוני הלמ"ס לא שיקפו את היקף התאונות בישראל, את מגמותיהן והשלכותיהן. המשמעות היא שהמחקרים שמבצעים גופים שונים על התאונות, בין השאר כדי להמליץ על דרכים למניעתן - שנסמכים על נתוני הלמ"ס - מתבססים על מידע חלקי.

דוגמה לפער בין נתוני המשטרה לנתוני חברות הביטוח, כפי שמופיע במחקר: ב-2002 המשטרה דיווחה על 19,083 תאונות עם נפגעים, בעוד שלפי נתוני חברות הביטוח התרחשו באותה שנה 86,729 תאונות כאלה - פער של 67,646 תאונות. השוני בנתונים יוצר הבדל משמעותי בניתוח מגמות התאונות בישראל. בעוד שמנתוני המשטרה עולה כי קיימת ירידה במספר תאונות הדרכים בישראל, מנתוני חברות הביטוח עולה כי מספרן רק גדל. לפי הלמ"ס, מספר התאונות הארצי (כולל בשטחים) פחת מ-26,341 בממוצע ל-1997-1996 ל-18,858 בממוצע ל-2002-2001 - ירידה של 28% בחמש שנים (בעיקר באזורים עירוניים). לפי חברות הביטוח, הממוצע השנתי ב-2002-2001 היה גדול מזה של 1997-1996 ב-11,500 תאונות. עם זאת, מאז 1992 רישום התאונות הקטלניות מתבצע במדויק.

בנוסף, מהמחקר עולה כי יש פער במספרי הפצועים קשה בין נתוני אגף התנועה לבין הנתונים המתקבלים ממרכזי הטראומה בבתי החולים. מתברר שמספר הפצועים קשה המגיעים לבתי החולים - לפי נתונים שנאספו במרכזי הטראומה של בתי החולים, המבוססים על ההגדרות של אגף התנועה לבחינת חומרת הפגיעה - גבוה בעשרות אחוזים מהמספר שמדווח על ידי אגף התנועה. הפערים, כך מתברר, מסתכמים לא פעם בכמה אלפי פצועים בשנה. לפי הגדרות אגף התנועה, פצוע קשה הוא מי שנפגע בתאונת דרכים ומאושפז בבתי החולים 24 שעות ויותר שלא לצורכי השגחה.

ד"ר קובי פלג, מנהל המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה במכון גרטנר, שמרכז את הנתונים ממרכזי הטראומה בבתי החולים, אומר כי "בהתבסס על הגדרת אגף התנועה, הפערים בין בתי החולים למשטרה הם אדירים". כך למשל, הוא אומר, ב-2001 דיווח אגף התנועה על 2,644 בני אדם שנפצעו קשה בתאונות דרכים. ואולם, בשמונת מרכזי הטראומה שהיו אז בישראל דווח על כ-4,000 פצועים קשה לפי אותה הגדרה. בנוסף, לדברי ד"ר פלג, פנייה למשרד הבריאות העלתה כי לפי בדיקה ארצית של כל בתי החולים, מספר הנפגעים קשה בתאונות דרכים באותה שנה הסתכם ב-10,400 בני אדם, פי ארבעה מדיווחי אגף התנועה. 

לכתבה בהארץ

שימוש בנתוני הרישום

בתי החולים עושים שימוש שוטף בנתוני הרישום לצרכיהם. כמו כן, המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה פועל בשיתוף פעולה עם גורמים רבים הקשורים לחקר היפגעויות בישראל, כמו גם עבור משרד הבריאות, הרשות לבטיחות בדרכים, משרדים ממשלתיים אחרים, בי"ח, רשויות, גופים בינלאומיים, כמו ארגון הבריאות העולמי, המרכז לבקרת מחלות האמריקאי ועוד, ולטובת מחקרים. נתוני רישום הטראומה מספקים כלי לקבלת החלטות ברמה הלאומית, כמו המועצה הלאומית לטראומה, הועדה לבחינת מערך הטיפול בכוויות בישראל, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ועוד. נתוני רישום הטראומה מהווים בסיס לעבודות ופרסומים בתחומים הבאים: פגיעות ראש, תאונות דרכים, תאונות בית, פגיעות ספורט, פציעות ילדים, השוואה בין יהודים לערבים במאפייני פציעה ואשפוז, פגיעות עקב אירועי טרור, ועוד.