דחוסים בקרון

נשלח 2 בינו׳ 2011, 5:25 על ידי Sustainability Org

הסבל שנעבור בשבועות הקרובים בגלל עבודות התשתית לרכבת הוא תשלום על חטאי העבר - זלזול מתמשך מצד הממשלה במערך הרכבות

אביב לביא | 2/1/2011 5:02
תגיות: רכבת ישראל,תחבורה ציבורית
ברכבת ישראל ידעו שהמתקפה בוא תבוא, וניסו להיערך מראש ולרכך את המכה. המסר שהוכן: "אנחנו לוקחים צעד לאחור כדי שנוכל לעשות הרבה צעדים קדימה" ; במודעות שפורסמו בעיתונים הופיעה תמונה שממחישה את הרעיון: נערה חמודה עם פלטה כעורה על השיניים. הנמשל: לפעמים צריך לסבול עכשיו כדי שאחר כך יהיה הרבה יותר טוב.

הכעס של הציבור היה צפוי, ואני לא מתכוון לפרשת השריפה המדאיגה ולשאלה למה הדלתות בקרונות לא נפתחו, אלא לעבודות התשתית הנרחבות שמבוצעות בימים אלה ושגורמות שוב ושוב להשבתות קווים. ב-2010 נרשמו לא פחות מ-106 ימי השבתה של קווי רכבת. הצפי ל-2011 דומה , ורוב הסבל צפוי ליפול בחלקם של תושבי הדרום. המטרה: להכפיל את המסילות, מה שיאפשר, למשל, חיבור מהיר בין תל אביב ובאר שבע, ולפתוח את הפקק באיילון (כן, גם לרכבות יש פקק באיילון) אליו מתנקזים כמעט כל הקווים.

העובדה שב-2012 תהיה לנו רכבת דה לוקס - או זה לפחות מה שמבטיחים ברכבת - ממש לא מנחמת את ההמונים שנדחסים על הרציף כמו סרדינים ביום ראשון בבוקר, ומגלים לתדהמתם שהיום אין רכבת. השיא נרשם לאחרונה, כשאלפי נוסעים התגודדו בתחנת סבידור בתל אביב בלי רכבת ובלי יכולת להגיע לעבודה או לבסיס. למרבה הצער, שיאים גבוהים יותר עוד לפנינו.

הנוסעים הממורמרים צודקים, וגם הרכבת צודקת. סביר להניח שהרכבת היתה יכולה להתארגן טוב יותר לקראת העידן המבולגן ולתת לנוסעים סיבה טובה יותר להאמין שנעשה הכל כדי למזער את הפגיעה בהם, אבל גם אם כל זה היה נעשה, תקופת עבודות התשתית עדיין לא היתה הופכת לקייטנה.
העם צמא לרכבת

הבעיה האמיתית הרי טמונה במקום אחר, בזמן אחר: כל העבודות שמבוצעות עכשיו הן ניסיון נואש להדביק פער של עשרות שנים שבהן ממשלות ישראל ייבשו את הרכבת, זלזלו בה ושלחו אותה להתגלגל על רשת מסילות ועם ארסנל קרונות של מדינת עולם שלישי. התפיסה השלטת היתה שכבישים הם חזות הכל, כי הרי ישראל שואפת להיות מדינה מתקדמת וקידמה פירושה "מכונית לכל פועל".

כך הפכה אחת המדינות הצפופות בעולם המערבי למארג דחוס של נתיבים, מחלפים, אספלט ומליוני מכוניות, מבלי להבין שמדובר בדרך ללא מוצא: שהרי קצב הגידול במספר המכוניות והקילומטרים שהן גומאות תמיד יעלה על קצב סלילת הכבישים, מה עוד שהמקום לכבישים,

אפעס, כמעט אזל. ועוד לא הזכרנו את הנזקים לסביבה ולבריאות ואת שיעורי תאונות הדרכים שמייצרת ההתמכרות לרכב הפרטי.

בשנים האחרונות ההבנה הזו מתחילה סוף סוף לחלחל אצל מקבלי ההחלטות, אבל עכשיו הגיע זמן התשלום על חטאי העבר. כדי לסגור את הפערים הרכבת זקוקה למאות קילומטרים של מסילות, ואכן ב-2010 הונחו יותר ממאה ק"מ פסים. כמו תמיד, מי שמשלם את מחיר הטעויות הוא הציבור. מתברר שהעם צמא לרכבת, ישראלים רבים כבר פיתחו בה תלות יומיומית, ופתאום אומרים להם שצריך לחכות ל-2012. אם בכל זאת יכול לצאת משהו טוב מכל המהומה הזו, זה הלקח: עכשיו כולם מבינים כמה הרכבת חשובה.

לכתבה באתר nrg
Comments