הטרמפ שנתנו ל-ד' מקפל בתוכו את סיפור הכישלון התחבורתי הישראלי, את קריסת הקונספציה.

לב הגליל, שעת בין ערביים. יום ארוך של דילוג בין מוקדים של בעיות סביבתיות עומד להסתיים, ו-ד' מבקשת שנקפיץ אותה הביתה. הבית לא רחוק, קילומטרים ספורים מהצומת שבו אנחנו נמצאים, אבל הפער בין המרחק האווירי לזמן על הכביש עצום: הגליל כולו פקוק בשעות האלה. שילוב של עבודות בכבישים הסמוכים לצומת המוביל, עם כמות אדירה של מכוניות פרטיות שנשפכת אל הדרכים באותה שעה, הופך את החזרה הביתה בתום יום עבודה למשימה בלתי אפשרית, או לפחות בלתי נסבלת.


ל-ד' יש פתרון יצירתי: היא מנווטת את הרכב לדרך עפר, ואנחנו מתחילים להתגלגל בחשכה במשעולי הגליל לכיוון היישוב הקהילתי האיכותי שבו היא מתגוררת. והנה, הפתעה: גם כאן אנחנו לא לבד. גליליים רבים כבר עלו על הפטנט, ודרכי העפר המחברות בין היישובים מתמלאות באורות פנסים שמגששים באפלולית. פקקים עדיין אין כאן, אבל גם תורם יבוא.

אם תרצו, הטרמפ שנתנו ל-ד' מקפל בתוכו את סיפור הכישלון התחבורתי הישראלי, את קריסת הקונספציה. הארץ - במקרה הזה הגליל - הוצפה ביישובים קטנים, מבודדים, מצפה על כל גבעה, עם בתים צמודי קרקע ושתי מכוניות למשפחה. התחבורה הציבורית רופסת, רכבת אין, האוטובוסים לא מפתים, ורשת הכבישים לא מסוגלת לעמוד בעומס המכוניות שיוצאות בכל בוקר מהיישובים וחוזרות לעת ערב.

זו דרכו של עולם - קצב סלילת הכבישים אף פעם לא יוכל להשיג את קצב גידול המכוניות, גם אם צדי הדרכים מוצפים בשלטים המבשרים על שלל המחלפים שבדרך, ומפארים את שמם של שר התחבורה וראש הממשלה. רוב עבודות התשתית יסתיימו לא לפני 2015, ומי יודע כמה מכוניות פרטיות יתווספו עד אז לכבישי הגליל. פעם החלום הציוני היה "פרייבט לכל פועל". מאז יש הרבה פחות פועלים (יהודים, לפחות), והרבה יותר פרייבטים, וכולם תקועים בפקק אחד גדול.

לכתבה באתר nrg