ב-20 השנים האחרונות מספר כלי הרכב בישראל כמעט שילש את עצמו. הציבור מכור, והממשלה מספקת לו את הסם

טור המכוניות הצפוף והמעשן שמשתרע בשעות הבוקר מהכניסה לתל אביב ועד נתניה הוא לא גזירת גורל. בעמוד 179 של הדוח ריכזו המחברים מקבץ של גרפים שמספרים את כל הסיפור: בשני העשורים האחרונים מספר המכוניות הפרטיות בישראל כמעט שילש את עצמו, בעוד צי האוטובוסים כמעט לא גדל; סך הקילומטראז' השנתי שעוברות המכוניות הפרטיות הכפיל את עצמו בשני העשורים האחרונים, בעוד זה של האוטובוסים תקוע במקום; והנתון החשוב ביותר: על אף הדיבורים היפים על השקעות ברכבת ובתחבורה הציבורית, בכל השנים בעשור האחרון (למעט 2004 ו-2005) ההשקעה הממשלתית בתשתיות הכבישים הייתה גדולה במידה משמעותית מההשקעה בתשתיות הרכבות ובתחבורה ציבורית עירונית.

הנתון האחרון מאלף במיוחד מפני שלעתים קרובות נשמעת מכיוון מקבלי ההחלטות הטענה שעם ישראל מכור לרכב הפרטי, וקשה מאוד לנתק אותו מהפרייבט ולהפוך אותו ללקוח של התחבורה הציבורית. הטענה הזו לא מופרכת, אבל אם הציבור הישראלי הוא הנרקומן, הממשלה היא הבלדר ששמח לספק לו את הסם: עוד ועוד כבישים ומחלפים, מערכת תשלומים מעוותת בדמות הוצאות רכב מפנקות שדוחפות את העובדים לזרועות הרכב הפרטי, ובמקביל תחבורה ציבורית כושלת שכדי להשתמש בה צריך להיות אדם בלי רישיון נהיגה או עם הרבה זמן פנוי וסבלנות.

משרד התחבורה משמיע מדי פעם את הקולות הנכונים, אבל מה שהתחבורה הישראלית זקוקה לו זה לא פרויקט פה ופיילוט שם, אלא מהפכה של ממש. "זה יהיה לא נעים ואפילו יכאב", אמר על כך השבוע גלעד ארדן במעמד קבלת הדוח, שמחבריו המליצו לממשלת ישראל לייקר את הדלק ואת השימוש ברכב הפרטי, לבטל את הוצאות הרכב ולהטיל אגרת גודש על כניסה במכונית לערים. הפרדוקס הוא שהדוח נמסר לשר להגנת הסביבה, אבל מי שמנהלים את התחבורה בישראל הם שר האוצר ושר התחבורה. ישראל היא אחת המדינות הקטנות והצפופות בעולם המערבי; בדרכם המנומסת ניסו אנשי ה-OECD לומר לנו שאם נמשיך ככה, אנחנו בדרך הבטוחה להיות גם המדינה התקועה ביותר.