ענף התחבורה בכלל, ומכוניות פרטיות במיוחד, אחראים לפליטה של עשרות אחוזים מכלל פליטות גזי החממה לאטמוספירה (הנתון המדוייק שונה ממדינה למדינה). לכן, על רקע משבר האקלים, יש לשקול ברצינות כל הזדמנות לצימצום השימוש ברכב פרטי. בוודאי אם צמצום כזה משיג גם מטרות טובות נוספות.

רבים בעולם ולאחרונה גם בארץ חדלו להתייחס לאחזקת רכב פרטי כמובן מאליו. גם בין אלה שמחזיקים במכונית פרטית מתרבים מי שאינם רואים עוד בשימוש במכוניתם ברירת מחדל טבעית. הם מתניעים את רכבם רק בלית ברירה, ורק אחרי שבחנו אפשרויות אחרות כמו תחבורה צבורית, הליכה ברגל, נסיעה באופנוע, אופניים או תחבורה לא ממונעת אחרת, שיתוף ברכב (קאר-פול) ועוד.

למשרדי הממשלה ולעיריות יש כמובן תפקיד חשוב במגמה הזו. הן שולטות בתחבורה הציבורית, שהיא האלטרנטיבה החשובה ביותר למכונית הפרטית. הן קובעות את משטר התמריצים והמיסוי לרכב שמשפיע רבות על ההחלטה האם להחזיק רכב פרטי וכמה להשתמש בו. הן מחליטות אם לפנות מקום במרחב העירוני לאופניים ולכלי תחבורה לא מזהמים אחרים. בשלושת התחומים הללו. אגב, לישראל יש רקורד די עלוב. בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה היה כאן שירות משובח של אוטובוסים עירוניים ובין-עירוניים. אבל ההתמכרות לרכב הפרטי שפשתה במקומותינו מאז שנות השבעים שחקה את רשתות התחבורה הציבורית עד דק. בצורה דומה, מערך התמריצים והמיסוי לרכב בישראל הוא מעוות כל-כך שלשכירים רבים בישראל משתלם להחזיק מכונית פרטית רק כדי להגדיל את משכורתם, ובלי כל קשר לצורך האמיתי שיש (או אין להם) במכונית. ועל מצב שבילי האופניים ברוב ערי ישראל עדיף לא להרחיב את הדיבור. מזעזע.

לאחרונה התבשרנו שראש הממשלה הסכים להעמיד עצמו בראש ועדת שרים שתבדוק צעדים להקטנת פליטת גזי חממה בישראל. זה מהלך חשוב, שגם אם המניע העיקרי מאחוריו הוא רצונו של נתניהו להקטין את תלותה של ישראל במדינות הנפט, הוא חיובי ומעודד. כחלק מפעילות הועדה הזו, שבמסגרתה ישקול נתניהו מן הסתם גם צעדים לצמצום השימוש במכוניות פרטיות, טוב יהיה אם יתן דעתו על שני תאי שטח ספציפיים שבהם ניתן להשיג בתחום זה הישגים מעניינים. האחד עשוי להיות משמעותי מן ההיבט הכמותי של צמצום פליטות. לשני יכולה להיות חשיבות סמלית רבה.

תא השטח הראשון הוא מרכזי הערים. יש בארץ מדרחובים בכמה ערים, וזה נחמד. אך ועדה שבראש עומד ראש הממשלה ראוי שתבדוק ברצינות את האפשרות לסגור רובעים שלמים בלב הערים הגדולות לתנועת רכב בכלל ומכוניות פרטיות בפרט. מהלכים כאלה עשו טוב לערים גדולות וחשובות בעולם,  ויכולים להזניק את המרקם האורבני גם בישראל שנות אור קדימה. נכון, מדובר בחזון ארוך טווח שדורש נשימה ארוכה, תכנון מדוקדק ונחישות בביצוע ומחייב שידרוג משמעותי של התחבורה הציבורית. אך זה אתגר חשוב שיתרונותיו רבים וככל שקידומו יתחיל מוקדם יותר כן ייטב.

תא השטח השני שבו ניתן לצמצם באפן מיידי את השימוש ברכבים ממונעים, ולהשיג בכך הישג סמלי וערכי גדול, הוא שמורות הטבע והגנים הלאומיים. אם לשפוט מכתבות הטלביזיה שהראו את ראש הממשלה ומשפחתו מטיילים ברחבי הארץ, המקומות הללו קרובים ללבו. וכיום, למרבה האבסורד, הם עתירי נסועה ברכבי שטח מזהמים.

אתמול יצאתי לטיול רגלי בנחל דישון העליון, בקטע שבין יער ברעם לעין אביב. היו שם כמה עשרות קבוצות קטנות של הולכי רגל. רובן, כולל שלנו, היו בנות שניים או שלושה משתתפים בלבד, שזה כשלעצמו דבר מרנין ומרגיע. אלא שבנוסף לחבורות המטיילים ברגל השביל סאן משיירות טרקטורונים ומדבוקות של ג'יפים. זיהום הרעש מן המנועים היה מקומם, והצורך הבלתי נשלט של הנוסעים לנהל שיחות עם חבריהם מרכב אחד למשנהו, בצעקות שיתגברו על רעש המנוע, היה דוחה לא פחות. כל ההתנהלות הקרינה יהירות ואדנות ועוררה בנו זעם ושאט נפש.

הכרזה על כל שמורות הטבע והגנים הלאומיים ברחבי הארץ כשטחים חפים מפליטות גזי חממה שמקורם במנועים היא אפשרית משפטית,  ברת ביצוע מנהלתית (באמצעות רשות הטבע והגנים), ובעלת משמעות סמלית וערכית גדולה. הכנסתה לתוקף באפן מיידי תתן איתות ברור על נחישות בתחום צמצום פליטת גזי חממה, אבל תשיג הישג חשוב נוסף. היא תשחרר את המשתמשים הלגיטימיים בשמורות הטבע והגנים הלאומיים – בעלי חיים ובני אדם הולכי רגל – מפגיעתם הדורסנית של מי שאפילו הטיול בטבע חייב להיות כרוך אצלם בשריפה פולטנית של דלק מחצבי.